אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף פ:

דף פ.

ברש"י ד"ה וכולן שאמרו טול את שלך שכבר גמרתיו כו' שאיני מעכבו עוד על שכרו הרי הוא מעתה שו"ח ע"כ, מלשון רש"י משמע דמה שאמר טול את שלך, לא לסלק עצמו משמירה נתכוון, אלא שגילה דעתו שאינו רוצה לתופסו על שכרו, ואם ירצה יכול ליטול את שלו והוא ימתין לו המעות, וכ"כ להדיא בסמוך (דף פ"א) ד"ה קמ"ל. ולפי"ז צריך באור מה שדייק רש"י בתחלתו, שכבר גמרתיו, ובסופו הרי הוא מעתה שומר חנם, דלשון זה משמע, שדוקא באומר לו כן לאחר גמר מלאכה, מהני רק לענין שלא יהיה מעתה שומר שכר, אבל במשך ימי האומנות הוי מיהא ש"ש אע"ג שגילה דעתו מתחלה ובעת קבלת האומנות אמר לו שלא ירצה לעכבו על שכרו ולכשיכלה אומנתו יכול ליטול את שלו, לא מהני זה לפוטרו, וקצת תמוה דכיון דעיקר טעמא דהוי ש"ש אפי' בימי האומנות, היינו משום דתפיס אאגריה וכדמסיק בסוגיא, וא"כ כי גילה דעתו שאינו רוצה לעכבו כלל למה יתחייב כדין ש"ש, וי"ל דבמשך ימי האומנות יש עוד טעם אחרינא לחייבו כש"ש, משום דמשתכר בה ואית לו הנאה, והוי כמו שוכר דהוי נמי ש"ש מהאי טעמא, ובש"ס דקאמר לטעם דתפיס, היינו למ"ד דשוכר כשו"ח, דלדידיה לא מהני טעם דמשתכר, דהא שוכר נמי להנאתו הוא אצלו ואפ"ה לא הוי כ"א שו"ח, אבל למ"ד שוכר כש"ש דמי מוכח להיפוך, דלא בעינן כלל לטעם דתפיס, ובטעם דמשתכר לחוד נמי הוי ש"ש, דהא בשוכר ליכא טעם דתפיס וכמ"ש בתוד"ה דקא תפיס, ואפ"ה הוי ש"ש, וכיון דבמשך ימי האומנות איכא טעם דמשתכר, להכי לא מהני אמירתו טול את שלך לפוטרו, אבל לאחר שכלו ימי האומנות שאין משתכר בה שוב, ולא נשאר כ"א טעם דתפיס אאגריה, כי א"ל טול את שלך וגלי דעתו שאין מעכבו על שכרו מהני זה לפוטרו, וא"ל דכיון דבמשך האומנות נשתכר בה וקיבל הנאה, בההיא הנאה יהיה ש"ש אפי' לאחר האומנות עד שיגיע ליד בעלים, ואפי' לאחר שכלו ימי האומנות לא יועיל נמי טול את שלך לפוטרו, כיון דאין טעם החיוב משום דתפיס אאגריה, די"ל כיון שכבר הודיע לבעלים שכלו ימי האומנות פסקה חיוב שמירתו, דאפי' נושא שכר ממש, כששכרו לזמן וכלה הזמן לא הוי תו ש"ש, אפי' כשהוא בביתו של שומר עוד, וכמ"ש בחו"מ (סי' שמ"ג), ועמ"ש מזה בחדושינו לעיל (דף נ"ז) בתוד"ה שו"ח, וה"נ דקיבל הדבר לאומנתו הוי כקצבו זמן שלא יהיה בידו כ"א משך ימי האומנות, וכשכלה ימי האומנות כלתה שמירתו, וכן משמע בסוגיא דבסמוך וברש"י, וממילא דכשאומר אח"כ טול את שלך וגילה שאינו מעכבו עוד על שכירתו מהני זה לפוטרו משני החיובים כאחת, דכיון שהודיעו זה פסקה הנאה קמייתא, וגם טעמא דתפיס לא שייך עוד, ולפי"ז שפיר דייק רש"י דאמירה דטול את שלך לא מהני כ"א כשאומר לו הכי לאחר שכבר גמר, ולא מהני כ"א לפוטרו שמעתה לא יהיה עוד ש"ש, אבל אם בתחלת הקבלה גילה לו זה, לא מהני לפוטרו מחיוב דתוך ימי האומנות, משום דבזה הוי נמי טעמא אחרינא לחיובא ודו"ק:

והנה בטור (חו"מ סי' ש"ו) לא כתב כ"א טעמא דמשתכר, וטעמא דתפיס אאגריה לא הזכיר כלל, ועיין בס' מח"א (הלכות שומרין סי' מ"א) שנסתפק אם ס"ל להטור טעם דתפיס נמי, או לא בעינן כלל שוב לטעם דתפיס, ונ"מ להיכי דהקדים לו שכרו, אי נימא דתרתי בעינן, שמשתכר ותפיס, בהקדים לא הוי ש"ש כיון דליכא טעם דתפיס ע"ש, ולמ"ש דטעם דטול את שלך לא מהני לסתור כ"א טעמא דתפיס, וא"כ הטור וכל הפוסקים שהביאו הדין דכשא"ל טול את שלך דהוי שו"ח, בע"כ דס"ל טעם דתפיס, דאי לא ס"ל כ"א טעמא דמשתכר, א"כ מה מועיל אמירתו דטול את שלך לסתור טעם חיוב דמשתכר, ומה ענין הם זה לזה, ומזה שלא הזכיר הטור טעם דתפיס, אין ראיה דלא ס"ל טעם זה, די"ל כיון שטעם זה מפורש בש"ס ולא הוצרך להזכירו, ורק אשמועינן דטעם דמשתכר איתא נמי למסקנא דקיי"ל דשוכר כש"ש דמי, ונ"מ לענין שלא יועיל לפוטרו במשך ימי האומנות וכנ"ל:

ואמנם לאחר העיון יש לדחות ראיה זאת, דמה שכתבתי דטול את שלך לא מהני כ"א לסתור טעם דתפיס, היינו דוקא כשיפרש דהכוונה באומרו טול את שלך לא נתכוון לסלק עצמו מן השמירה, כ"א להודיעו שאינו תופסו עוד על שכרו וכפרש"י דלעיל, אכן אי נימא דהכוונה דמסלק עצמו לגמרי מן השמירה, אז מועיל זה לדחות אפי' טעם דמשתכר, דנהי דבתחלה היה לו הנאה, מ"מ כשהודיעו שכבר כלתה שמירתו ואינו רוצה עוד לשומרו, ודאי דמהני זה לפטור, והנה מתוס' דלעיל (דף מ"ט ע"א) ד"ה אלא אפי' שו"ח לא הוי, מוכח להדיא דיפרשו דטול את שלך, הוי סלוק לגמרי מן השמירה, שהקשו שם דמ"ש התם כשאמר לו שקול זוזך דאפי' שו"ח לא הוי, ומ"ש מטול את שלך דקאמר הכא דשו"ח מיהא הוי ע"ש מה שתי', ואי נימא דיפרשו כרש"י דטול את שלך לא הוי סלוק משמירה, לא הוו מקשו מידי, דהכא תלינן דלא לסלק משמירה נתכוון רק שהודיעו שאינו רוצה לעכב החפץ בעד המעות ואם ירצה יכול ליטול את שלו, והוא ימתין לו המעות, אבל אם הבעה"ב מרוצה מרצונו להניחו אצלו, ישמרנו ברצונו הטוב, ומשו"ה הוי שפיר שו"ח משא"כ התם לעיל כיון שהודיעו שחזר בו, בודאי כשירצה ליטול את שלו יטלנו, ולמה היה לו לומר שקול זוזך, אלא ודאי דלסלק עצמו מן השמירה נתכוון, ובש"ך (חו"מ סי' ש"ו) מיישב כן באמת קושית התוס' ע"ש ובנה"מ מש"ש, ומדהקשו התוס' והוכרחו לדחוק בתרוצם, מכלל דס"ל דטול את שלך דהכא הוי נמי סלוק השמירה לגמרי, וא"כ י"ל שגם הטור וסייעתו הכי סברי כתוס', ושפיר מהני טול את שלך לסתור גם טעם דמשתכר, ואמנם עכ"פ זה ודאי דלרש"י וכן להרמ"ה שמביא הש"ך שם, דטול את שלך לא הוי סלוק השמירה כ"א גלוי דעתא שאינו מעכבו לתופסו על השכר, דס"ל נמי טעם דתפיס, דאל"ה יקשה ממתניתין דטול את שלך מהני לפוטרו וכנ"ל, ובס' מח"א שם הוכיח דרש"י לא ס"ל רק טעם דתפיס לחוד ולא טעם דמשתכר כלל ע"ש.

ואמנם בעיקר הדבר מה שמשמע מהמח"א, דאי נימא דהטור ס"ל טעמא דתפיס נמי, שאז כשהקדים לו שכרו לא הוי תו ש"ש, דמטעם דמשתכר לחוד לא יהיה ש"ש, תמוה זה מאוד, דהא בשוכר ליכא כ"א טעם דמשתכר לחוד, דטעם דתפיס לא שייך התם וכמ"ש התוס', ואפ"ה הוי ש"ש, ואע"ג דהתוס' בסמוך (דף פ"א) ד"ה הא גמרתיו, כתבו נמי דתרתי בעינן משתכר ותפיס, היינו בע"כ לאוקימתא קמייתא דשוכר הוי כשו"ח, ומשתכר לחוד אין מועיל כלל, אבל לאוקימתא בתרייתא דשוכר כש"ש ודאי דמטעם דמשתכר לחוד נמי הוי ש"ש כמו בשוכר, ועמ"ש מהר"ם לובלין שם, ולכן נ"ל ברור דלהטור דכתב טעם דמשתכר, אפי' אי נימא דס"ל נמי לטעם דתפיס, פשוט הדבר דבשהקדים לו שכרו הוי ש"ש מטעם דמשתכר לחוד, דגם מטעם אחד מהטעמים נמי הוי ש"ש, ולא מהני טעם דתפיס כ"א לאחר שכלו ימי האומנות, דאז כלתה הנאת השכירות קמייתא דהוי כמו שקיבל לזמן קצוב עד שיכלה האומנות וכמ"ש לעיל, דאז הוי מיהא ש"ש מטעם דתפיס, ודו"ק בכ"ז:

בתוד"ה דקא תפיס כו' וא"ת שוכר נמי בההיא הנאה דתפיס אאגריה כו', ובמהרש"א הקשה דהא שכירות אינה משתלמת אלא בסוף ע"ש. וצ"ל דכוונת התוס' הוא, דמי לא עסקינן למי שהקדים לו שכרו ואפ"ה אית ליה לר"מ דהוי שו"ח, ואמאי נימא דמשום דתפיס יהיה ש"ש, וקושית התוס' דומה לקושית הש"ס מי לא עסקינן דמשוי ליה טפי פורתא, וק"ל:

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה