בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף צד.
ברש"י ד"ה אפי' תימא כו', אי אפשר להיות שומר שלך אלא בכך ושומר לא נחית לשמירה עד דמשיך וכי משיך כבר פי' על מנת כו' אבל המקדש את האשה מכי אמר לה הרי את מקודשת איתקדשה וכי אמר לה ע"מ מתנה עמשכ"ב דאין אישות לחצאים ע"ש. הראשונים הבינו בכוונת רש"י דמחלק הכי, דבשומר הוי התנאי קודם החיוב ולהכי כשבא החיוב אח"כ אדעתא דתנאי קמא הוא, אבל בקדושין החיוב בא קודם ולא מהני שוב התנאי, ועיין בתוס' (כתובות דף נ"ו) ובשמ"ק כאן, ובהגהות חו"י שעל האלפסי, שכולם הבינו כן, ולמדו מזה אפוא דין חדש, דאם התנה עמה התנאי קודם הקדושין ולאחר זמן קידשה על תנאי ההוא דלא הוי מתנה עמשכ"ב ומהני לכו"ע ואפי' בתנאי דעונה ע"ש בהגהות חו"י הנ"ל, ואם כי הדבר נפתח בגדולים, לענ"ד אי אפשר כלל לפרש כן ברש"י, דאי כדבריהם דכל עיקר הטעם בקדושין דלא מהני הוא משום דהחיוב בא קודם, א"כ למה לו לרש"י לומר הטעם דאין אישות לחצאין. להכי נראה לי ברור דכוונת רש"י לחלק בין תנאי דין השומר דלא אמרי' ביה אין שומר לחצאים, דכיון דבלא"ה דיני השמירות חלוקין זה מזה, להכי לא הוי מיקרי מתנה עמשכ"ב, דיכול לשעבד עצמו בדיני שמירה הפחותה, וכיון דהתנאי הוי קודם החיוב, וגם אח"כ כשנעשה שומר אין שייך נמי אין שומר לחצאין, דאטו כל השומרים שווים בדיני הם, אבל בקדושי אשה דדינה שוה בכל הנשים, להכי אפי' כשהתנאי הוי מקודם הקדושין נמי לא מהני, דסוף סוף כי מקדש לה בתר הכי ותפסי קדושין תפסי בכל הדינים דאין אישות לחצאים, ומ"ש רש"י מכי אמר לה הרי את מקודשת איתקדשה וכי אמר ע"מ הוי מתנה עמשכ"ב, לא נתכוון משום דהע"מ שאין לך כו' אמר לה בתר הקדושין, אלא הכי פירושו, דכי אמר לה הרי את מקודשת איתקדשה, ותפסי בה כל דיני הקדושין, ולהכי כי אמר לה ע"מ שאין כו' אפי' מקודם נמי לא מהני, דאין אישות לחצאין, וא"ל, דא"כ למה הוצרך רש"י להזכיר גבי שומר משום דלא נחית לשמירה עד דמשיך, יאמר משום דהתם אין שייך לומר דאין שומר לחצאים, דודאי הוצרך לזה, דבשלמא כשהתנאי היה קודם פסיקת השכר או הבטחת השאילה, בזה אמרינן דמעיקרא לא שיעבד נפשיה וכי פוסק אח"כ לקבל שכר בשמירתו, אדעתא דלא להתחייב בשמירתו משום השכר וכתנאי קמא, אבל כשפסק עמו בתחלה השכר, או שהבטיחו להשאיל ואח"כ מתנה עמו שלא יתחייב כדינו, היה עלינו לומר דכיון שכבר פסק השכר ונעשה ש"ש, חל עליו חיובא דש"ש ולא מהני שוב תנאי דאח"כ, ובאמת במתניתין מתנה שומר שכר קתני, דמשמע שכבר היה פסיקת השכר עד שהוא מיקרי ש"ש ואפ"ה מהני התנאי, להכי הוסיף רש"י לומר דכיון דבדבורו לא נחית לשמירה ובדבורו לא נעשה שומר כלל, א"כ אפי' כשפסק תחלה השכר ואח"כ אמר, נמי הוי התנאי קודם החיוב, דהחיוב לא יבוא כ"א לאחר המשיכה, וזה נ"ל ברור ברש"י:
וג"ז אין להקשות דלמה לרש"י טעם המשיכה, דהא בלא"ה בכל הפסיקות בהכרח שהתנאי יהיה קודם הפסיקה, ובע"כ הכי מוכרח להתנות, ע"מ שלא אתחייב בשמירת ש"ש הריני נוטל השכר ונכנס לשמירה, דאי אמר להיפך הריני נכנס לשמירה ע"מ שלא אתחייב, א"כ הוי בטל התנאי בלא"ה, משום דמעשה קודם לתנאי, וכעין זה הקשו התוס' שם על רש"י. ונ"ל דסברת רש"י כן הוא, דבכה"ג אין ענין כלל להא דבעינן תנאי קודם למעשה ואפי' כשהתנה להיפך נמי מהני, דכל עיקר הטעם דבעינן תנאי קודם למעשה מבואר ברש"י (קדושין דף ס"א) משום דלא אתי תנאי דבתרה ומבטל למתנה דקדמי', וא"כ לא שייך זה כ"א כשהבטיח מעצמו לתת איזה דבר לחבירו, דבזה אמרינן דתיכף משהבטיח לתת הוי זה מתנה, ולא יכול שוב התנאי לבטל ההבטחה הקודמת, משא"כ גבי קדושין ושומר, דהבעל או השומר לא הבטיחו כלום מעצמם ורק זכות התורה הוא לתת לאשתו שאר כסות, וגבי שומר להתחייב בדיני השמירה, ולהכי אפי' תנאי דאח"כ נמי מהני, דלא שייך כאן לומר דלא אתי התנאי ומבטל ההבטחה הקודמת, כיון שלא הבטיח כלום מעצמו, וא"כ מצד עצם התנאי יכול להיות כאן התנאי לבסוף, להכי הוצרך רש"י לטעם דמשיכה, דלטעם זה הוי בכל אופן התנאי קודם, דכל אימת שהיה התנאי הוי הכל קודם החיוב, דחיובו לא הוי עד דמשיך ודו"ק, ומיושב בזה נמי שפיר קושית התוס' מעל רש"י, דתיפוק ליה בקדושין נמי משום דתנאי קודם למעשה בעינן, ולמ"ש א"ש, ועיין עוד בס' מג"ש לכתובות שכתב דתנאים הללו לא מיקרי כלל תנאי דנצריך בהו משפטי התנאים, דתנאי מיקרי כגון שאומר אם תעשה לי כך אתן לך כך אבל הכא לא הוי תנאי רק שמתנה שלא יתחייב מה שראוי להיות חייב ומגרע זכותה ודמיא למוכר שדה ע"מ שלא יתחייב באחריות שאין זה תנאי רק שפוטר עצמו ממה שהוא ראוי להתחייב ולשון על מנת הוא לשון המורגל בכל דבר שאדם עושה אדעתא דהכי אעפ"י שאינו תנאי ע"ש:
בתוד"ה אמר ר"נ עמ"ש מהרש"א דאכתי לא תירצו כלום על קושיא דאבל קשה, ועמ"ש מהר"ם, וכתרוצו מבואר בשמ"ק בארוכה ואכ"מ:
סליק פרק השוכר את הפועלים
השואל, פרק שמיני
בתוד"ה פרה במשיכה ובעלים באמירה, הקשה ריב"ם דלקמן בפירקין שתלא כו' בעידן עבידתייהו כו' ע"ש, הנה לפרש"י לקמן שדוקא למאן דעסיק בעבידתיה בלחוד הוא דהוי שאילה בבעלים ולא לכל העיר, דלמי שאינו עוסק במלאכה לא הוי כלל שאילה בבעלים, וכ"ה דעת הרמב"ם (בפ"ב מהל' שאלה), אין מקום לקושית התוס', דלהכי בעינן התם בעידן עבידתייהו, בכדי שיהיה מבורר לפחות דלמאן דעסיק הוי שאילה בבעלים, ובלא זה לא הוי שאילה בבעלים לכולם, דבסברת הרמב"ם כתב הנה"מ (בסי' שמ"ו) שבשותפין אמרינן ברירה שבשעה שהשותף הזה צריך ליה הוי כשלו לגמרי, וממילא הכא כשהאחר צריך לעבודתו הוי כשכור לו כולו לזמן ההוא ולהכא לא הוי כשאול לאחר ע"ש, ולפי"ז ממילא בשעה שאין עובד לא הוי משועבד כלל להשואל דשמא יוצרך לו אחר למלאכה באותה שעה ואז יהיה משועבד כולו להעובד, ולהכי בנשתעבד לכל העיר בעינן בשעת עבידתייהו, אבל בנשתעבד לאיש אחד י"ל דבאמירה לחוד נמי משתעבד, ואלא דמכאן יהיה ראיה ברורה דהתוס' יסברו כשי' הראב"ד המובא בשמ"ק דאפי' לאחר שאינו עוסק עמו במלאכתו הוי שאילה בבעלים ולהכי שפיר מקשו, ודו"ק:
ודע דאע"ג דלרש"י והרמב"ם לא קשה מההיא דשתלא דלקמן, אפ"ה בעיקר הדין שכתבו התוס', דבאמירה לחוד לא משועבד כ"א כשיזמין לעשות העסק, בזה גם הם מודים, ונהי דמקושיא דשתלא לא מוכח לחלק הכי לשיטתם, מ"מ עדיין מוכרח מראיה השניה שהביאו התוס', דלעיל אמרינן דאיגלאי מילתא דבההיא שעתא שכרא שתי, ואי אמרת דבאמירה לחוד הוי שעבוד א"כ מאי הוי דשכרא היה שותה, הא משתעבד בשעת אמירה, אלא לאו דמשעת אמירה לחוד לכו"ע לא משעבד, וגם התוס' גופא צ"ל דעיקר ראיתם סמכו על ההיא דלעיל ולא על ההיא דשתלא, דאפי' לשיטתם אין ראיה כ"כ מההיא דשתלא לחלק בין אמירה להזמנה, דהא יש לתרץ כמ"ש הרמ"ה המובא בטור (חו"מ סי' שמ"ו) לחלק, דבקבע לו זמן לעבידתיה לא הוי שאילה בבעלים באמירה כ"ז שלא התחיל לעשותה, ודוקא כשלא קבע לו זמן ואימת שירצה השואל, נמצא שעתה הוא שאול למלאכתו אעפ"י שלא עשה, וא"כ יש לומר דהא דבעינן התם בעידן עבידתייהו מיירי שקבע לו זמן, והא דאמרינן הכא דבאמירה לחוד סגי, היינו בלא קבע לו זמן, ומנ"ל לתוספות לחלק בין אמירה להזמנה, אע"כ דעיקר החלוק בין אמירה להזמנה מוכח רק מההיא דלעיל, דהא התם בע"כ מיירי שלא קבע לו זמן, מדאמר התם לסוף איגלאי מילתא דשתי שיכרא, ולא עסק באפייה בעת ההיא, ומלשון הש"ס משמע דמתחלה סברו דהיה עוסק במלאכתם בשעת מעשה, דהא איכסיף רב פפא דחייביה, ומשום דסבורים היו שעסק במלאכתו בעת חיוב השמירה, עד שנגלה להם אח"כ ע"י החקירה שלא עסק במלאכתו, ואי בקבע לו זמן מיוחד מיירי, הא ידעי מעצמם דלא היה זה שעת מלאכה, אע"כ דהתם מיירי בלא קבע לו זמן, ואי אמרת דבכה"ג באמירה לחוד משתעבד, מאי הוי כי שתי שיכרא הא מ"מ נשתעבד להו באמירה, אע"כ כחלוק התוס' דבאמירה לחוד לא משתעבד בשום אופן אפי' בלא קבע, ורק בהזמין למלאכתו משתעבד, וכיון שעיקר הראיה הוא מגמ' דלעיל, גם לרש"י ורמב"ם צ"ל כן. ומה מאוד אתמה על הט"ז (בחו"מ סי' שמ"ו) שהשיג על הסמ"ע שם, דאף הרא"ש שחילק בין אמירה להזמנה יסבור נמי כחלוק הרמ"ה בין קבע לו זמן ללא קבע, והשיג הט"ז דא"כ מנ"ל לראש לחלק בין הזמנה לאמירה, דשמא באמירה בלא הזמנה נמי מועיל, והקושיא משתלא דבעינן בעידן עבידתייהו יתורץ כחלוק הרמ"ה דמיירי שקצב לו זמן ידוע ע"ש, ולענ"ד כשגגה יצאה מלפני השליט הגדול, דהא אכתי מההיא דאומנין מוכח ודאי לחלק ולומר דבאמירה לחוד לא מהני אע"ג שלא קבע לו זמן והצדק עם הסמ"ע, ודו"ק: