בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף פג.
השוכר את הפועלים, פרק שביעי
ברש"י ד"ה עד שלא התחילו, דאין כאן אלא דברים ודברים אין בהן משום מחוסרי אמנה כו', והב"ח הקשה הא בפ' הזהב (לעיל דף מ"ט) מבואר דיש בדברים משום מחוסרי אמנה, ולמה פרש"י שלא אליבא דהלכתא ע"ש. ונראה דמוכח לעיל דטעמא דתנא דמתני' הוא משום דס"ל דברים אין בהם משום חסרון אמנה, דמעיקרא פריך התם בפ' הזהב, לרב דסובר דברים אין בהם משום חסרון אמנה ממתני' דר' שמעון אומר כו' הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדבורו ומשני תנאי היא, דאשכחן תנא דפליג, והביא ממתני' דהכא, דר' יוחנן בן מתיא הוא דפליג וס"ל אין בהם משום מחוסר אמנה ע"ש, הרי מבואר דטעמא דתנא דידן הוא משום דס"ל דברים אין בהם משום חסרון אמנה, ונהי דדחי התם אח"כ דממתני' אין ראיה משום דשאני הכא דפועלים גופייהו לא סמכא דעתייהו כו', היינו רק לשנויי לר' יוחנן קא אתי, דלא יקשה לר' יוחנן דס"ל דברים יש בהן משום חסרון אמנה ממתני' דהכא, משום דאיהו יוכל לפרש דטעמא דתנא דידן הוא משום דפועלים לא סמכא דעתייהו, וכ"כ בשמ"ק שם, דלשנויי לר' יוחנן קא אתי, אבל אליבא דרב בע"כ טעמא דתנא דידן משום דאין בדברים משום חסרון אמנה, להכי פרש"י לטעם זה שהוא האמת אליבא דרב, וא"ל דאכתי יקשה על רש"י, כיון דאליבא דר' יוחנן דקיי"ל כוותי', טעמא דמתני' משום דפועלים לא סמכא דעתייהו, א"כ למה לא פי' רש"י כן, די"ל דלרב בע"כ הוי טעמא משום דאין בדברים משום חסרון אמנה, דאל"ה יקשה עליו ממתני' דר' שמעון דלעיל, ולר' יוחנן לא הוי ודאי דטעמא דמתני' לא הוי משום הכי, דאפי' נפרש דטעמא הוי משום דאין בדברים כו', לא יקשה על ר' יוחנן ממתני' דידן, כיון דשפיר אשכח תנאי דס"ל נמי כוותיה, דיש בדברים משום חסרון אמנה, והוא ר' שמעון דמתני' דלעיל, ורק משום דשמא לא ניחא לר' יוחנן להעמיד דבריו כתנאי, קאמר התם דר' יוחנן מצי לאוקמי שגם תנא דמתני' דידן כוותיה ס"ל, וטעמו משום דפועלים לא סמכא דעתייהו, אבל אין זה מוכרח דטעמו משום הכי הוי, וכיון דלרב הוי ודאי דתנא דידן ס"ל אין בדברים משום חסרון אמנה, ולר' יוחנן אין הכרח להיפך, להכי בחר רש"י לפרש טעמא דמתני' משום דאין בדברים חסרון אמנה, דאין ספיקו של ר' יוחנן אלים כודאי טעם דרב:
ואמנם הא קשיא לי לפרש"י דהטעם הוא משום דאין בדברים חסרון אמנה, בע"כ צ"ל דר' יוחנן בן מתיא רצה לפחות להם כעת אפי' ממנהג המדינה, ולא כסעודת שלמה לא רצה ליתן, אלא אפי' כסעודת כל אדם כדרך פועלים לא רצה ליתן להם, דאי רק אסעודת שלמה היה מקפיד, מה ראיה הוא מהכא דאין בדברים משום חסרון אמנה, הא אפי' אי נימא דבדברים בעלמא שייך חסרון אמנה, הכא רשאי לחזור, דהא אפי' בנשתנה השער נמי מותר לחזור, וכ"ש דהכא אינו יכול כלל לעמוד בדבורו, כיון דצריך לעשות להם כסעודת שלמה וכמ"ש בשמ"ק (לעיל דף מ"ט), ומדפי' דהכא הוי טעמא משום דאין בדברים חסרון אמנה בע"כ דגם מסעודת דרך שאר פועלים דעלמא נמי היה רוצה לפחות, וכן משמע נמי מלשון דאמר ע"מ שאין לכם עלי אלא פת וקיטנית, דמשמע אף שהם פחותים מסתם מזונות דפועלים, ואם כן יקשה מה דאמר רשב"ג אח"כ, לא היה צריך לומר, הכל כמנהג המדינה, הא צריך היה לומר להם מפני שרצה לפחות גם ממנהג המדינה. וצ"ל משום דמשמע ממתני', שגם על סעודת שלמה מוכרח נמי לומר להם, ע"ז פליג רשב"ג ואומר דלא היה צריך לומר, אבל בזה שרצה נמי לפוחתם ממנהג המדינה, גם לרשב"ג צריך היה לומר, וכן מוכח להדיא לקמן בגמ', דרשב"ג פליג רק על מה דס"ל לת"ק דהכא כיון שלא הוצרך לתנאי והתנה, לטפויי מזונות קא מכוון, ופליג רשב"ג ואומר דאפ"ה הכל כמנהג המדינה ע"ש:
ועוי"ל והוא הנכון, דהנה בעיקר הדין אי בתרי תרעי יש משום חסרון אמנה, לא מוסכם הוא מכל הפוסקים, ופליגי בזה הרז"ה עם הרמב"ן, הובא דבריהם (בחו"מ סי' ר"ד), הרז"ה ס"ל דאין בזה משום חסרון אמנה, ומביא ראיה ממ"ש לעיל (דף ע"ב ע"ב) לגבי מי שפרע, אימור דאמרינן הכי בחד תרעי בתרי תרעי מי אמר, וכמו דלענין מי שפרע אמרינן דבתרי תרעי אין מי שפרע, ה"נ לענין מחוסר אמנה הוי הדין כן, והרמב"ן דוחה טענתו וס"ל דגם במי שפרע לא מפלגינן בין חד תרעי לתרי תרעי, ובגמ' דלעיל הוי הכוונה, דכיון דקנה הסחורה ע"מ ליקח לאחר זמן, להכי ודאי דאתרעא זילא פסיק, והנה לעיל (דף מ"ז ע"ב) הוכחתי מלשון רש"י דדייק לפרש התם משום דפסק עמו ליקח לאחר זמן, מכלל דס"ל נמי כהרמב"ן ועמש"ש בארוכה, וכיון דלשיטת רש"י לא מפלגינן כלל בזה, ואפי' בתרי תרעי נמי יש משום חסרון אמנה, ממילא אין צריך לדחוקי דר' יוחנן בן מתיא רצה לפוחתם אפי' ממנהג המדינה, דשפיר י"ל דממנהג המדינה לא רצה לפוחתם, ורק אסעודת שלמה היה מקפיד, ואפ"ה הביא לעיל ראיה מכאן דאין בדברים משום חסרון אמנה, דאי יש בזה משום חסרון אמנה, לא היה רשאי לחזור אפי' הכא דהוי כנשתנה השער, דלא מפלגינן כלל בזה לשיטת רש"י, ולפי"ז אתי דברי רשב"ג כפשוטן, ועמ"ש לעיל (דף ע"ו ע"ב) מזה:
בגמ' לא צריכא דטפא אאגרייהו כו' קמ"ל דאמרו ליה האי דטפת לן אדעתא דעבדינן לך עבידתא שפירתא, ומשמע דדוקא משום דים לתלות שיתרון השכר ניתן להם בכדי שיעבדו לו עבידתא שפירתא, אבל במקום שאין לפועלים במה לתלות, בע"כ דתלינן דהיתרון ניתן כמו שאמר בעה"ב, ולא אמרינן דלמתנה יהיב להו. ובזה היה אפשר ליישב קושית הקצוה"ח (בסי' של"א) על מש"כ בתה"ד סי' שכ"ג בשכר פועל ופסק לו עשרה זהובים לילך למקום פלוני ומנהג שוכרים שפוסקים שכירות חוץ מן הוצאות הדרך והשליח אמר קודם שדעתו שיתן לו ההוצאה חוץ מן השכירות והמשלח טוען שלכך פסק עמו שכר הרבה שלא היה ראוי ליתן אפי' שבעה זהובים רק מפני שלא יתן לו ההוצאות, ופסק בתה"ד דבכה"ג הדמים מודיעין, והקצוה"ח הקשה מהך דהכא דגם בטפא להו על אגרייהו לא מצי למימר אדעתא להשכים הוסיף להם ע"ש. ולמ"ש ניחא, דדוקא הכא שלטענת הפועלים יש לתלות יתרון השכר בצורך אחר ממה שאמר בעה"ב, אבל בנדון דתה"ד דלא שייך לתלות אדעתא דעבידתא שפירתא, כיון דלא למלאכה נשכר לו, וגם לדברי השליח אין במה לתלות היתרון, לזה שפיר פסק דתלינן דלשם הוצאות הדרך ניתן, דבמתנה א"א לתלות כמו שמוכח גם כאן, ובשלמא אם גם לדברי השליח יש לתלות היתרון באיזה צורך, ורק שמחולקים עם הבעה"ב לצורך מה ניתן, בזה הוי הדין עם הפועלים, אבל אם לדברי פועלים אין כלל במה לתלות, ודאי דתלינן כמו שאמר בעה"ב. ועוד דהא התה"ד עצמו בנה היסוד על מ"ש התוס' (בב"ק דף מ"ו) דהיכי דאיכא חזקת ממון דמסייע להדמים כו"ע סברי דאמרינן הדמים מודיעין, ונ"ד נמי איכא חזקת ממון דמסייע לבעה"ב שהוא מוחזק והדמים מודיעין לו ג"כ, א"כ מאי מקשה הקצוה"ח מהך דהכא, דבעה"ב רוצה להוציא מפועלים שיעבדו עמו בקדמייתא ובחשכתא, דבכה"ג שהדמים סותרים להחזקה לא אמרי' הדמים ראיה, ואין לומר משום דשכירות אינה משתלמת אלא בסוף, א"כ הבעה"ב מוחזק עדיין במעותיו, דהא אין תביעתם על כסף השכירות, וגם לדברת בעה"ב לא בא לנכות לו משכירותו, רק שירצה שיעבוד עמו יותר, ועל זה הוי הפועל מוחזק בגופו. ולולי דברי התה"ד היה נ"ל לקיים דינו אבל לא מטעמו דדמים מודיעין, דאפי' למאן דלא ס"ל הדמים מודיעין נמי א"ש, דע"כ לא שייך הפלוגתא אי דמים מודיעין כ"א היכי שירצה לעיולי בזביני מידי אחרינא דלא זבן ליה בפירוש, כגון גבי צמד ובקר, שהמוכר לא אמר כ"א צמד, והלוקח ירצה לעייל גם הבקר, או כגון הכא שהבעה"ב ירצה לעייל בתנאי השכירות, גם עבודת הקדמייתא וחשכתא, אבל בעובדא דתה"ד, שבעצם השכירות לא זה בא להוסיף ולא זה לגרוע, רק שמסופקים אנו על יתרון המעות שנתן הבעה"ב לשליח, אם למתנה נתנו או לצורך ההוצאה נתנו, ופשיטא דכל היכי דאיכא למיתלי דלאו לשם מתנה נתנו אמרינן הכי דאין אדם רגיל למיתן במתנה ודו"ק, ועמ"ש בסמוך, ולקמן (דף ק"ג ע"ב) מזה:
בגמ' דעבדינן לך עבידתא שפירתא, הט"ז (בחו"מ סי' של"א) הקשה אמאי לא פריך הכא וניחזי עבידתייהו, דבכה"ג פריך לעיל דף ע"ו) ומשני התם דא"א למיחזי, וה"נ ניחזי עבידתיהו אי הוי טפי משאר פועלין ע"ש. ואפשר לומר דהכא אין תביעתם כלל על אודות יתרון המעות שהבטיח להם, וגם הפועלים אינם רוצים ליקח מאתו היתרון, כיון דלדבריהם ניתן היתרון בשביל לעשות עבידתא טובה, ובאשר שלא עשו באמת המלאכה שפירתא יותר, ממילא אין מבקשים היתרון, רק עיקר הסכסוך הוא ביניהם על זמן השכירות, דלדברי בעה"ב דההוספה היה בכדי דליקדמו וליחשכו, ולכן ירצה לכופם שישלימו לו הזמן, ולטענת הפועלים ההוספה לא ניתן כ"א לעשות עבידתא שפירתא, ואין יכול לכופם לעשות לו בערב ובבקר, אבל זה פשיטא שאם לא ניכר שעשו עבידתא שפירתא שאין נוטלים היתרון, ולהכי לא שייך לפרוך כאן וניחזי עבידתייהו, כיון שאין באים כלל לבקש היתרון, ואדרבה הבעה"ב תובע מהם, אבל לעיל (דף ע"ו) דעיקר הסכסוך הוא שהפועלים מבקשים היתרון, ע"ז פריך שפיר וניחזי עבידתייהו שודאי אין להם ליטול יותר משאר פועלים כ"ז שאינם מבררים שעבידתייהו שוה יותר. ולמ"ש מיושב קושית הקצוה"ח על התה"ד שהבאתי בדבור דלעיל בפשיטות.