בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף פח:
בגמ' מה נפשך אם חסמת פטור אף פועל כו', ועיין בסמ"ע (סי' של"ז סק"ג) ובבאר הגולה שם, דדייקי מדקתני פטור, דאיסורא מיהא איכא, ומשמע מדבריהם שרק איסורא בעלמא יש בזה, ורק מדיוקא ילפי לה, ותמיה לי, הא זהו מצות עשה מפורש, כי תבוא בכרם ואכלת, ומ"ע הזאת על בעה"ב הוא להניח לפועל לאכול, וכל העובר ע"ז ולא הניח שכירו לאכול בטל עשה זו, וכמ"ש החנוך (מצוה תקע"ו) וברמב"ם (פי"ג משכירות), ומה דדרשינן כאן מכנפשך דפטור, היינו שלא נימא דגם לאו דלא תחסום יש בו, דיליף ק"ו מבהמה וכפרש"י להדיא, אבל עשה ודאי מבטל וק"ל, והנה הב"ח בחו"מ שם נדחק מאוד, מאין הוליד הרמ"ה דאיסורא איכא ע"ש, ולמ"ש הרי זה מ"ע מפורש:
שוב ראיתי ליישב דברי הב"ח דשפיר תמה על הרמ"ה, דהא יש להוכיח דהרמ"ה יסבור ע"כ דפסוק דכי תבוא בכרם רעך לאו למצות עשה על בעה"ב הוא דאתא, אלא לנתינת רשות לפועל אתא לומר שאין באכילת הפועל משום גזל, דהנה בדין חיוב תשלומין כשמונע לפועל לאכול, אי חייב הבעה"ב לשלם לו שיעור אכילתו, יש בזה מחלוקת הרמב"ם והרמ"ה, דהרמב"ם לא הזכיר חיוב תשלומין על בעה"ב, והוכיחו המפרשים מזה דס"ל דא"צ לשלם, דאל"ה היה לו לפרש, והטור מביא דעת הרמ"ה דצריך לשלם, ורמ"א בחו"מ מביא דעת הרמ"ה לפסק הלכה, ובטעם פלוגתתם נ"ל ברור דהרמב"ם לשיטתו אזיל, דמדסובר דקרא דכי תבוא הוי מצות עשה, ומנה זה במנין המצות, בע"כ יסבור דפטור מתשלומין, דאל"ה יקשה טובא בסוגיין, ל"ל קרא דכנפשך לפטור חסימת פועל, אי לפטורא ממלקות, הא לא צריך קרא, כיון דלא תחסום באדם לא כתיב, ורק דנוכל למילף בק"ו מבהמה, והא קיי"ל דאין עונשין מן הדין, ואי למעוטי מאיסורא, הא לשיטת הרמב"ם באמת איכא איסורא, ומבטל מ"ע בזה, אלא ע"כ דלפטור מתשלומין אתי, דהו"א כמו דבבהמה אמרי' לקמן, בחוסם את הפרה שמשלם ד' קבין, ואפי' מאן דפליג התם, היינו משום דלוקה ואינו משלם, אבל באדם דאינו לוקה, לכו"ע חייב לשלם, ע"ז אשמועי' קרא דכנפשך לפטור, ועיין במ"ל (פ"ב מהל' מאכלות אסורות) ובשארי מפרשים, דנדחקו בקושיא זאת, קרא דכנפשך למאי אתא, ולמ"ש מיושב שפיר, והרמ"ה יסבור דקרא דכי תבוא לאו למ"ע אתא, וא"כ קרא דכנפשך אתא למעוטי גם מאיסור, דבאדם אפי' איסור ליכא מה"ת, וממילא ליכא מעוטי לפטור מתשלומין, ולהכי ס"ל דחייב בתשלומין כבבהמה, דכל זמן דליכא מעוטי לפטור ילפינן בק"ו מבהמה, וכיון שכן שפיר תמה הב"ח, דמנ"ל להרמ"ה דאיסורא איכא, כיון דלשיטתו מוכח בע"כ דמה"ת ליכא שום איסור, דהא ע"כ קרא דכנפשך או לפטור מתשלומין או מאיסורא ממעט, דממלקות לא צריכא למעוטי וכמ"ש, וכיון דס"ל דבתשלומין חייב, בע"כ דכנפשך מאיסורא ממעט, וא"כ מאין הוציא דאיסורא דרבנן מיהא איכא, וא"ש נמי דברי הסמ"ע ובאה"ג שדקדקו מלשון פטור דברייתא, דאיסורא דרבנן איכא, והיינו דלרמ"ה בע"כ ליכא איסור מה"ת, ורק איסור בעלמא מדרבנן, ומדיוקא דברייתא יליף, מדקתני פטור מכלל דאיסור איכא:
ואמנם אפ"ה נ"ל ליישב קושית הב"ח ולומר דמ"ש הרמ"ה דאיסורא איכא היינו מה"ת, ביטול מצות עשה, דגם הוא מצי לסבור דקרא דכי תבוא, לעשה על בעה"ב אתא וכרמב"ם, ולא יקשה אפ"ה דקרא דכנפשך למאי אתא, דשפיר י"ל דכנפשך למעוטי ממלקות, ואע"ג דאין עונשין מן הדין, י"ל דס"ל כסברת המ"מ (ברפ"ב ממאכלות אסורות) דהיכי דאיכא עשה בלא"ה, שפיר מצי למילף העונש מן הדין ע"ש, וה"נ כיון דאיכא עשה דכי תבוא הו"א דנחייב מלקות מק"ו דבהמה, להכי איצטריך קרא דכנפשך לפטור ממלקות, וממילא מחייב שפיר בתשלומין, כיון דכנפשך לפטור ממלקות אתא וליכא מעוטי לתשלומין, אכן הרמב"ם לשיטתו דלא ס"ל כסברת המ"מ וכמ"ש המ"ל שם בסוה"ד דהרמב"ם חולק ע"ז, וס"ל שאפי' בכה"ג אין עונשין מן הדין, וא"כ ליכא למימר דכנפשך לפטור ממלקות, כיון דבלא"ה אין מלקות, ולפטור מאיסור נמי א"א, דהא באמת איכא איסור בטול מ"ע ובע"כ דלפטור מתשלומין אתא, ולהכי ס"ל דפטור מתשלומין ודו"ק כי הדברים נכונים:
בגמ' ויהא שור מצווה להחיותו מק"ו, והראשונים הקשו איך אפשר לומר דיהא מצווה להחיותו, הא התורה אמרה וזבחת מבקרך א"כ אפי' לשוחטו בידים מותר וכ"ש שלא להחיותו עיין בשמ"ק. ונ"ל דבלא"ה קשה מה שאמר הכא דמשום דכתיב וחי אחיך אמרינן דאחיך ולא שור, הא תרי וחי כתיב בפסוק, והחזקת בו גו' וחי עמך, אל תקח נשך ותרבית גו' וחי אחיך, הרי דבוחי קמא לא כתיב אחיך, וא"כ נילף ממנו גם שור שמצווה להחיותו, והנה לעיל (דע"א ע"א) כתבתי, דהנהו תרי וחי האמורים בפסוק איצטריכו שניהם, דעל שני עניני חיות מצוה הכתוב, אחד להחיות נפש במקום שיש חשש סכנת נפש, אם סכנת רעבון הוא, מחויבים להאכילו, ואם סכנה אחריתא, מחויבים להסיר הסכנה מאתו, וזהו שהזהירה התורה בוחי עמך קמא, ומשום דלהסיר סכנת הנפש מחויבים אפי' בגר תושב נמי, להכי לא הזכירה התורה לכתוב בזה אחיך, כיון שאפי' לגר תושב שאינו אחיך נמי מחויב להצילו, ואזהרה השניה תלמדנו, דמחויבים גם להועיל ולהיטיב מצב חיות הישראלי, ומשו"ה הזהירה מליקח נשך, כי החיוב הוא להלוות בחנם בכדי שיוטב מצב הישראלי, והיינו דסמכה התורה אזהרה הזאת ללאו דריבית, ואמנם חיוב הזה אינו כ"א לישראלי, להכי דייק לכתוב בו אחיך, והנה זה פשוט דמה דפריך הש"ס כאן, ויהא שור מצווה להחיותו, אין כוונתו שיהא החיוב להצילו מסכנת נפש בכדי שלא ימות, כיון דזה מצינו בפירוש שהתורה התיר את דמו לשחטו ולאכלו, ועוד דטעם דמצווים להחיות לישראל, היינו משום דבר מצוה הוא, אבל שור שאינו בר מצוה, מהיכי תיתי יתחייב להחיותו, ופשוט הוא שלא לבד שאין מצווים להצילו מסכנת נפש, אלא אפי' להורגו בידים שרי לצורך האדם, אבל כ"ז שהשור חי מצינו אזהרה שלא לצערו, דצב"ח דאורייתא, וא"כ אפשר דמחויבים נמי להועיל ולהיטיב לו, וכמו דענין דחסימה נמי אפשר דמהאי טעמא הוא, וכדמיבעי לה לקמן, משום דמעלי לה הוא, הרי דמחויבים גם להועילו, והיינו דפריך הש"ס ויהא שור מצווה להחיותו, פי' שיהא חיוב על האדם להועיל ולהיטיב מצב השור בכל מה דאפשר לו, וכמו איסור דחסימה דהוי משו"ה, ומשני שפיר דכתיב אחיך, דבהאי קרא דילפינן מיני' הטבת החיות, אחיך כתיב בו, ודרשינן אחיך ולא שור, ונראה שלזה נתכוון רש"י בד"ה שאתה מצווה להחיותו, וחי אחיך עמך, הראה מקום לאיזה סוג חיות הוי כוונת הש"ס, דהיינו על וחי אחיך השני, שזה מיירי לענין להועיל ולהטיב, ולא לענין להסיר הסכנה, ולפי"ז אין מקום לקושית השמ"ק, דלזבחו ולהורגו לצורך האדם אין איסור, דמאיזה סברא נאסור, כיון דמשום צער ליכא, דלהמיתו בפעם אחת ליכא משום צב"ח, וכמ"ש הנו"ב מהד"ת (חיו"ד סי' י') דלא שייך צב"ח אלא לצערו ולהניחו בחיים אבל להמית בהמות וחיות וכל מיני בע"ח לית בו משום צב"ח, וכמ"ש במס' חולין ד"ז ע"ב) עקרנא להו איכא צב"ח קטלינא להו איכא בל תשחית, הרי להדיא דבקטלנא ליכא משום צב"ח ע"ש, ובאדם אסור עכ"פ משום דבר מצוה הוא, אבל בשור לא שייך גם זה, ורק עיקר פרכת הש"ס דכ"ז שהשור חי הוא, דמוזהרין אנו מלצערו, וגם עוד יש חיוב להועילו כמו בחסימה, אפשר דיהא חיוב להחיותו להיטיב מצבו וכנ"ל, ודו"ק: