אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף פב:

דף פב.

בתוד"ה וסבר ר' מאיר, ראיתי לבאר בזה דין דאדם המזיק, ולהציע הסוגיא דב"ק, ומתוכה נעמוד על מ"ש התוס' כאן, הנה בב"ק (דצ"ט ע"ב) אמר ר' יוחנן טבח אומן שקילקל חייב ואפי' הוא אומן כטבחי דצפורי ופריך הש"ס מר' יוחנן אר' יוחנן ומשני לא קשיא כאן בחנם כאן בשכר כי הא דאמר ר' זירא הרוצה שיתחייב לו טבח יקדים לו דינר ע"ש, והנה בלשון דר' זירא דאמר יקדים לו דינר, מבואר בשמ"ק שם בשם הרמ"ה, דיקדים דקאמר דוקא הוא, משום דלא מסר לו אלא לשחוט בלחוד, וזימנין דלא צריך למשיכה ולא להגבהה, ועוד דלא ניחא ליה למושכה ולהגביהה כי היכי דלא תיקום ברשותיה לכל מילי, הלכך אי אקדים לו דינר משתעבד אע"ג דלא משך, דהא לאו לאוקמי ברשותו לנטורא קא בעי אלא למיעביד לו עבידתא בעלמא דקא משעבד נפשיה והוי כשכיר בעלמא דמשתעבד בדמים ע"כ, הרי דהרמ"ה גילה לנו, דהחיוב בטבח אומן שקילקל לא הוי מטעם מזיק, דאי מטעם מזיק לא בעי שום שיעבוד וקנין, אלא החיוב הוא משום שיעבוד שמשעבד נפשיה לעשות לו המלאכה הזאת בלא קלקול, ולהכי מצריך ר' זירא דיקדים לו דוקא כי היכי דלישעביד נפשיה עי"ז, ומה שהוצרך ר' זירא לזה ולא חייבו באמת מטעם מזיק ואפי' בלא הקדים לו דינר נמי, י"ל משום דהוי היזק שאינו ניכר, וכמו שהקשה שח הרמב"ן כן, להכי פירש ר' זירא דבהקדים לו דינר מיירי, וחיובו הוא מטעם שיעבוד, ולא מטעם מזיק, להכי חייב אע"ג דהוי היזק שאינו ניכר, דכיון דנשתעבד לעשות לו מלאכה הזאת בשלימות בלא קלקול, חייב מטעם שומר ואפי' לדעת הש"ך שפוטר גם בשומר בהיזק שאינו ניכר, הכא חייב דכיון דנשתעבד על מלאכה הזאת ביחוד לעשותה בשלימות, הרי הוא כאילו קיבל בפירוש שיתחייב בהפסד וקלקול שיהיה במלאכה הזאת דודאי חייב, ולא דמי לשומר דאינו מתחייב לשמור ביחוד מהיזק שאינו ניכר, להכי י"ל דעל היזק שאינו ניכר לא קביל שמירה, אבל הטבח שנשתעבד לשמור השחיטה הזאת שלא יהיה בה שום פסול, הרי קיבל עליו ביחוד לשומרה מהיזק זה, ועמ"ש בחדושינו לעיל (דנ"ז ע"ב) בד"ה יצאו שטרות, ועמ"ש בס' יה"ת בזה, וא"כ יהיה מכאן לכאורה קושיא גדולה על הרמב"ן שהקשה דלמה מחייב ר' יוחנן בטבח אומן, הא הוי היזק שאינו ניכר, הא לפמ"ש ר' זירא מפרש, דר' יוחנן בהקדים לו דינר מיירי, וחיובו הוי מטעם שיעבוד, ומטעם מזיק באמת אין לחייבו משום דהוי השא"נ, ור' זירא עצמו מיישב לקושית הרמב"ן, וכן מה שתי' הרמב"ן דהכא הוי היזק ניכר, דכיון שלא שחט כראוי השחיטה עצמה הוי ההיזק, שאין זו שחיטה אלא כמתיז ראשה בסייף והרי ניכר בין חי לשחוט ע"ש, הא מדר' זירא מוכח דלא אמרינן כסברת תרוצו, דאי כהרמב"ן דהיזק ניכר הוא בכה"ג, למה לן להקדים דינר ותיפוק ליה דחייב מטעם מזיק ואפי' בלא דינר נמי:

והנה זה מבואר עכ"פ מן הש"ס להדיא דבעינן דוקא שיקדים לו השכר, וא"כ יש לתמוה על כל הפוסקים שלא הזכירו כלל לתנאי זה, וסתמו לומר דבשכר חייב, ויותר תמוה עמ"ש הטור והשו"ע (בחו"מ סי' ש"ו) דאותן הטבחים שנוטלים הכרכשאות שומרי שכר הם ואם קלקלו חייבין כיון דשקל אגרא, הא שכר דכרכשאות לא בא אלא בסוף, ואנן בעינן דוקא שיקדים לו דינר כדאמר ר' זירא להדיא. והנ"ל בזה, דהנה עיקר דברי ר' זירא דמצריך דוקא שיקדים לו השכר, ומשום דמטעם מזיק אין לחייבו כמ"ש, תמוה זה מאוד, הא לעיל שם באותה סוגיא דב"ק עצמה, קאמר שמואל טבח אומן שקילקל חייב מזיק הוא פושע הוא, הרי להדיא דחייבו שמואל מטעם מזיק, ואע"ג דקאמר נמי פושע הוא, בע"כ דעיקר החיוב מטעם מזיק הוא, דאל"כ בחנם אמאי חייב, דנהי דשומר חנם חייב בפשיעה, מ"מ הכא דלא משך עדיין א"א לחייבו מטעם שומר, דשומר אינו מתחייב בשמירה כ"א משעת משיכה, ובע"כ דמטעם מזיק הוא, והא דקאמר נמי פושע הוא, היינו דבטעם דמזיק לחוד לא סגי, דאכתי הו"א דההיזק הזה קרוב לאונס הוא דפטור בו אדם המזיק, וכמבואר בתוס' כאן ובפ' המניח, דבאונס דכעין גניבה פטור אדם המזיק, לזה קמ"ל פושע הוא, פי' דההיזק הוי קרוב לפשיעה דחייב בו אדם המזיק, אבל חיובו הוא מטעם אדם המזיק. וישבתי בזה מה שהקשה בשמ"ק בב"ק, למה לו לשמואל לומר תרתי מזיק הוא פושע הוא ע"ש, ולפמ"ש מבואר, דאשמועינן דיסוד החיוב משום דהוי קרוב לפשיעה, דאל"ה לא היה חייב גם מטעם מזיק, וא"כ קשה על ר' זירא בתרתי, דפטר בחנם ולא מחייב כ"א בשכר, וגם מצריך שיקדים המעות דוקא ואמאי לא מחייב אפי' בחנם לגמרי מטעם מזיק וכדשמואל. והנה הקושיא הזאת מצד עצמה היה מקום ליישב, עפמ"ש התוס' כאן דאונס דכעין גניבה פטור אדם המזיק, והוכיחו זה מדברי ר' יהודה דקאמר שומר חנם ישבע נושא שכר משלם, והשתא מדפטר שו"ח ולא מחייב מטעם אדם המזיק, ש"מ דבאונס דכעין גניבה פטור אדם המזיק, ומדמה ר' יהודה נתקל לגניבה, וכן מברייתא דב"ק דפוטר טבח אומן בחנם ומחייב בשכר, והיינו נמי משום דקלקול דשחיטה דמיא לאונס דגניבה, ומתחילה סובר המקשה דדמיא לאונס דאבידה, להכי שו"ח נמי חייב מטעם אדם המזיק, ומסיק דקלקול זה דומה לאונס דגניבה ואין לחייבו מטעם אדם המזיק, ולפי"ז א"ש דברי ר' זירא, דשמואל דאומר להדיא, מזיק הוא פושע הוא, וכיון שסובר דקלקול זה דומה לקלקול דפשיעה, ושפיר חייב מטעם מזיק ואפי' בחנם, ור' יוחנן ור' זירא סברי דקלקול זה דומה לאונס דגניבה, ומטעם מזיק אין לחייבו ורק משום שעבוד וכמ"ש בשם הרמ"ה, להכי אינו חייב עד שיקדים לו המעות דוקא, דבלא"ה לא משתעבד, אלא דאכתי אין מיושב סברת ר' יהודה דסוגיין, וכן ברייתא דב"ק דמחייבי בשכר אע"ג דלא הקדים לו המעות, הא מטעם שמירה אין לחייבו אפי' לשומר שכר כיון דלא משך ולא ניחא לו לקנות, דזהו עיקר טעם דר' זירא, דמצריך דוקא לקדימת המעות דליהוי כשכיר דמשתעבד בדמים וכנ"ל, וכן פסקי השו"ע אכתי תמוהים, דלפום מאי דפסקינן שדוקא ש"ש חייב ושו"ח פטור, מכלל דסבירא לן שאין החיוב מטעם מזיק, דאי מטעם מזיק לא שייך לפלוגי בין בחנם לבשכר, דאפי' בחנם נמי חייב, אלא ודאי דסבירא לן שקלקול זה דומה לאונס דגניבה שקרוב לאונס, ובלא"ה נמי בע"כ צ"ל דלא קיי"ל כשמואל, דקלקול דשחיטה ידמה לפשיעה, דהא טעמא דשמואל משום דמדמה לה לנתקל פושע כדאמר להדיא, ואנן הא קיי"ל דנתקל לאו פושע הוא כמ"ש (בחו"מ סי' תי"ב), וכיון שבע"כ הקלקול דשחיטה דמיא לאונס דגניבה ואין לחייבו מטעם מזיק, וגם מטעם שומר אין לחייבו כיון דלא ניחא לו למושכה, וא"כ אמאי לא הצריכו לתנאי דהקדמת המעות כמו שמצריך ר' זירא, ועל הטור י"ל דלשיטתו דפוסק כתוס' ורא"ש דשומרין לא בעי משיכה להתחייב באונסין, ולהכי שפיר חייב מטעם שומר שכר דחיובו בגניבה, דלענין שיהא ש"ש לא בעינן להקדמת המעות, אבל השו"ע שבכ"מ הביא דעת הרמב"ם דבעינן משיכה בשומרין וכמבואר בחו"מ (סי' רצ"א וסי' ש"ז), לדידיה יקשה למה לא מצריך תנאי זה שיקדים המעות:

אכן שוב התבוננתי שיש מקום לחייב גם לדידן מטעם מזיק ואפ"ה דוקא לש"ש ולא לשו"ח, דהנה אף שרבים הבינו בכוונת התוס' דהכא, במה שכתבו דאונס דכעין גניבה דפטור אדם המזיק, דהיינו אפילו בש"ש, והא דמחייב ר' יהודה בשכר, היינו מטעם שמירה, אכן לבבי לא כן ידמה בכוונת התוס', דאיך יעלה כלל על הדעת לומר כן, דש"ש שמחויב לשמור מהיזק דגניבה, ואם נגנב ע"י אחרים חייב, וכשהוא עצמו יעשה היזק כזה שהוא כעין גניבה יפטר, והא זה פשוט שאם ההיזק בא ע"י עצמו, יש לחייבו יותר מאילו קרה סבה כזאת ע"י אחרים, והראיה דהא שו"ח פטור מאבידה, כשלא שמרו ונאבד, ואפ"ה אם הוא עצמו עשה היזק דכעין אבידה חייב, וא"כ ש"ש נמי שחייב בגניבה ממש, כ"ש כשהוא עצמו עושה היזק דכעין גניבה דחייב, ועוד דהא טעם חלוק התוס' לפטור בהיזק דכעין גניבה, היינו משום דאאונס כזה לא הו"ל למירמא אנפשיה, וא"כ לא שייך זה כ"א בשו"ח, אבל בש"ש דחייב בגניבה, הרי חזינן שמחויב למירמא אנפשיה אונס כזה, וא"כ למה יפטור כשהוא בעצמו עשה היזק כזה. ולזה נ"ל לנכון, דמה שכתבו התוס' דבאונס דכעין גניבה פטור אדם המזיק, היינו דוקא בשו"ח, אבל ש"ש חייב ודאי מטעם מזיק, ולפי"ז הא דמחייב ר' יהודה הכא לשומר שכר שהעביר חבית ונתקל דהיינו נמי מטעם מזיק ולא מטעם שומר, ואפ"ה שו"ח פטור דאילו היה מזיק גמור הי' שו"ח נמי חייב, אבל מזיק כזה דכעין גניבה שקרוב הוא לאונס, ש"ח פטור, דהאי כדיניה והאי כדיניה, שו"ח דפטור בגניבה דלא הו"ל למירמא אנפשיה אונס כזה, אפי' כשהזיק הוא עצמו בכעין זה נמי פטור, אבל ש"ש דבגניבה ממש יתחייב, כ"ש דחייב כשהוא עצמו עשה היזק כזה, ואתי שפיר מה שלא הצריך ר' יהודה שיקדים המעות, כיון דאין חיובו משום שכיר, דלבעינן שישתעבד בדמים, אלא החיוב הוא מטעם מזיק, ושומר שכר מיקרי אפי' כשלא הקדים לו המעות, דבשלמא כשנצרך שישתעבד ע"י הדמים והדמים יעשו קנין, בעינן דוקא שיקדים לו המעות, אבל הכא דלא בעינן רק שיהיה עליו דין דש"ש, ואם אך תנאי השמירה היה ע"מ שישלם לו, ש"ש מיקרי אפילו כשלא הקדים לו נמי וחייב שפיר מטעם מזיק. וראיה לדברינו דחיוב דש"ש מטעם מזיק הוא, ממ"ש בב"ק שם, אי אמר מזיק הוא הו"א דוקא בשכר חייב ולא בחנם ועפרש"י, וקשה מאוד להלום זאת, דהיכן מצינו במזיק שיהא חלוק בין בחנם לבשכר, ולדברינו מבואר, דזהו הכוונה, אי אמר מזיק הוא הו"א דקלקול זה אינו דומה כ"א לאונס דכעין גניבה, ושזה דוקא בש"ש חייב, דשו"ח פטור במזיק כזה, להכי אשמועינן דפושע הוא, פי' שההיזק דומה לפשיעה ואפי' בחנם חייב. וגם פסק השו"ע מיושב לפי"ז, דבאמת חיוב דטבח מטעם מזיק הוא, ולהכי לא הזכירו לתנאי דקדימת המעות, ואפ"ה פטרינן בחנם, משום דקיי"ל דקלקול דשחיטה דמיא לאונס דכעין גניבה דרק ש"ש חייב ולא שו"ח, ולענין דליהוי ש"ש לא בעינן הקדמת המעות וכנ"ל:

אלא דלפי"ז חוזר וניעור הקושיא בסוגיא עצמה, דאמאי מצריך ר' יוחנן ור' זירא להקדמת המעות, כיון שאפי' לסברת ר' יוחנן דקלקול דשחיטה הוי כעין אונס דגניבה היה יכול נמי לחייב לש"ש מטעם מזיק. והנה ביישוב הסוגיא היה נראה לתרץ גם באופן אחר, דהבאתי לעיל קושית הרמב"ן למה מחייבינן לטבח אומן הא הוי היזק שאינו ניכר, וכבר כתבתי דקושיתו לא שייך כ"א כשנאמר דחיובו הוא מטעם מזיק, אבל אי נימא דהחיוב הוא מטעם שיעבוד, ודאי שחייב אפי' בהיזק כזה שאינו ניכר, כיון שעיקר הקלקול שבזה אינו ניכר, וכשנשתעבד לשמור לו שלא יבוא לידי קלקול הזה, הרי הוא כאילו נתחייב עצמו בפירוש לשמור הבהמה מקלקול זה, ולפי"ז א"ש הסוגיא דהתם, דשמואל שאומר דינו אליבא דר"מ כדקאמר בהדיא, אנא אמינא אליבא דר"מ, ור"מ לשיטתו דסובר כחזקיה (גיטין דף נ"ג) דהיזק שאינו ניכר שמיה היזק, להכי שפיר קאמר דחייב מטעם מזיק ולא איכפת לן במה שאינו ניכר, משא"כ ר' יוחנן דס"ל בגיטין דהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק, לא מצי לחייבו מטעם מזיק כיון דהיזק שאין ניכר הוא, ובע"כ דחיובו מטעם שיעבוד, להכי הצריך דוקא שיקדים לו המעות, והיינו מה דקאמר התם בתי' דר' יוחנן, וכי הא דא"ר זירא הרוצה שיתחייב לו טבח יקדים לו דינר, דאינו מובן לאיזה צורך יביא מר' זירא, ולפמ"ש ניחא, דבמה שמשני הש"ס כאן בשכר, הו"א שאם אך הבטיח לתת לו שכר נמי סגי אע"ג דלא הקדים לו המעות, וזה א"א לר' יוחנן דמחייב רק מטעם שיעבוד, לזה מסיים כי הא דר' זירא, פי' דבשכר דקאמר היינו כגון דר' זירא שיקדים לו המעות דוקא ודו"ק. ומיושב נמי בזה מה שהקשו התוס' בסוגיין על לשון הברייתא דקאמרה בהמה לטבח וניבלה חייב מפני שהוא כנושא שכר, ולסברת המקשה דסובר לחייב גם בחנם, מאי נתינת טעם דמפני שהוא כנושא שכר דקתני, ועוד מאי ס"ד דמקשה דמחייב גם בחנם ע"ש, ולמ"ש לא עלה כלל ע"ד המקשן לחייב גם בחנם, וגם המקשה היה סובר דבחנם פטור משום דהוי כעין גניבה דפטור מטעם מזיק, אלא דמקשה מלשון הש"ס דמסיק בדר"י כאן בשכר וכי הא דר' זירא, היינו שמצריך דוקא להקדמת המעות, ובלא הקדים פטור אע"ג שהבטיח לו שכר, ע"ז פריך מברייתא דקתני מפני שהוא כנושא שכר דלשון זה משמע שאכתי לא קיבל השכר והרי הוא חייב כמו שנושא שכר פי' כאילו כבר קיבלם, ע"ז משני אימא מפני שהוא נושא שכר, פי' שכבר קיבלם, וחיובו מטעם שיעבוד וא"ש הסוגיא:

ואמנם אף שהסוגיא מיושב בדרך הזה, אכן אכתי דברי השו"ע צריך עיון, דלדידן דפסקינן היזק שאינו ניכר לא שמיה היזק, לא נוכל לחייב לטבח מטעם מזיק, ובע"כ דהחיוב הוא מטעם שיעבוד ואמאי לא הצריכו להקדים המעות ולכן בכדי להשוות הסוגיא עם פסק השו"ע, וגם ליישב סברת הרמב"ן אשר בתחלת דברינו הקשינו עליו מהך דר' זירא, נראה דודאי סברת הרמב"ן צודקת היא, דקלקול דשחיטה הוי היזק הניכר, והא דמצרכי ר' יוחנן ור' זירא להקדמת המעות, י"ל דסבירא להו דקלקול דשחיטה אפי' כאונס דגניבה נמי לא הוי, אלא כאונס גמור, וא"כ גם לש"ש א"א לחייבו מטעם מזיק, דדוקא אונס שהוא כעין גניבה, דכיון דעל גניבה ממש חייב ש"ש, חייב נמי מטעם מזיק, אבל באונס גמור פטור נמי מטעם מזיק, ולהכי מצרכי דוקא להקדמת המעות דליחייב מיהא מטעם שיעבוד, ומעתה מתורץ הכל, דלסברת ר' יוחנן ור' זירא, דקלקול דשחיטה הוי אונס גמור, ובע"כ שחיובו הוי מטעם שעבוד, להכי הצריכו לקדימת המעות, אכן אנן לא סבירא לן בזה כר' יוחנן, אלא כפשטא דברייתא דמפני שהוא כנושא שכר, היינו שהבטיח לו השכר, דלמה לן לשבש הברייתא ולמיתני מפני שהוא נושא שכר, וא"כ מוכח דקלקול השחיטה הוי מיהא כאונס דגניבה, דשפיר נוכל לחייבו מטעם אדם המזיק אע"ג דלא הקדים לו המעות, ומשו"ה לא הוזכר בשום דוכתא תנאי דקדימת המעות:

והיוצא מכל מה שכתבנו, דכל היכי דלא הקדים המעות חייב מטעם מזיק, דדוקא בהיזק הניכר כגון קלקול השחיטה וכרמב"ן, אבל בהיזק שאינו ניכר, כגון בטבח שנותק הסירכא דהוי אינו ניכר לכו"ע וכמ"ש הנה"מ (בסי' ש"ו), או אפי' בשחיטה גופא כשעשה היזק כזה שהוא רק מן החומרא, דלא שייך לומר דהוי כאילו התיז ראשה וכמ"ש בקצוה"ח שם, לא נוכל לחייבו כ"א כשהקדים לו המעות דאז חייב מיהא מטעם שעבוד וכנ"ל, ודו"ק:

סליק פרק האומנין.

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה