אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף צה.

דף צד.

בגמ' פשיעה בבעלים פטור, מכאן השיג הראב"ד עמ"ש הרמב"ם (בפ"ב מהל' שכירות) דכל הני דברים דאיתמעטו מדין השומרים כגון שטרות והקדשות וכדומה, אם פשע בהן חייב, דפושע הוי כמזיק, והק' הראב"ד דא"כ פשיעה בבעלים אמאי פטור. ובתחלת ההשקפה רציתי ליישב דלענין בבעלים שאני, דהא זה פשוט שאפי' לשיטת הרמב"ם דפושע הוי כמזיק, שאינו חייב כ"א בשומר, אבל באיניש דעלמא שאינו שומר לא מחייב אם פשע, וא"כ למ"ש הש"ך (בחו"מ סי' ס"ו ס"ק קכ"ו) דטעמא דקרא דפטר בבעלים, משום דבבעלים לא הוי שומר כ"א כאיניש דעלמא ע"ש, וממילא דבבעלים א"א לחייבו אפי' בפשיעה כיון שאינו שומר כלל והוי כמו איניש דעלמא שפשע דודאי פטור, וכל כך היה נראה בעיניי תירוץ הזה כנכון, עד שתמהתי על הש"ך שכתב תירוץ אחר על הרמב"ם משום דפשיעה לא הוי כמזיק גמור, ושוב בתכ"ד על קושיא אחריתא שהקשה שם, כתב דבבעלים לא הוי שומר, ואיך לא הרגיש שבדברים אלו גופא מתורץ גם קושית הראב"ד, דכיון דבבעלים לא הוי שומר ממילא אין לחייבו אפי' כשפשע, ולמה לו תו לתרוצי משום דפושע לא הוי כמזיק גמור, ואכן זה אפשר לתרוצי, דכוונת הש"ך נמי הוא כמו שכתבתי בישוב הרמב"ם מטעם דבבעלים לא הוי שומר ואפ"ה הוצרך נמי לטעם דפשיעה אינו כמזיק גמור, דאי הוי כמזיק גמור אכתי אין לפוטרו בבעלים, דנהי דהוי כאיניש דעלמא שאינו שומר אפ"ה יש לחייבו, דהא מזיק גמור חייב אפי' באדם דעלמא שאינו שומר. אלא דעיקר יסוד הש"ך מה שהעלה דבבעלים לא הוי שומר לא נהירא, דאי כדבריו יקשה טובא מהא דקיי"ל דשליחות יד חייב אפי' בבעלים וכמבואר לעיל (דף מ"א ע"ב) לא תאמר שליחות יד לא בש"ש ולא בשו"ח ותיתי משואל ומשני דהו"א דיו לבא מן הדין כו' מה התם בבעלים פטור אף ה"נ בבעלים פטור, להכי איצטריך למיכתב בהו בהדיא לחייב אפי' בבעלים, והנה בשמ"ק וברש"י שם לעיל מבואר דחיוב דשליחות יד אינו כ"א בשומרים, וחדוש הוא שחידשה תורה בשומרים, אבל איניש דעלמא שאינו שומר לא מחייב כששלח יד ע"ש, ולדברי הש"ך דבבעלים לא הוי שומר, היכי אפשר לשכוחי חיוב דשליחות יד בבעלים, כיון דבבעלים לא הוי שומר כלל, והוי כאיניש דעלמא ששלח יד דפטור, אע"כ דלא כהש"ך ואפי' בבעלים מיקרי נמי שומר, ולפלא גדול הוא ששום אחד מהמפרשים לא התעורר בזה על הש"ך, וכיון שאיתרע היסוד ממילא נפל גם תרוצו על הרמב"ם:

ולכן נ"ל בישוב הרמב"ם, דהנה השם פשיעה הונח בלשון חז"ל על שני סוגים, א), שהשומר בעצמו לא עשה בידים שום מעשה בחפץ הנשמר, והחפץ נגנב או נאבד, או הבהמה מתה מעצמה, ורק השומר פשע בשמירתה, וע"י שפשע ולא שמרה כראוי בא ההיזק מעצמו, ב), שהוא בעצמו עשה ההיזק בידיו ממש, וכגון שומר שהניח החפץ באיזה מקום ואינו יודע באיזה מקום הניחוהו, דחז"ל קראוהו בשם פשיעה כדעיל (דף מ"ב ע"א) כל לא ידענא פשיעותא הוא, או שומר שמסר לשומר אחר ומיעט בשמירתו, דמיקרי נמי פשיעה וכמבואר (בחו"מ סי' רצ"א). ולולי דמסתפינא הייתי אומר דמ"ש הרמב"ם דפושע הוי למזיק ואפי' בכל הני דאיתמעטו מדין שומרים, אפ"ה אם פשע בהן חייב, לאו בפשע בשמירה קאמר, וכגון שהשטרות או ההקדשות נגנבו בפשיעה, דבכה"ג גם הרמב"ם מודה דפטור, דכיון דההפסד בא ממילא, שזה לא עשה שום מעשה בגופו של חפץ, ואילו קרה כזה באדם אחר שאינו שומר היה פטור, ורק מטעם קבלת השמירה אתה בא לחייבו, וא"כ כל הנהו דברים דנתמעטו מדין שומרים ולא דיינינן בהו דין שומר כלל, מהיכי תיתי לחייבם אפי' בפשיעה, כיון דבפשיעה הזאת לחוד בלא טעם דשומר א"א לחייבו, ואחרי שהנהו דברים נתמעטו מדין שומר והוי כאיניש דעלמא פשיטא שפטור, ומה שכתב הרמב"ם דאם פשע בשטרות והקדשות וכדומה דחייב, היינו כשהפשיעה בא ע"י מעשה שעשה בגוף החפץ כגון שהניח השטרות ואינו יודע אנה הניחם, דפשיעה כזאת ודאי מטעם מזיק הוא, דלאו מכח קבלת השמירה נחייבנו, ואפי' מי שאינו שומר כלל חייב נמי בכה"ג, כגון אם ילך ראובן לבית שמעון ויקח מעות של שמעון ויטמינם באיזה מקום ואח"כ ישכח המקום שהטמינם, דודאי חייב ראובן לשלם כיון שעשה מעשה בחפץ חבירו, וע"י מעשיו ניזוק חפץ חבירו דמזיק גמור הוא וכמ"ש הנה"מ (בסי' רצ"א סקי"ד), דבכה"ג חייב אפי' בבעלים מהאי טעמא ע"ש הן אמנם המחבר בחו"מ לא הבין כן כוונת הרמב"ם דז"ל המחבר (בסי' ס"ו) אם היה שומר שכר עליהם ונגנבו או אבדו אפי' בפשיעה פטור מלשלם ויש מחייבין בפשיעה כו', הרי להדיא שהביא דעת הרמב"ם לחייב בפשיעה, אפי' בפשעו בשמירה וכמ"ש שנגנבו או נאבדו בפשיעה, אכן לשון הרמב"ם עצמו אינו כן, דז"ל (בפ"ב משכירות) יראה לי שאם פשע השומר בעבדים ושטרות וכדומה דחייב לשלם שאינו פטור בהם כ"א מדין גניבה ואבידה כו' אבל אם פשע בהן חייב שכל הפושע מזיק הוא כו' עכ"ל, הרי לא הזכיר דנגנבו בפשיעה וכמ"ש המחבר, ונוכל שפיר לפרש, דפשיעה דקאמר היינו בפשיעה שמטעם מזיק, דבכה"ג מסתבר טעמו לחייבו אפי' בכל הני דנתמעטו מדין שומרים, כיון דלאו מדין שומר מחייבינן בזה דאפי' באדם שאינו שומר היה נמי חייב, אבל בפשיעה שפשע בשמירה, דנגנב ע"י פשיעה, דאילו קרה כזה באדם שאינו שומר לא היה חייב, ורק מכח השמירה נחייבנו, א"כ כל הני דנתמעטו מדין שמירה אין מקום לחייבם, וראיה מוכרחת לזה, דאלת"ה אלא אפי' פשע בשמירה נמי הוי מזיק גמור להרמב"ם, א"כ למה דוקא לשומר מחייבינן בפשיעה ולא לאדם מעלמא, הא מזיק גמור מחויב אפי' כשאינו שומר, וא"כ גם פשיעה נחייב באדם דעלמא, ומ"ש הש"ך דפשיעה לא הוי כמזיק ממש, אין זה אלא דברי נביאות, דלשון הרמב"ם פושע הוי כמזיק, וכל כי האי מילתא שכמה חלוקי דינים תלוי בזה, הו"ל להרמב"ם למידק בלישנא ולכתוב בהדיא, דפושע הוי קרוב למזיק, אכן למ"ש ניחא, דפשיעה דחשיבה כמזיק היינו פושע בגוף החפץ, ובכה"ג ודאי דהוי כמזיק ממש, ואה"נ שאפי' באינו שומר חייב:

וכל הקושיות שהקשו על הרמב"ם יתיישב לדרך הזה, דהתפיסה העיקריית שתפסו הרא"ש והר"ן (פ' שבועת הדיינים) מההיא דאמרי' (בב"ק דף צ"ג) ההוא ארנקי דצדקה דאתו לפומבדיתא אפקדה רב יוסף גבי ההוא גברא פשע בה אתו גנבי גנבוה חייביה רב יוסף א"ל אביי והתניא לשמור ולא לחלק לעניים א"ל עניי דפומבדיתא מיקץ קייץ להו ולשמור הוא ע"ש אלמא להני דמימעטי מהאי קרא אפי' מפשיעה מימעטי ע"כ, ולמ"ש אין התחלה לקושיא, דפשיעה דמיירי התם, היינו כשפשע רק בשמירה וכדקאמר להדיא אתו גנבי וגנבוה, ומעצמו לא עשה שום היזק, ובפשיעה כזאת גם הרמב"ם מודה דפטור, דכל הני דנתמעטו משמירה אפי' בפשיעה כהאי נמי פטור, וכן מ"ש התוס' לעיל (דף נ"ז ע"ב) דאפי' פשע פטור מדפריך לקמן מהשוכר פועל לשמור, ולא משני כשפשע מכלל דאפי' פשע נמי פטור, התם נמי מיירי להדיא כשפשע בשמירה וכדמוכח שם להדיא ע"ש, ובכה"ג גם להרמב"ם פטור, דוק ותשכח דכל הקושיות מיושבים לדרך הזה, וממילא גם השגת הראב"ד מפשיעה בבעלים, ג"כ מיושב כמ"ש, דאה"נ דפשיעה כזה שמחשיב הרמב"ם למזיק והוא שעשה מעשה בגופו של חפץ, חייב בבעלים נמי, וכמ"ש להדיא ברמב"ם (פ"ב משלוחין) דאחד מן השותפין ששינה ומכר בהקפה וכדומה דחייב, אע"ג דשותפין הוי בבעלים, וכתב המ"ל שם דטעמו כיון דעשה ההיזק בידים הוי כמזיק בידים, וכ"כ החת"ס בתשובה (חחו"מ סי' קנ"ו) וגם (בפכ"א מהלכות אישות) כתב הרמב"ם דאשה ששברה כלים של בעל דפטורה רק משום שלום בית אבל מדינא היתה חייבת אע"ג דהוי בבעלים, והיינו נמי משום דההיזק נעשה בידים ממש, ופשיעה בבעלים דפטר הרמב"ם, היינו רק פשע בשמירה, והכי דייק להדיא לשונו של הרמב"ם (בפ"א משאלה) השואל בבעלים אפי' נגנב או נאבד בפשיעה ע"כ, הרי מפורש דדייק רק בפשע בשמירה, ופשיעה הזאת באמת לא השוה למזיק, אבל פשיעה שהשוה למזיק אה"נ דחייב אפילו בבעלים, ולשונו מדויק מאוד, דלענין פטור דפשיעה בבעלים דייק לכתוב ונגנב או נאבד בפשיעה, ובפשיעה שהיא כמזיק כתב סתם אם פשע, להורות דכ"מ דקאמר פשע סתם, לאו פשע בשמירה הוא, ועיין מ"ש לקמן (דף צ"ו ע"א ודף צ"ז או ולעיל (דף נ"ח ע"א), ותירוץ הזה ופירושינו ברמב"ם היה נ"ל ברור מאוד, באשר שלשונו דייקא הכי וגם כל הקושיות שהקשו עליו מתורצים בזה, רק הפוסקים לא הבינו כן וס"ל דאפי' פשע בשמירה נמי מחייב הרמב"ם, והבוחר יבחר:

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה