בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף פב.
בתוד"ה לא דכו"ע כו' ור"ע סבר דלא מיקרי אסמכתא אלא היכי שאמר להסמיך חבירו על דבריו כגון אם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי אבל הכא המלוה מחל כל חובו אם יופסד המשכון ע"ש, וקיצרו מאוד בכוונת החלוק בין אסמכתא דאם אוביר לדהכא, והנה בשבועות (דף מ"ד) ד"ה מתני' סמכו דבריהם על אסמכתא דמשחק בקוביא, וביארו יותר, דלכך לא הוי הכא אסמכתא ולא דמי למשחק בקוביא דהתם לא הפסיד אבל הכא שהפסיד המשכון גמר בדעתו להפסיד כל החוב, ולכאורה יש לומר שגם כאן נתכוונו לחלוק הזה, דלהכי לא הוי אסמכתא משום דהפסידו למשכון, וכעין מ"ש התוס' לעיל (דס"ו ע"א) ד"ה ומניומי, דהיכי דמפסידו לאו לאסמכתא קא מכוון. אכן באמת א"א לומר כן בכוונתם דהכא, דכיון דמקשו הכא מההיא דאם אוביר, לא שייך תי' הזה דהא גם באם אוביר אשלם אלפא זוזי, מפסידו לנותן מה שהשדה היתה ראויה לעשות, ואפ"ה הוי אסמכתא כיון דגזים לשלם יותר מן ההפסד, ודוקא באם מבטיחו לשלם רק כפי ההפסד, כגון אם אוביר אשלם במיטבא, הוא דכתבו התוס' לעיל, דלא מיקרי אסמכתא מטעם דמפסידו, אבל אם גזים בתנאו לשלם יותר מן ההפסד אכתי הוי אסמכתא, ורק התם בשבועות דקושיתם הוא ממשחק בקוביא שזה אין מפסידו כלל, היו יכולים לתרץ דהכא שאני משום דהפסידו, אבל הכא דמדמו לה לאם אוביר אשלם אלפא זוזי, לא יכלו לתרץ כן, כיון שגם באם אוביר הוי הפסד, ואפ"ה הוי אסמכתא כיון שגזים, והיינו דלא סיימו כן בתירוצם הכא, דהוי מטעם הפסד, כמו שסיימו בשבועות כן, דממשחק בקוביא לחוד בלא הך דאם אוביר, היה מקום לחלק כן, דהיכי שמפסידו אפי' גזים נמי לא הוי אסמכתא, אבל מאם אוביר מוכח שאינו כן, ולכן נ"ל דכוונתם כאן, אין זה משום הפסד, אלא סברא אחרת יש בכאן דלא הוי אסמכתא, דהא עיקר הטעם דבגזים הוי אסמכתא משום דאמרינן שלא נתכוון זה בתנאו להתחייב, רק שרצה להסמיך לחבירו על דבריו, דאם לא הבטיחו בגוזמא, אפשר שחבירו לא היה מתרצה להתקשר עמו בעסק הזה, ולכן הבטיחו בגוזמא להסמיכו על דבריו, וכמ"ש רש"י לעיל (דס"ו ע"א), וא"כ לא שייך לומר כן כ"א בעסק כזה, אשר עיקר העסק הוא לטובת המסמיך, וכגון באם אוביר ולא אעביד, דרוצה לקבל ממנו השדה באריסות לצורך פרנסתו, ומפני שבעל השדה היה חושש לתת לו השדה שמא יתעצל במלאכתו, לזה מוכרח היה להבטיחו בגוזמא שאם יוביר ישלם אלפא זוזי, ובכה"ג שייך לומר דלא נתכוון להתחייב באמת, רק להסמיך לבעל השדה, אבל הכא דהמלוה הוא שהתנה עם הלוה תנאי כזה, שבאם יפסיד המשכון ישלם כל החוב, לא שייך כלל לומר דלהסמיכו קא מכוון, דאטו המלוה צריך לבקש תחבולות שהלוה יקבל מאתו ההלואה, ובע"כ שגמר בדעתו להתחייב באמת אם יפסידו, דלהסמיכו ללוה לא שייך כלל, וז"ב:
בתוד"ה אימור דאמר ר' יצחק כו' וצריך לפרש מאיזה טעם יהיה ש"ש כו', ועמ"ש לעיל (דף פ"א) בתוד"ה דברי הכל בשם השמ"ק, דבאמת קונה אותו רק כיון שמחויב להחזירו ללוה ואין כל הנאה של מלוה להכי אין חייב באונסין, ואמנם אפי' לתירוצי התוס', בע"כ שנבוא לחלוק השמ"ק, דכלל כוונת התוס' בדבור זה, דלכתחילה רצו לומר דחיוב דר' יצחק לא הוי מדין חיוב שמירה כ"א מטעם קנין דקני למשכון ושלו הוא דנגנב ונאבד, וכמ"ש לעיל בדעת רש"י, וע"ז הקשו דממ"נ אם קונה אותו יתחייב אפי' באונסין, ולהכי תירצו דבאמת לאו מטעם קנין הוא, אלא מטעם שמירה, והנאתו הוא מה שיכול לקדש בו, ושוב הקשו גם ע"ז מההיא דפסחים, דמ"ט דרבנן דאינו עובר, דנהי דר' יצחק לית להו מ"מ הוי ש"ש, מטעמא דשמואל, וחזרו לומר דמשום חיוב שמירה לא מיקרי חמצו, רק מדר' יצחק דחשיב קנין והוי שלו ע"ש, וא"כ כיון דמסקו דטעם דר' יצחק מטעם קנין יוחזר קושיתם הראשונה, ממ"נ אם חשיב קנין וכנ"ל, אע"כ דלמסקנת התוס' ס"ל דאפי' כשהוא מטעם קנין אין חייב באונסין משום דאין כל הנאה שלו, ומעיקרא לא נחתו לסברא זאת:
בא"ד הקשו דלמה יחשב ש"ש בשביל כך והלא גם במעותיו היה יכול לקדש, וי"ל דכיון דעכשיו שנוטל המשכון ואין מעותיו בידו חשוב ש"ש לפי שיכול לקדש בו או לעשות קנין אחר על ידו ע"כ, ואע"ג דלעיל (דף פ' ע"ב) כתבו התוס' דלהכי לא הוי מלוה על המשכון ש"ש מטעם דתפיס אזוזי משום דלא נהנה מידי, דכך היה יכול להיות בטוח במעותיו אם לא הלוהו, ואמאי לא אמרינן גם התם, דמ"מ עתה שכבר הלוהו יש לו הנאה במה דבטוח הוא, ועיין במהרש"א שהרגיש בזה, ומדבריו נראה שמחלק בין הנאה דבטוח על חובו, להנאת קדושין או קנין, דבתפיס אחוב אין זה הנאה בעצם, רק שמירת ההפסד, וכיון שגם מתחלה בלא הלואה היה בטוח מזה לא הוי כש"ש, הנאת קדושין או קנין שזהו הנאה בעצם, ואע"ג שגם במעותיו היה יכול ליהנות כן, מ"מ השתא שקיבל ההנאה ע"י המשכון נחשב כש"ש יעו"ש שזה תוכן תירוצו. הן אמנם דמחמת סתירת התוס' מהכא לדלעיל, אין מוכרח אכתי לחלק כמהרש"א, דדברי התוס' בלא"ה מיושבים, דנראה פשוט שמ"ש התוס' לעיל, דכיון שגם אם לא הלוה היה לו הנאה הזה לא נחשב כש"ש, היינו דוקא במשכנו בשעת הלואה, דבעת לקיחת המשכון לא היה לו שום הנאה, ואע"ג דהשתא שכבר נתן יש לו הנאה לא מהני, אבל במשכנו שלא בשעת הלואה, שלכתחילה הלוהו בלא משכון ואח"כ כאשר תבע ממנו ולא רצה לפורעו, משכנו בב"ד, דבשעת לקיחת המשכון יש לו הנאה, מיחשיב כש"ש, וכ"כ הש"ך (חו"מ סי' ע"ב סק"ט) להדיא, דבשלא בשעת הלואה הוי ש"ש נמי מטעם דתפיס ע"ש, ונראה להסביר עוד, דבמשכנו שלא בשעת הלואה כיון דכבר תבעו ולא רצה לפרוע לו, הרי ודאי שאין הנאה גדולה מזה שישיג המשכון, אבל כל זמן שלא תבעו, ולא איתרע ריעותא, דגברא דלא פרע הוא, לא נחשב זה להנאה, מה שהוא בטוח, וא"כ הכא בסוגיא דבדר' יצחק קיימינן, דדינו הוא שלא בשעת הלואה, שפיר כתבו התוס' דנחשב כהנאה, ואין אנו צריכין לחלוקו של מהרש"א, דאפי' בהנאה דתפיס הוי נמי ש"ש כה"ג שלא בשעת הלואה. אלא דמ"מ מוכרחים אנו לחלוק המהרש"א, בכדי ליישב דברי הרא"ש, דהנה גם הרא"ש נראה כסותר את עצמו תכ"ד, דבפ"ק דקדושין כתב וז"ל דליכא למימר משכנו שלא בשעת הלואה הוי ש"ש מטעם דתפיס אזוזי כמו באומן, דא"כ דר' יצחק למה לי, אלא ודאי דדוקא גבי אומן שייך האי טעמא שיש לו שכר, אבל בהלואה אם לא ילוה לא יצטרך למשכון, ושם בהך פיסקא גופא כתב, דאם יש לו הנאת קדושין הוי ש"ש אע"ג שגם בהמעות היה יכול לקדש מ"מ בשעה שנוטל המשכון תו אין המעות בידו ע"כ, הרי דבקדושין ס"ל דמשגחינן על של עכשיו, ובהנאה דתפיס כתב דכיון דגם מתחלה היה לו הנאה הזאת לא נחשב כהנאה, והכא א"א לומר כמ"ש הש"ך, דדוקא בשעת הלואה הוא דלא נחשב כהנאה, דהא הרא"ש קאמר להדיא דאפי' במשכנו שלא בשעת הלואה לא נחשב כש"ש מטעם דתפיס, וא"כ בע"כ לחלק כאן בין הנאה דתפיס שאינה הנאה בעצם כ"א מניעת ההפסד, להנאת הקדושין דהוי הנאה בעצם וכחלוק המהרש"א, ועיין בתומים (בסי' ע"ב סקכ"ב) שטרח ליישב דברי הרא"ש, והעלה דהדין במחלות שנויה, ולפלא שלא הביא סברת מהרש"א שבזה מיושב שפיר:
ובדברינו יתיישב קושית הקרבן נתנאל שם בקדושין, דהרא"ש שם הוכיח דבמשכנו בשעת הלואה אין לו כח לקדש, דאם יש לו כח לקדש, א"כ כמו דאמרי' במשכנו שלא שעת הלואה דהוי ש"ש מטעם דיכול לקדש, ה"נ במשכנו בשעת ואם נימא נמי דהוי ש"ש מטעם זה ואמאי קאמר בש"ס אימור אמר ר' יצחק במשכנו שלא בשעת הלואה, אע"כ דבשעת הלואה אין לו כח לקדש ע"כ, וכ"כ התוס' הכא בזה הדבור, דלפי"ז דין דקדשה במשכון דוקא שלא בשעת הלואה, והקרבן נתנאל הקשה, דמאי ראיה היא זאת, דילמא י"ל דגם בשעת הלואה יש לו הזכות וכח לקדש, ואפ"ה לא מיחשיב כש"ש, משום דההנאה הזאת היה יכול לקדש במעותיו, אבל לאחר הלואה שאין לו המעות יש לו הנאה ע"כ. ובמח"כ לק"מ, דהא הרא"ש אין מחלק כלל בין שעת הלואה לאחר הלואה, ובהנאה דתפיס לא מהני אפי' שלא בשעת הלואה, והנאה דקדושין כיון דהוי הנאה בעצם, אפי' בשעת הלואה נמי מיחשיב כהנאה, דרק בזה מחלק הרא"ש בין הנאה דתפיס להנאה בעצם, וכל שיש הנאה בעצם אפי' בשעת הלואה נמי מחשיב כהנאה, להכי שפיר הוכיח הרא"ש, דבע"כ בשעת הלואה אין לו כח לקדש, דאי היה לו הכח הזה, היה לו להיחשב ש"ש אפי' בשעת הלואה, כיון דסוף סוף עתה יצא המעות מידו ויש לו הנאה מעצם המשכון, ועיין בגיטין שם כתב המהרש"א כמ"ש כאן, והקרני ראם השיג עליו כהשגת קרבן נתנאל הנ"ל, ולמ"ש אתי שפיר. ויצא לנו אפוא דבהנאת תפיס אחובו לא הוי ש"ש במשכנו בשעת הלואה לכו"ע, ובמשכנו שלא בשעת הלואה, במחלוקת שנויה, הרא"ש דקדושין ס"ל שגם בזה לא הוי ש"ש, והש"ך שם כתב דבשלא בשעת הלואה הוי ש"ש, ואמנם בהנאת קדושין או קנין, אפי' במשכנו בשעת הלואה נמי מיחשיב ש"ש, ודו"ק:
אכן כל מה שכתבנו הוא לפי הבנת המפרשים, שדברי התוס' יסתרו ממה שכתבו לעיל (בדף פ') לדהכא, וכשאנו לעצמינו אפשר לומר דאין כאן שום סתירה, דהנה מ"ש לעיל, דגבי הלואה לא נחשב כש"ש מטעם תפיס, כיון שגם מקודם שהלוה לו היה לו הנאה הזאת, לא כתבו זה כ"א לפום הס"ד שם בש"ם, דגבי אומן הוי ש"ש רק מטעם דתפיס אזוזי, והוי קשיא להו שפיר, דא"כ גם במלוה על המשכון אמאי לא אמרי' הכי, ומזה הוכיחו דלגבי מלוה לא נחשב זה כהנאה, אבל למה דמסיק שם דטעמא דאומן גופא לא הוי משום דתפיס, דתפיס לחוד לא מהני כלל, ורק מטעם דמשתכר וכמ"ש להדיא לעיל (דף פ"א ע"א) ד"ה הא גמרתיו, וא"כ לא מוכח כלל הך סברא, דהיכי שהיה לו זה ההנאה מעיקרא לא נחשב כהנאה, ושפיר נוכל לומר דכיון דסוף סוף עתה יש לו הנאה, אע"ג שגם מעיקרא היה לו הנאה כזאת, אפ"ה נחשב כהנאה, והא דלא אמרינן במלוה על המשכון טעם דתפיס, היינו משום דטעם זה לא מהני כלל אפי' באומן, אבל דבר שנחשב הנאה כמו קדושין, מחשיב ש"ש אפי' במקום שהיה יכול להשיג ההנאה במעותיו נמי, ודו"ק: