בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף עט.
ברש"י ד"ה לא מכלינן, וכי תנן במתניתין חייב להעמיד לו חמור היכי דמתה בעודה בבית הבעלים דמוסיף ולוקח כו' ע"ש, מכאן יש להבין דעת רש"י במתניתין, והרא"ש הקשה עליו, דממ"ש שם שהרי חמור זה שיעבד לו, מכלל דמיירי דאמר לו חמור זה, ומדכתב ולהוסיף מעות להעמיד לו חמור אחר משמע דמיירי בחמור סתם, דאי בחמור זה הא לא משועבד לו להוסיף על דמי החמור ע"ש, ואמנם בכאן יישב זה רש"י, דבאמת אין מחויב להוסיף לו, רק שזה עכ"פ ודאי מחויב הוא לשכור לו בדמי החמור שמת, דע"כ לא אמרינן כאן דאין מחויב לשכור משום טעמא דכלוי קרנא, היינו כשהחמור מת בחצי הדרך ואין הבעלים עמו להוסיף על המעות ולקנות חמור, אבל כשהוא בבית הבעלים הרי הברירה בידו, דאם לא ירצה לכלות קרנו הרי יוכל להוסיף על המעות ולקנות חמור אחר, ואי אין רוצה להוסיף, מחויב עכ"פ לשכור בדמי הנבילה, כיון שזה מחויב מן הדין דהא חמור זה שיעבד לו, ואלא דאם אין הבעלים פה חיישינן לכלוי קרנא, אבל כשהוא עצמו בפה, ואם איהו לא חש, אנן מי חיישינן, וא"כ מה שכתב דצריך להוסיף היינו לאו דמחויב מדינא להוסיף, אלא דכשלא ירצה לכלות קרנו ולשכור חמור בדמי הנבילה, מחויב להוסיף, אבל אם מרוצה יותר למכור הנבילה ולשכור בדמיה, פשיטא דאין כופין להבעלים להוסיף, כיון דלא שיעבד לו רק חמור זה, ונפקא מינה כגון כשאין בדמי הנבילה גם לשכור חמור לכל הדרך, שאין הבעלים מחויבין להוסיף כלל, דיותר מחמור זה לא שיעבד לו, וזה היה נראה נכון בכוונת רש"י, אלא שלשון רש"י דהכא אין משמע כן, דאי כמ"ש דעיקר החלוק הוא דכיון שהבעלים בכאן הברירה בידו להוסיף ולקנות או לשכור, א"כ למה דייק לכתוב דמתני' מיירי בעודה בבית בעלים אפי' כשהחמיר הוא בדרך אלא שהבעלים מחמרים אחריה נמי הכי הוא דינא, ועוד מאי פריך בסמוך מיתיבי יבש האילן, הא שאני התם דבעלים בפנינו ואין למצוא תקנה אחרת, אבל הכא טעמא דרב, דשמא אם הבעלים היו בכאן היו מוסיפין דמים:
ולכן נ"ל כוונת רש"י באופן אחר, דהנה לכאורה אין מקום לקושית הרא"ש דבמה נשתעבד המשכיר להוסיף כיון דחמור זה אמר לו, הא זה לשון רש"י במתני', חייב המשכיר למכור כו' ולהוסיף מעות להעמיד לו חמור כו' שהרי חמור זה שיעבד לו או יחזיר לו שכרו ע"כ, ומשמע להדיא מלשונו דאה"נ שאין מחויב דוקא להוסיף, ואם רצה להחזיר לו שכרו ולחזור בו הרשות בידו, רק שאם אינו רוצה להחזיר שכרו מחויב להעמיד לו חמור, וא"כ מה מקום לקושית הרא"ש, במה נשתעבד להוסיף, דאה"נ שאם רצה שלא להוסיף הרשות בידו, כיון שלא נשתעבד לו, רק שאז צריך להחזיר שכרו. וצ"ל דעיקר קושית הרא"ש הוא ממה שצריך להחזיר שכרו, דכיון שאינו מחויב כלל להוסיף, א"כ אפי' כשלא ירצה להוסיף נמי אין צריך להפסיד שכרו, אחרי שיותר מחמור זה לא שיעבד לו, ואם אין בדמי הנבילה לקנות או לשכור חמור אחר, הלא מחויב השוכר לשלם שכרו הראוי לו עד כאן, ולמה צריך המשכיר להחזיר השכר. ואמנם ישוב קושיא זאת יתרץ לנו רש"י במה שכתב דמתני' מיירי בעודה בבית בעלים, והוא עפ"י מה שחקר בשמ"ק בשם תלמיד הר"ף, דאם השכיר חמור לחבירו והחמור עודנו בבית בעלים וקודם שהתחילו במלאכה אי יכול לחזור כיון שלא נגמר עוד הקנין קודם שהתחיל במלאכה, וגם משיכה לא שייך בביתו של משכיר ע"ש שהביא ראיה דאין יכול לחזור ע"ש, ובטעם הדבר נ"ל דכיון שהבטיחו זה לזה וסמכו זה על זה, בההיא הנאה משעבדו נפשייהו כאילו קנו בקנין גמור, ונמצינו למדים דהיכי שהחמור עוד בבית בעלים, קנין ממש לא הוי הכא, ורק עיקר הקנין הוא משום סמיכות הדעת, ולפי"ז שפיר נוכל לומר דע"כ לא סמיך המשכיר על השוכר שלא יחזור, כ"א במקום שהשוכר יוכל ליהנות משכירותו, או מהחמור בעצמו, או שיקנה וישכור לו חמור אחר במקומו, בכה"ג סמיך דעת המשכיר דהשוכר ודאי לא ירצה לחזור, אבל כשאין בנבילה די לקנות או לשכור חמור אחר, שצריך השוכר לטרוח ולשכור אחר ממעות שלו, ועוד דלשיטת רש"י (לקמן דק"ג) גבי בית זה, שצריך השוכר לשלם השכירות אפי' מה שלא דר בו וכמ"ש הריטב"א בשמו, וכ"כ בתשו' מיימוני (לס' משפטים סי' כ"ז) בשם רש"י, י"ל דגם הכא כשמת החמור צריך השוכר להפסיד השכר בעד כל הדרך, והא דאמר הכא נותן לו שכרו של חצי הדרך, היינו כשיש בדמים לשכור, ורק משום דלא מכלינן קרנא לא שכרינן, להכי לפחות מנכה לו משכרו, אבל כשאין במה לשכור הוי פסידא דשוכר לגמרי, דמזלו גרם ושלו הופסד, ועמ"ש בסמוך בגמ' בד"ה ר' נתן, וא"כ אדעתא דהכי לא סמיך המשכיר מתחלה שיתרצה השוכר להפסיד שכרו, וממילא שבכה"ג יכול השוכר לחזור ולתבוע שכירותו, ורק שהברירה הוא ביד המשכיר, אם ירצה מעצמו להוסיף מעות ולקנות חמור, ואפ"ה ירצה השוכר לחזור מצד שימצא כעת בזול יותר, אין יכול לחזור, דאדעת מחיר הזה נתרצה מתחלה וסמיך המשכיר שלא יחזור ומועיל הקנין, אבל אם המשכיר אין רוצה להוסיף מעות ולקנות חמור מתבטל הקנין לגמרי ומחויב להחזיר שכרו, דאדעתא דלהפסיד שכרו לא סמיך דעתו מתחלה, ומה מאוד מכוונים דברי רש"י לפי"ז, דודאי אם החמור אינו בבית בעלים וכבר יצא מרשותו לרשות שוכר, דהוי קנין גמור, לית מאן דסובר דהמשכיר יוצרך להוסיף על מעותיו, כיון דלא שיעבד לו כ"א חמור זה, ואם אין בנבילה כדי לקנות או לשכור חמור אחר הפסד השוכר הוא, וגם השוכר א"צ לחזור לו, משא"כ במתני' דמיירי בעודה בבית בעלים, דהקנין אינו אלא משום סמיכת דעת, ואדעתא דיפסיד שכרו לא סמיך מתחלה ובזה נהי דהברירה ביד המשכיר, אם ירצה שלא להוסיף, כיון דלא נשתעבד, אבל עכ"פ הקנין מתבטל לגמרי וצריך לחזור שכרו:
ונרויח עוד ליישב דעת רש"י מקושית הטור, דהטור (בחו"מ סי' ש"י) למד מדברי רש"י הללו, דמי ששכר חמור ומת בחצי הדרך ואם אין המשכיר מוצא לשכור אחר כ"א ביוקר גדול וירצה המשכיר לחזור מן השכירות ולהחזיר לו שכרו דרשאי לעשות כן, והטור השיג ע"ז דכיון שחמור זה מיהא שיעבד לו למה יכול לחזור ע"ש, ומפרשי הטור טרחו בזה הרבה מאוד ולעד"נ דע"כ לא קאמר רש"י במתני' דיכול לחזור, היינו בגוונא דמיירי הכא שהחמור עוד בבית בעלים, וקנין גמור ליכא כ"א מצד סמיכת דעת, ושפיר י"ל דגם השוכר מצדו לא סמיך על המשכיר, כ"א כל זמן שהחמור עצמו חי הוא, או אפי' כשמת ויכול לשכור אחר במקח הזול, דבכה"ג סמיך עליו שבודאי יקיים הבטחתו, אבל שיתרצה גם להוסיף ולשכור חמור אחר ביוקר גדול, ע"ז לא סמיך דעת השוכר גם מתחלה, ולהכי שפיר יכול המשכיר לחזור, אבל אם החמור מת בחצי הדרך שכבר התחיל במלאכה ונקנה בקנין גמור, פשיטא שגם רש"י מודה דאין המשכיר יכול שוב לחזור, ומחויב לשכור לו בדמי הנבילה אפי' ביוקר גדול, כיון דשיעבד לו חמור זה, ומיושב מאוד דעת רש"י, דאילו לכל היישובים שכתבו הב"י והב"ח שם ע"ש, קשה דכיון דהקנין מתבטל לאחר מיתה כמ"ש הב"י, א"כ מאי שנא דהמשכיר יכול לחזור כשלא ישיג כ"א ביוקר, ולא נימא דגם השוכר יחזור כשישיג עתה בזול, וזה לא אשתמיט שום אחד מהפוסקים לומר דגם השוכר יכול לחזור מחמת זילא, ולמ"ש מיושב מאוד, דלגבי השוכר שאצלו לא נתחדש שום שנוי דעתא מרצונו הראשון שהיה בשעת השכירות, דגם מתחלה נתרצה למחיר כזה, להכי אין יכול שוב לחזור מחמת זילא, דסמיך דעת המשכיר עליו שלא יחזור מחמת זילא, אבל כשהמשכיר רוצה לחזור מצד יוקר גדול, דלגבי הכי לא סמיך דעת השוכר מתחלה להכי שפיר יכול לחזור, ודו"ק כי כ"ז נלענ"ד נכון, ודרך חדש הוא אשר לא זכרו המפרשים:
בפרש"י ד"ה הדרא ארעא כו' ושמא יפגע יובל בתוך שני משכונא וכליא קרנא דלוה, הכי הוא גרסת רש"ל, ומה דדייק רש"י דיובל יפגע בתוך שני המשכונא, היינו משום דאם יפגע לאחר המשכונא, שהלוה יספיק עוד לאכול פירות, לא מיקרי מכליא קרנא אפי' לרב, ולא ס"ל לרש"י מ"ש התוס' דלרב אפי' בכה"ג הוי מכליא קרנא ע"ש, ואין להקשות דלפי"ז מאי פריך בסמוך כדמוקי בזבין ליה לשיתין שנין, ופריך הא סוף סוף כליא קרנא דלוה, הא כשמכר לשיתין שנין גם הלוה יספיק לאכול פירות, ובכה"ג לא הוי מכליא קרנא, די"ל דשני המשכונתא הוא עד השיתין שנין, ואכתי כי שלמי השיתין שנין לא יאכל הלוה מידי, וא"צ לדחוק כמ"ש הרש"ש דלבסוף הדר ביה וס"ל דאפי' כשיספיק הלוה לאכול איזה שנין הוי נמי מכליא קרנא ועמ"ש בתוס', אלא דאכתי צריך באור, כיון דבתוך שני המשכונתא הוא הוי נמי פסידא דמלוה, וא"כ למה דייק רש"י לכתוב משום פסידא דלוה, ולא כתב משום פסידא דשניהם, וצ"ל דפסידת המלוה אין לתקן, דכשלא יקנה כלל שום שדה והאילן ישאר עומד כך, כ"ש דפסיד טפי, דהשתא מיהא יהיה לו פירות עד היובל, ואם לא יקנה לו שדה לא יהנה כלום, דליצלחיה לציבי הא אסור, אבל פסידת הלוה הא אפשר לתקן, דאם לא יקנו השדה, והאילן ישאר עומד כך עד שיעברו ימי המשכנתא ויוחזר ליד הלוה לעשות בו כחפצו, להכי לא פריך כ"א מכלוי קרנא דלוה, ודו"ק:
בתוד"ה במוכר שדהו לס', קס"ד כיון דלזמן ארוך כ"כ מכר לא חשיב כליא קרנא ע"כ, היינו לשיטתם בדבור דלעיל דלרב הוי קרי מכליא קרנא אפי' כשיאכל הלוה איזה שנים אם אך לבסוף לא תשאר בידו, ולהכי היה קשה להם, דמאי משני דזבין לשיתין שנין, ותירצו דס"ד דלזמן ארוך כ"כ לא חשיב כליא קרנא, אכן למ"ש ברש"י דס"ל באמת דכשיספיק השוכר לאכול מעט לא מיקרי כליא קרנא, צריך לפרש דבס"ד היה סבור כיון דזבין לשיתין שנין ומסתמא כבר כלו שני המשכונתא מקודם הס' שנין דאין רגיל למשכן לזמן ארוך כ"כ, וכיון דכבר כלו שני המשכנתא מקודם, ועד שיכלו הס' שנין יספיק עוד השוכר לאכול לא הוי כליא קרנא, ומשני סוף סוף לכי מטו שיתין שנין פי' דהא מסתמא קתני ואפי' כשהמשכנתא לא יכלו עד השיתין שנין, ולא יספיק השוכר לאכלה, דאכתי הוי מכליא קרנא, ועמ"ש ברש"י:
בגמ' ר' נתן אומר אם נתן לא יטול ופרש"י דאפי' נתן כולו נמי לא יטול כלום ואפי' שכר חצי הדרך שלא עבר, וכן פי' לקמן הב לי חמרא ואנא מייתי ספינתא, ואמאי לא יתן כל השכר, הרי להדיא דס"ל לרש"י דאפי' שכר חצי הדרך שלא הלך ג"כ לא יטול, וגדולה מזה ס"ל לרש"י (לקמן דף ק"ג) דכשהשכיר לו בית זה ונפל דצריך השוכר לשלם כל השכירות אפי' מה שלא דר בו, ואפי' לא נתן צריך ליתן דכן מוכח מדפי' שם הטעם דמזלו דשוכר גרם, ולטעם זה אפי' לא נתן צריך ליתן, וכן הבין הריטב"א מלשון רש"י וכמ"ש בשמ"ק לקמן, ולכאורה קשה טובא דהא בספינה זה ויין סתם אמרינן הכא דאפי' נתן כבר צריך להחזירו משום דשוכר מצי לקיים תנאו, ובבית זה נמי השוכר מצי לקיים תנאו דא"ל אנא הא קאימנא, והמשכיר לא מצי לקיים תנאו, וא"כ איך כתב רש"י התם דפסידא דשוכר הוא גבי בית, ואחרי החפוש מצאתי קושי' זאת בתשובת מיימוני (לס' משפטים סי' כ"ז) ותי' דלא דמי, דהכא יפה כח האומר סתם כיון שחבירו פירש זה והוא אומר סתם, אבל כאן איכא למימר מזלו גרם ע"ש. אלא דאכתי קשה דהא לעיל גבי חמור שמת בחצי הדרך אמרינן דאין נותן לו שכר כ"א בעד חצי הדרך אבל לא יותר, ואמאי לא נימא גם התם דמזלו דשוכר גרם ושיהא מחויב לתת לו כל השכר, ומ"ש ממשכיר לו בית זה ונפל, וכפי הנראה שבתשובת מיימוני הנ"ל הרגיש בזה, וכתב דיש סברות הרבה לחלק בין בית לחמור שמת בחצי הדרך, ולא פי' שם החלוק, ולולי דמסתפינא הייתי אומר שבאמת אין חלוק ביניהם כלל, והא דאמרי' גבי חמור דנותן לו רק שכר חצי הדרך, היינו משום דלרב מרא דהאי מימרא, מיירי כשיש בדמי הנבילה לשכור, ורק משום דלא מכלינן קרנא לא שכרינן, וכיון שבאמת יש בדמיו לשכור, הרי לא הופסד כל השכר, ומן הדין היה משועבד חמור זה לשכור אחר בדמיו, ורק משום דלא מכלינן קרנא, להכי לפחות מנכה לו משכרו, אבל כשאין בדמי הנבילה לשכור בהופסד לגמרי, הוי פסידא דשוכר לגמרי ושלו הופסד דמזלו גרם, ועמ"ש לעיל ברש"י ד"ה לא מכלינן, ולפי"ז אין חלוק בין בית לחמור, דגם בחמור כשהופסד לגמרי פסידא דשוכר, וזה היה נ"ל נכון לשיטת רש"י, ואע"ג דהפוסקים פסקו סתמא דא"צ לשלם כ"א בשביל חצי הדרך ואפי' כשאין לו בדמי הנבילה לקנות, היינו לדידן דקיי"ל גם בבית זה שא"צ לשלם כ"א בעד העבר, אבל לשיטת רש"י דס"ל גבי בית דמזלו דשוכר גרם, גם בחמור יסבור הכי כשאין במה לשכור, אלא דמדברי הראשונים לא משמע הכי לפרש ברש"י, ועמ"ש בנה"מ (סי' שי"ב) ודו"ק:
ועיין היטב בסמ"ע (סי' שכ"א) בנדון תשובת מוהר"ם פדואה שכתב בעובדא דידיה דעל השכירות דלהבא בחזרה קאי, והד"מ הקשה עליו מתשובת מיימוני הנ"ל דגבי בית שנשרף צריך לשלם כל השכירות, וכתב הסמ"ע דאפשר גבי בית לא שייך חזרה כיון שנשרף הבית ואין לו מה להחזיר, אלא דקשה מהא דאיתא בש"ס גבי חמור שמת בדרך דאין משלם כ"א בעד הדרך שכבר הלך ולא בלהבא אע"ג דהכא נמי א"א לחזור ע"ש. ולמ"ש לא קשה מחמור, דהכא כיון שיש בדמיו לשכור ולא הופסד יותר להכי אין נפסד השוכר, וגבי בית דהופסד לגמרי פסידא דשוכר, וגם בחמור היכי שאין בדמיו לשכור פסידא דשוכר כיון שא"א בחזרה, ומיושב דעת מוהר"ם פדואה, ועיין בתשובת חת"ס סי' קס"א מ"ש בזה ואכ"מ יותר: