אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף פא:

דף פא.

תוד"ה דברי הכל, הרבו להקשות על מ"ש רש"י דלהכי מודה ר' אלעזר בסיפא, בהלוהו בשטר ונתן משכון, דכיון דיש שטר לגוביינא שקליה, והקשו ע"ז דאי ברישא לא שקל המשכון כ"א לזכרון דברים א"כ למה לא יהיה משמט ע"ש. ונ"ל ליישב דבלא"ה הקשה בשמ"ק על סברת רש"י, דלהכי הוי ש"ש משום דשקליה לגוביינא, ומה הנאה יש לו למלוה בזה דמשו"ה יהיה ש"ש, והא אם המעות היו בידו היה בטוח יותר, ולא דמי לאומן דהוי ש"ש מטעמא דתפיס אאגריה, דהתם נהנה בכלי זה להרויח שכר מלאכתו וכמ"ש התוס' לעיל (דף פ') ד"ה דתפיס ע"ש, שמכח קושי' הזאת השיגו נמי על פרש"י והנה מקושיא הזאת מוכח להדיא שהבינו דכוונת רש"י במ"ש דשקליה לגוביינא, הכי פירושו דשקליה שיהא מוכן בידו ממה לגבות ויהיה בטוח בחובו, ולזה שפיר הקשו דמאי סברא היא. אכן באמת א"א לומר כן, דשקליה לגוביינא דקאמר רש"י, היינו שיהא בטוח במעותיו, דהא גם ברישא כשהלוהו בלא שטר דס"ל לר"א ישבע ויפטור, פרש"י הטעם משום דלא נטל המשכון לגוביינא כ"א להיות בטוח במעותיו שלא יוכל לכפור ע"כ, הרי דאע"ג דבטוח הוא במעותיו, אפ"ה אינו נוטל לגוביינא קרי ליה רש"י, אלא ודאי דבכה"ג שלא שקליה כ"א לבטחון המעות, לא מיקרי זה לגוביינא, וגם רש"י ס"ל דבכה"ג לא הוי ש"ש, כיון דאין לו הנאה בזה שיש לו בטחון על המעות, יותר מאילו לא הלוה לו כלל והמעות היו בידו, ונוטל לגוביינא דקאמר רש"י בהלוהו בשטר, הוי הכוונה שאין רוצה לגבות חובו ממקום אחר ורוצה הוא שהחפץ הזה ישאר תחת ידו אם לא יפרענו, ובכה"ג שפיר יש לו הנאה, כיון דלחפץ הזה הוא רוצה וצריך, וה"ק ר' אליעזר, דאם הלוהו בלא שטר נוכל לומר דלא שקיל למשכון כ"א לבטחון המעות, שזה לא נחשב להנאה, ולהכי לא הוי כ"א שו"ח, אבל בהלוהו בשטר דיש לו בלא"ה ממה לגבות, דסתם שטר יש בו שעבוד קרקעות, וגם לכפור אינו יכול, א"כ בע"כ שנטל המשכון רק לכוונה הזאת שיגבה חובו מזה החפץ דוקא, משום שלחפץ הזה הוא צריך ולהכי הוי ש"ש, והכי דייק לשון רש"י במ"ש, דהא משכון ודאי לגוביינא שקיל לגבות הימנה כו', בעצמו יפרש הכוונה, דמ"ש לגוביינא שקיל, היינו שרצונו לגבות הימנו דוקא, ומתורץ היטב קושית השמ"ק. ובזה סרה גם קושית התוס' משמיטה, דהא דאמרי' דכשלא נטל המשכון כ"א לזכרון דברים משמט, היינו כשעיקרו לא בא כ"א לזכרון דברים בלבד, ולא לבטחון המעות כלל, וכגון שהמשכון אין שוה כנגד החוב, דבכה"ג אינו בטוח במעותיו על ידו, ובודאי מוכרח המלוה לתבוע חובו, ואתי ודאי לידי לא יגוש, להכי משמט, אבל כשהמשכון שוה כנגד כל החוב, דבזה ודאי שלא יגוש עוד לתבוע חובו, אחרי שבטוח הוא בחובו, וכיון דאין סופו אתי לידי לא יגוש אינו משמט, וגדולה מזה כתב הג"ת, דאפי' אם הלוה לא נתן משכון רק המלוה בעצמו תפיס מן הלוה מטלטלין כנגד החוב, כיון שאין צריך להחזיר לו עד שיפרענו החוב, לא הוי בכלל לא יגוש, הובא בקצוה"ח (סי' ס"ז) ע"ש, וא"כ לפמ"ש דגם ברישא דפליג ר' אליעזר, מיירי נמי ששקיל המשכון לבטחון מעותיו, ורק לגוביינא מחפץ הזה דוקא לא שקיל, להכי לענין שמיטה מהני, דהתם אלא יגוש קפיד קרא ובכה"ג שבטוח במעותיו ולא אתי לידי לא יגוש אין משמט, ואפ"ה לענין חיוב השמירה לא מהני להיות דינו כש"ש, כיון דלאו הנאה הוא כלל לגביה וכנ"ל, ולהכי לענין שמירה בעינן דוקא שיטלנו לגוביינא וכפרש"י שרצונו דוקא מחפץ הזה, וקושית התוס' נמשכת ג"כ מחמת הבנתם, דלגוביינא היינו לבטחון המעות, וממילא דלאו לגוביינא, היינו רק לזכרון בלבד, ושפיר הקשו משמיטה לפי"ז, אבל לפמ"ש דלגוביינא הוי כוונה אחרת לגמרי, ולאו לגוביינא היינו נמי דלבטחון מיהא הוי וכפרש"י להדיא, אין מקום לכל קושיתם, וז"ב למדקדק בלשון רש"י:

אמנם על עיקר הסברא שכתבתי בדעת רש"י, דלהכי הוי ש"ש בשקיל לגוביינא משום דמוכח שרצונו לגבות דוקא מחפץ הזה, א"כ הא תינח בדין דהלוהו בשטר וגם נטל למשכון, דבטוח היה בלא"ה משום השטר, ומשכון דשקיל למה, בע"כ שרצונו דוקא לחפץ הזה, אבל לקמן בגמרא במשכנו שלא בשעת הלואה דהוי נמי ש"ש, והתם נמי פרש"י מטעם דלגוביינא שקיל, הא התם ליכא הוכחה כ"כ, דנטל המשכון משום שרצונו דוקא לחפץ הזה, דהא י"ל אדרבה דכוונתו בלקיחת המשכון שיהא בטוח במעותיו, כיון דמיירי שלא רצה לשלם לו עד שמוכרח היה להעמידו בדין, ונהי דמהגמ' עצמה לא קשה, דנוכל לומר דשלא בשעת הלואה הוי ש"ש אפי' מטעמא דבטוח במעותיו נמי, דע"כ לא אמרי' דבשביל הנאה הזאת לא הוי ש"ש, היינו כשמשכנו בשעת הלואה, ומטעם שכתבו התוס' לעיל דלא איתהני מידי, דאין מרוויח במה שהלוה ממה שלא הלוה ולא היה לו משכון, משא"כ אם משכנו שלא בשעת הלואה, דשפיר מרוויח, כיון שכבר הלוה לו את המעות, והוא לא רצה לשלם לו, א"כ עתה יש לו הנאה במה שבטוח במעותיו, וכעין שכתבו התוס' סברא זאת לקמן (דף פ"ב) ד"ה אימור. ע"ש וגם ברא"ש וקדושין דף ח') ובש"ך (חו"מ סי' ע"ב סק"ט), אבל ברש"י שכתב הטעם משום דלגוביינא שקיל, והכא לא שייך כ"כ לפרושי הכוונה דלגוביינא כמו לעיל גבי שטר:

ולכן נ"ל דרך אחר בכוונת רש"י וגם בזה יתורצו קושית התוס', דרש"י יפרש דנוטל לגוביינא לא הוי חיובו מדין שמירה, אלא חיובו הוא משום שהמשכון הוא כשלו ושלו הוא דנאבד, דאם אינו נוטלו לגוביינא לא נחשב המשכון כשלו, ואינו עליו כ"א שומר בלבד, וכיון שאין לו הנאה על שמירתו לא הוי כ"א שו"ח ופטור, אבל כשנטלו לגוביינא, פי' שהמשכון יהא תמורת החוב ואם אבד המשכון אבדו מעותיו, דהוי כאילו חפץ שלו נאבד, והכי דייק נמי לשון הש"ס אבד המשכון אבדו מעותיך, דלא הוי חיובו מדין שמירה, ואע"ג דלישנא דמתני' הלוהו על המשכון הוי ש"ש, משמע דמדין חיוב שמירה הוא, צ"ל דלאו דוקא מטעם דהוי ש"ש ומטעם שמירה, אלא כדין ש"ש, דאינו נפסד כ"א בחיוב דגניבה ואבידה ולא באונסין, ה"נ הדין כן, שאע"ג דלקח המשכון תמורת החוב, והו"א דאפי' באונסין נמי חייב מהאי טעמא דשלו נאבד, לזה אשמועינן דדוקא בחיובא דכעין ש"ש חייב ולא באונסין, והיה מקום עוד שבאמת אה"נ דמטעם זה חייב אפי' באונסין, ואי דיקשה לפי"ז, הא במתני' שומר שכר נקיט, והיאך מוקי לה כר"ע, דלדידיה חייב אפי' באונסין, לשיטת רש"י אתי שפיר, דהא שיטת רש"י לקמן בדר' יצחק דחייב אפי' באונסין:

וא"כ גם התם קשה איך מוקי למתני' כה"ג, והא במתני' ש"ש קתני, וכבר נתקשו בזה כל הראשונים, והריטב"א כתב דאה"נ שהו"מ להקשות כן, רק חדא מתרי פירכא נקיט, וכ"כ הרא"ש (בקדושין פ"ק) ועיין בש"ך (חו"מ סי' ע"ב) א"כ גם כאן נוכל ליישב כזה, כן היה אפשר לומר לכאורה, אכן לא ניחא לי לפרש כן, דהנה:

בלא"ה קשה טובא לשיטת רש"י דהוי ש"ש מטעם דשקיל לגוביינא, א"כ קרא ל"ל לדר' יצחק, כיון דר' יצחק לא איירי אלא שלא בשעת הלואה כדאמר לקמן, ושלא בשעת הלואה ודאי דשקליה לגוביינא וכמ"ש רש"י וא"כ קרא דולך תהיה צדקה ל"ל תיפוק ליה מטעם דנטלו לגוביינא, ובתומים כתב דזה דחקו לרש"י לפרש דר' יצחק מיירי אפי' לענין אונסין, וקרא איצטריך לחייבו באונסין ע"ש, והשתא אי נימא שגם בנטלו לגוביינא חייב נמי באונסין, יוחזר הקושיא קרא דר' יצחק ל"ל ותיפוק ליה מטעם דלגוביינא שקיל וחייב אפי' באונסין מטעם זה, אע"כ דבנטלו לגוביינא אין חייב כ"א בחיובא דשומר שכר ולא באונסין, וטעם הדבר דהוי באמת כן שאין חייב באונסין י"ל דאע"ג שנטלו לגוביינא והוי המשכון תמורת החוב וכאילו שלו ממש הוא, אפ"ה כיון דמחויב הוא להחזירו ללוה להשתמש בו ולאו לכל מילי הוא כשלו, דגם ללוה יש הנאה מן המשכון, להכי אין חייב באונסין, דלענין חיוב אונסין בעינן כל הנאה שלו, אבל זה ודאי דמה שמחויב בגניבה ואבודה לאו מדין שומר הוא, אלא מטעם ששלו הוא דנגנב, וגם טעמא דר' אליעזר בברייתא יתפרש כן, דבנוטל משכון לחוד לא אמרינן דלגוביינא הוא כ"א שיהא בטוח במעותיו, ולהכי לא הוי כ"א שו"ח, אבל בשטר דבלא"ה בטוח הוא, בע"כ דמשכון דנקט לגוביינא שקליה, ונהי דמדין שמירה פטור, חייב מיהא מטעם דשלו נגנב, וכן במשכנו שלא בשעת הלואתו עפ"י ב"ד ודאי דלגוביינא הוא, כיון שבא לידו עפ"י גביית ב"ד דגבייה גמורה הוא, כ"ש דהוי כשלו, וא"ש קושית האחרונים, שהקשו דמאי זה הנאה יהיה ש"ש, ולפמ"ש באמת לאו מדין שמירה והנאה חייב, כן קושית התוס' משמיטה נמי א"ש, כיון דגם בלא שקליה לגוביינא מיירי נמי דבטוח הוא במעותיו, אלא שלא נטלו תמורת החוב, ובשלמא לענין חיוב ההפסד אמרינן דכיון שאין לו הנאה פטור, אבל לענין שמיטה, כיון דס"ס בטוח הוא ולא אתי לידי לא יגוש אין משמט וכמ"ש לעיל:

ולא נעלם מאתי שיש להקשות ע"ז מגיטין (דף ל"ז) דקאמר התם המלוה על המשכון אינו משמט ופריך אלא מעתה הלוהו ודר בחצירו נמי ומשני שאני מטלטלין משום דקני מדר' יצחק ע"ש, הרי להדיא דלענין שמיטה נמי בעינן שיהא לו קנין במשכון, ומה שתפוס לחוד לא מהני, ובקצוה"ח סי' ס"ז הקשה מכאן גם על הג"ת הנ"ל. אכן ג"ז יש ליישב, דבלא"ה הקשו. התוס' התם בהיכי אמר דקני מדר' יצחק, הא ר' יצחק לא אמר אלא שלא בשעת הלואתו, והתם בשעת הלואה מיירי וכדקאמר המלוה על המשכון, וידוע תוכן תירוצם, דכיון דשלא בשעת הלואה קני קנין גמור בשעת הלואה נמי כו', וכבר נתקשו כל המפרשים בסברת התוס'. אכן הרז"ה שם ביאר יותר, דבאמת לא בעינן דוקא שיקנה המשכון, וה"ק שאני משכון הואיל דקני כדר' יצחק, כלומר כיון דמשכחת להו צד דקני כדר' יצחק, והוא שמשכנו שלא בשעת הלואה, מהניא נמי תפיסתו אפי' בשעת הלואה שיהא כנגוש ועומד, דלא קרינן ביה שוב לא יגוש הואיל ואיכא שם משכון בעולם דקניא ליה, משא"כ בהלוהו ודר בחצירו דלא מקניא ליה חצר לעולם הלכך לא מהני תפיסתו ע"כ, הרי להדיא דבמשכון דמטלטלין מהניא תפיסתו לחוד אפי' היכי דלא קני במשכון, ודו"ק:

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה