אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף פא.

דף פ:

בגמ' הא גמרתיו ש"ש כו', ובשמ"ק הביא בשם הריטב"א דש"ש בעלמא שיש בו זמן והגיע זמנו הוי ש"ש א עד שיאמר לבעלים טול את שלך וכמו גבי אומן דבעינן שיאמר גמרתיו ע"ש, ולא נהירא דמסתבר לומר דכיון שהגיע הזמן כלתה שמירתו, וכמו גבי שואל דכלתה שאילתו מעצמו כמ"ש הכא, והא דבעינן באומן שיאמר גמרתיו, היינו משום דבלא זה לא ידעו הבעלים שגמר אומנתו ושכלה הזמן, אבל בדבר שיש לו זמן קבוע לא בעינן שיאמר לו, ולכשיגיע הזמן ממילא כלתה שמירתו, וכמ"ש בחו"מ (סי' שמ"ג) וכן משמע מלשון רש"י ד"ה הא גמרתיו, דאמירה דגמרתיו בעינן, בכדי להודיע לבעלים שכלו ימי האומנות, וכן בב"י שם למד ש"ש משואל דבכלה הזמן כלתה שמירתו ע"ש, ועמ"ש לעיל (דף פ' ע"ב) ברש"י ד"ה וכולן:

ברש"י ד"ה קמ"ל דאינו תופסו על שכרו כו' אבל מדין פקדון לא סילק נפשיה ע"כ, עמ"ש לעיל (דף פ') ברש"י ד"ה וכולן, והנה מלשון רש"י דהכא ודהתם משמע דאשמועינן דלא נימא דמה דאמר הבא מעות, היינו לסלק עצמו מן השמירה לגמרי, וקמ"ל דלא נתכוון לזה, רק כוונתו היתה שאינו תופסו עוד על חובו, אבל משמירה לא סילק נפשיה, ומשמע מכאן שאילו אמר בפירוש שאינו שומרו עוד, אפי' שומר חנם נמי לא הוי, ולזה נתכוון הב"י (בחו"מ סי' ש"ו) בשם תלמידי הרשב"א שדקדקו מרש"י דאם אמר איני שומרו פטור ע"ש, והיינו פטור דאפי' שו"ח לא הוי, והנה בפרישה שם משמע, דהדין הזה קאי על הסיפא, בהבא מעות וטול דהוי ש"ש, וע"ז קאמרו תלמידי הרשב"א דאם אמר איני שומרו לא הוי ש"ש, ולא קאי על הרישא בטול והבא, דבכה"ג אפי' שו"ח לא הוי, ואמנם הכא משמע דקאי על הרישא וכ"כ בסמ"ע:

ברש"י ד"ה שמירה בבעלים היא, אשמור לי ואשמור לך קאי ששניהם זה במלאכתו של זה, אבל השאילני ואשאילך כו' אין כאן בעלים של חפץ במלאכתו של שומר ע"כ, ושיטת רש"י פשוט ומבואר דשאילה בבעלים לא הוי כ"א כשגוף הבעלים שאולים נמי במלאכתו, וידוע שיטת הרמב"ם (בפ"י משכירות) דס"ל בכל הני בבי דהוי שמירה בבעלים, וזה ניחא בהשאילני ואשאילך דהוי נמי עמו במלאכתו לשמור לו כליו השאולים בידו וכמ"ש הטור (חו"מ סי' ש"ה), וקצת ראיה יש לזה נמי מן הירושלמי (דפ' השואל הלכה ג') השאילני פרתך ואני נשאל לך וכמ"ש במראה הפנים שם ע"ש, אכן בבבא דשמור לי ואשאילך והשאילני ואשמור לך, כבר השיגו הטור, אמאי הוי שמירה בבעלים ומ"ש הב"י דהרמב"ם ס"ל דלאו בעלים ממש בעינן, אלא כל שכליו של אדם במלאכת חבירו, הוי נמי כאילו הוא עצמו במלאכתו, כבר הרגיש בעצמו שזה אין מספיק אכתי בהשאילני ואשמור לך, דאין המשאיל עם השואל כלל לא הוא ולא כליו, וכן מ"ש הט"ז (חו"מ סי' ש"ה) דסברת הרמב"ם לאו משום דכליו הוי כאילו הוא עצמו, אלא משום דבשמור לי ואשאילך הוי הוא עצמו ממש שאול, כיון שמשועבד ליתן לו בשאלה, ואפי' אם לא יתן לו בידים, מ"מ חייב הוא להראות ליה היכן מונח ולא ימחה לו ליקחנו ע"ש, ולא זכיתי להבין דבריו, דא"כ כל השאלות שבעולם יהיו שאילה בבעלים, כיון דהבעלים נותנים לשואל בידים החפץ או לפחות מראים לו היכן מונח, והרי מטריחים בזה לטובת השואל, ועוד דהא תינח כשקיבל זה תחלה חפץ הנשמר, דאמרי' כיון שנשתעבד גופו להמציא לו כלי הנשאל הוי כבעלים עמו, אבל כשזה השאיל לו מקודם חפצו, דכבר עשה חיובו ונסתלק שעבודו, וכשנכנס אח"כ זה לשמירה, אין בעלים עמו שוב וצ"ע:

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה