אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף עח.

דף עז:

ברש"י ד"ה עד כדי שכרם, אם עשאו קצת המלאכה ולא קיבלו כלום שוכר עליהן כל מה שהוא חייב להן יוסיף לאחרים ע"כ, והקשה הריטב"א דהא כשעשו קצת מלאכה, אפי' בדבר שאינו אבוד נמי ס"ל לר' דוסא יד פועל על התחתונה ואם הוקרו פועלים נותנין להם משכר שעשו להשלים על מה שעתיד לעשות, ומאי איכא בין דבר האבוד לאינו דבר האבוד. ונ"ל דבדבר שאינו אבוד דוקא כשהוקרו פועלים, וההוספה הוא מחמת היוקר, וכיון שא"א להשיג שום פועל כמקח הראשון, להכי צריך להשלים משכר הראשונים, אבל כשלא הוקרו הפועלים, ורק מחמת נחיצותו לשכור פועלים מיד ואין רוצה להמתין מוכרח לתת להם יותר מן המחיר, אבל אם היה רוצה להמתין היה יכול להשיג גם במקח הראשון, בזה אין מפסידין הפועלים הראשונים כלום, דכיון דהדבר אינו אבוד הלא יוכל להמתין, משא"כ בדבר האבוד, אף אם ישלם יותר רק מחמת הנחיצות ג"כ ההפסד לפועלים, שוב מצאתי כן בשמ"ק. ועוי"ל דבדבר שאינו אבוד היינו דוקא בקבלן, אבל בפועל לא אמרינן דידו על התחתונה, וכמ"ש לעיל דשאני ליה לר' דוסא בין שכירות לקבלנות, ובדבר האבוד אפי' בפועל נמי הפסד הפועלים הוא:

בגמ' כי תניא ההיא שבאתה חבילה לידו, והנה בשמ"ק הקשה מכאן על ר"ת שכתב לעיל (דף מ"ח ע"א) דאין פועל יכול לחזור מכי משך בעה"ב כלי אומנתו, והא הכא מוקמינן בשבאת חבילה לבעה"ב ואפ"ה מצי לחזור, דרק שוכר עליהן, אבל לחזור יכולין. ואפשר לי ליישב, דר"ת יסבור כשיטת הרמב"ם והסמ"ג דמפרשי דחבילה דקאמר הכא, לאו כלי אומנתו הוא אלא ממון בעלמא, ולא כרש"י דהיינו כלי אומנתו, וזה לא מהני כ"א לענין דיכול לשכור עליהן, אבל לא לענין חזרה, דדוקא כשמשך הכלי אומנות ס"ל לר"ת דאין יכול שוב לחזור:

ועוד נ"ל דאפי' אי יסבור כרש"י דחבילה היינו כלי אומנות, נמי א"ש, דמה דקאמר ר"ת דמכי משך כלי אומנתו מהני, היינו דוקא כשמשכו אדעתא דהכי לקנות הפועל ע"י משיכה זאת, אבל הכא דאמר שבאת חבילה לידו, דמשמע שבדרך מקרה בא לידו וכפרש"י שכן דרך האומנים מביאים כלי אומנתן לבעה"ב, אבל לא הפועל נתן זה לשם קנין, וגם לא הבעה"ב נתכוון לזה, וא"כ מה קנין שייך בזה כיון דלא נתכוונו כלל לקנין, והא דמהני לענין דיכול לשכור עליהן, לאו משום קנין הוא דנימא דקנה את החבילה להשתלם ממנה, אלא משום דהבעה"ב מוחזק בממון הפועל ואין הפועל צריך לתת מכיסו יכול לשכור עליהן, והיינו דאיכא בין באה חבילה בידו, לאין חבילה בידו, דבאין חבילה בידו, א"כ כשישכור זה פועלין יוצרך הפועל הראשון להוסיף מכיסו, וזה אין מחויב, ובחבילה ביד בעה"ב כיון שא"צ לבקש מהפועל שיתן מכיסו יכול לשכור, וכמו בהתחילו במלאכה, דמחלקינן נמי בהכי לר' דוסא דס"ל יד פועל על התחתונה, היינו דוקא לנכות משכירות הפועלים במה שעשו כבר וישנו ביד בעה"ב, אבל מכיסם כלל כלל לא, וה"נ דכוותיה, אבל לא מטעם קנין הוא, אבל היכי שמשך החבילה לשם קנין מהני נמי לענין חזרה:

והנה בט"ז (חו"מ סי' של"ג) כתב דלאו דוקא משך אלא אפי' אם לא משך רק שנתנה לחצירו של בעה"ב קנאה נמי הבעה"ב דרשותו קונה כמו משיכה ע"ש, וצ"ל נמי שהפועל נתן לרשותו של בעה"ב לשם קנין, אבל אם הניחה ברשות בעה"ב שלא לשם קנין ודאי דלא קנה וכמ"ש, ואפי' למ"ש לעיל (דף י"א ע"א) דחצירו של אדם קונה לו אפי' שלא מדעתו, והיינו חצר שהוא מטעם שליח וכמו בשליח דזכין שלא מדעת בעה"ב, אכן עכ"פ דעת של מקנה מיהא בעינן, דדעת קונה לא בעינן בכה"ג, אבל דעת מקנה בעינן, והכא דליכא גם דעת מקנה לא מהני, אע"כ שהפועלים נתנו לחצירו לשם קנין, ועיין בש"ך שם סקל"ד שהביא דר' ברוך חולק על פרש"י דהכא דמפרש דחבילה היינו כלי אומנות, דא"כ איך יכולים לחזור, ולמ"ש א"ש, ועיין מה שכתבתי בסמוך בתוס':

בתוד"ה כגון שבאה חבילה לידו, וא"ת א"כ פשיטא כו', התוס' הבינו דפירוש חבילה, הוא משכון, וס"ל שדוקא בניתן ליד בעה"ב לשם משכון לצורך התשלומין, דכשיחזור ישתלם הבעה"מ ממנה, ועיין במהר"ם, ובמס' קדושין (דף ח') הוסיפו עוד לפרש דמיירי שהקנה לו בגוף המשכון דאל"ה מנה אין כאן משכון אין כאן ע"ש, ולשיטתם שפיר הקשו דמאי קמ"ל הכא פשיטא הוא כיון שהשליח הקנה לו והבעה"ב עשה קנין לצורך זה, דיכול להשכיר עליהם, ואמנם למ"ש לעיל בסמוך בשם רש"י, דאפי' כשלא נתן לו כלל לצורך משכון להשתלם מזה, אלא שבמקרה בא לידו מממון של פועל נמי מהני, ולאו מטעם קנין הוא אלא משום דמוחזק הוא ואין הפועלים צריכין לתת מכיסם, ושכן משמע לשון הש"ס שבאתה חבילה לידו, דמשמע שבא בדרך מקרה, דאל"ה הכי הול"ל כגון שנתן החבילה לידו, וכן משמע נמי מלשון הרמב"ם והשו"ע שז"ל ואם היה להם ממון תחת ידו שוכר להשלים המלאכה, דמשמע שכל שהיה לבעה"ב ממון הפועלים אע"ג שלא ניתנו כלל לצורך תשלומין דמהני, וא"כ טובא אשמועינן דאע"ג דלא מסרו בידו לצורך תשלומין אפ"ה יכול לשכור על זה, ודו"ק:

ומיושב נמי בזה קושית הראשונים, דמאי מהני כשבאה חבילה לידו, ואמאי לא נימא מנה אין כאן משכון אין כאן כדאמרי' הכי בקדושין ד"ח, ועמ"ש התוס' שם, ואכן קושיא הזאת לא שייך כ"א להבנת התוס' דבעינן דוקא שהחבילה ינתן בתורת משכון לצורך זה, ובעה"ב יקנה אותו לדעתא דהכי, ולזה שפיר הקשו דאכתי מאי מהני, נימא משכון אין כאן, אבל לפמ"ש דהחבילה לא ניתן כלל לשם משכון ואפ"ה מהני מטעם מוחזק פשיטא שאין זה ענין כלל לדין דמשכון ואין מקום לקושית התוס', ועיין עוד בחדושינו לעיל (ד"ה ע"א) בבאור הדין דמנה אין כאן:

במתני' ברש"י ד"ה חייב המשכיר כו' שהרי חמור זה שיעבד לו או יחזיר שכרו ע"ש, והרא"ש הקשה במה נשתעבד להוסיף כיון דחמור זה אמר לו, ואמנם לקמן (דף ע"ט ע"א) ברש"י ד"ה לא מכלינן, הארכתי הרבה ליישב ע"ש היטב:

בתוד"ה הוחמה בסוה"ד ויש לדחות ראיתו דלמ"ד חייב נמי סמך אהאי טעמא כו', ואין להקשות דא"כ במאי פליגי, די"ל דמ"ד פטור ס"ל דהבלא דאגמא הוי סופו נמי בפשיעה להכי מודה דחייב וכמ"ש רש"י לעיל (דף ל"ו ע"ב) בד"ה הכא פטור וז"ל אבל הכא איכא למימר שבפשיעה מתה שאם היתה בבית לא מתה ויציאתה לאגם הוא פשיעת מיתתה ע"כ, הרי דמפרש דהבלא דאגמא נחשב כפשיעה גמורה, ואמנם אם כי המפרשים הבינו כן דהכי הוא דעת רש"י, אכן כבר דחיתי זה בחדושינו לעיל, דא"א לומר דהבלא דאגמא נחשבת לפשיעה ממש, מדקאמר התם פשע ויצאת לאגם, דמשמע דמשום שפשע ביציאתה, היינו שלא נעלה כראוי ופשע לענין גנבי, הוא דחייב, ותיפוק ליה דאפי' לא פשע לענין גנבי וכגון דהוליכה השומר בעצמו לאגם נמי חייב כיון דזה גופא פשיעה היא, וכ"כ הרא"ש שם, ואפ"ה אין להקשות דלסברת התוס' הכא דגם מ"ד חייב סמך אטעמא דהבלא דאגמא, א"כ במאי פליגי, די"ל דודאי שבדין דיציאה לאגם לא פליגי, ולשניהם חייב משום טעמא דהבלא קטלה, ורק עיקר פלוגתתם הוא בצריפא דאורבני, דיש נ"מ בין אונס שע"י הפשיעה האמור בצריפא, לענין אונס שע"י הפשיעה דגבי יצאה לאגם, דבצריפא גם השתא שהניחם בצריפא הוי נטירותא לענין גנבי, כמו שהיו טמונים בקרקע, דגם הכא אין עלול לביאת גנבים כמו בהטמינם בקרקע, ורק דאמרינן אילו שמרם בקרקע אפשר שבמקום הזה לא חפשו הגנבים והיתה נצלת מאונס, ולפי"ז התם לא הוי הפשיעה סבת האונס לומר שע"י שפשע בא האונס כיון שגם הצריפא משומרת כמו בקרקע, אלא הפשיעה היא סבה שלא ינצל מן האונס, אבל גבי הבלא דאגמא, שמיד שבאה לשם התחילה החולי, ואיגלאי מילתא דההבל דאגמא מסוכן הוא, א"כ הוי הפשיעה סבת האונס ממש, דהפשיעה הולידה האונס, והיינו דקאמר אביי התם, דאפי' מאן דפטר היינו דוקא בצריפא, דהפשיעה לא היתה כ"א סבת ההצלה, אבל במקום שהפשיעה הוא סבת מיתתה כו"ע מחייבי, והיינו נמי כוונת רש"י במ"ש שהיציאה לאגם הוי פשיעת מיתתה, פי' שזוהי סבת מיתתה ועמ"ש לעיל (דף ל"ו ע"א) בתוד"ה אין רצוני, להוכיח כן באריכות, ולפי"ז לא פליגי כ"א בצריפא, דמ"ד חייב ס"ל דאפי' במקום שהפשיעה אינה סבת האונס כ"א סבת ההצלה וכגון בצריפא נמי חייב, ומאן דפטר ס"ל דבכה"ג דצריפא פטור, ואין מחייב כ"א ביצאה לאגם, דהפשיעה הוא סבת מיתתה, אבל היכי דאין האונס תלוי כלל בפשיעה, שגם סבת מניעת ההצלה לא בא מחמת הפשיעה, כו"ע מודו דפטירי, ושפיר כתבו התוס' דאפי' מ"ד חייב סמך נמי אטעמא דהבלא קטלה, דאי לאו האי טעמא, אין האונס תלוי כלל בפשיעה, דאפי' במקום אחר לא היתה נצולה מן האונס ובכה"ג גם לדידיה פטור, אע"כ דגם הוא סמך אהאי טעמא, ואה"נ דטעמא דהבלא מספיק גם למ"ד פטור, כיון שע"י טעם זה בא האונס ממש ע"י הפשיעה, והכא לא פליגי כלל, ורק פלוגתתם הוא בצריפא, ועמ"ש לעיל שם באופן אחר ליישב הנ"מ בין צריפא להך דהבלא, וא"כ י"ל נמי דגם בזה פליגי ודו"ק:

בתוד"ה כגון שמתה מחמת אויר, פי' שידוע שאותו יום היה אויר משונה בהרים יותר מבבקעה כו' והוי תחלתו וסופו בפשיעה ע"כ, הוכרחו לפרש מפני שתחלתו וסופו בפשיעה ובידוע שאויר משונה, ולא מוקי נמי באין ידוע ואפ"ה חייב דכיון דאיכא למיתלי דאוירא דהר יעשה שנוי הוי אונס בא מחמת הפשיעה וכמו לעיל (דף ל"ו) גבי פשע בה ויצאה לאגם, דאע"ג דאין ידוע בבירור דאוירא דאגמא משונה אפ"ה חייב, דאי בידוע שאוירא דאגמא משונה מ"ט דרבא דפטר התם ואומר מלאך המות מה לי הכא מל"ה, הא פשיטא די"ל שבמקום אחר לא היתה מתה, ורק באגמא דאוירו משונה גרם למיתתה, אע"כ דבאין ידוע מיירי התם ואפ"ה חייב, דכיון דיש מקום במה למיתלי נחשב כאילו האונס בא מחמת הפשיעה, וא"כ אמאי לא ניחא לתוס' לאוקמי גם למתניתין הכי, די"ל דאי באין ידוע וחיובו מחמת תחלתו בפשיעה וסופו באונס, א"כ יקשה ממתני' למ"ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס שא וגם למה שכתבתי לעיל בדבור הסמוך, דלאביי דס"ל הבלא דאגמא קטלה, גם מ"ד דס"ל בצריפא דאורבני דפטור מודה הכא, ומשום דהכא הוי סבת האונס בא ע"י הפשיעה, וע"ש שחלקתי בין זה לצריפא דאורבני, ובכה"ג כו"ע מחייבי, בכ"ז אכתי יקשה מכאן לרבא דס"ל לעיל מלא המות מל"ה מל"ה, ולא ס"ל למיתלי בשנוי אויר מספיקא, וגם קיי"ל כרבא, לזה מפרשי תוס' דבידוע מיירי הכא וגם סופו הוי בפשיעה וחייב לכו"ע אפי' לרבא. ואמנם מלשון רש"י שכתב הואיל ושינה יכול לומר לו לא מתה זו כו', משמע דבאין ידוע מיירי וחייב משום דתלינן לומר שמתה ע"י האויר המשונה, ואפ"ה לא קשיא ממתני' על רבא, די"ל דע"כ לא קאמר רבא מלאך המות מל"ה מל"ה, כ"א במצב שוה, מהר להר או מבקעה לבקעה, ומשום דאין מצוי להשתנות האויר ממקום למקום, אבל מהר לבקעה כיון דמסתמא אין אוירם שוה, להכי אפי' במתה כדרכה תלינן נמי לרבא דאוירא דהר קטלה מפני שאינה רגילה באויר הר וכמו שפרש"י, וכיון שהתנה עמו להוליכה בבקעה, היינו משום דבעה"ב יודע בטבע בהמתו שאינה למודה באויר הר, ולכן אפי' לרבא חייב בכה"ג אפי' באינו ידוע:

בתוד"ה ר' יוסי ב"ח כו' ואור"י דרבה לטעמיה כו' אבל אם שינה מבקעה לבקעה פטור דליכא תחלתו בפשיעה ע"ש, וכלל תירוצם דלאינך אמוראי דס"ל אפשר כמ"ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור מוקמינן בידוע שהיה אויר משונה דהוי גם סופו בפשיעה, אבל לרבה לא נוקי בידוע שהיה שם נחשים, דאפי' באינו ידוע דלא הוי סופו בפשיעה נמי חייב לדידיה דס"ל תחלתו בפשיעה וסופו באונס חייב, וקצת מגומגם הוא מה דמשמע מדבריהם, דבאינו ידוע שיש שם נחשים דוקא לרבה חייב משום תחלתו בפשיעה, אבל למ"ד תחלתו בפשיעה וסופו באונס פטור, פטור באינו ידוע, הא היכי דאיכא למיתלי חייב לכו"ע וכמ"ש אביי לעיל (דף ל"ו), אפי' למ"ד פטור הכא חייב משום דאמרינן דהבלא דאגמא קטלה, ואפי' לרבא דפליג התם וס"ל להיפוך, היינו דוקא במתה כדרכה, ובזה ס"ל מלאך המות מל"ה מל"ה, משום דאין תולין סבת מיתתה ע"י שנוי אויר משום דאין רגיל האויר להשתנות ממקום למקום, אבל במתה ע"י נחש, הרי ראינו שמלאך המות היה בשם, ואילו לא שינה להוליכה למקום אחר לא היתה מתה ע"י סבה הזאת, דאטו בכל מקום מצוי נחשים, וא"כ יש לתמוה עמ"ש התוס' דדוקא לרבה חייב באינו ידוע, הא לכו"ע נמי דינא הכי דבסופו באונס דכה"ג כו"ע מודו דחייב, ובשלמא לאמוראי דלעיל דהסבה היתה שמתה ע"י אויר, הוכרח התוס' לעיל לפרש דמיירי בידוע ומשום סופו בפשיעה, וכמו שפירשו בדבור דלעיל, דאי באינו ידוע וסופו באונס, א"כ לרבא דס"ל לעיל דלא תלינן בשנוי אויר יקשה ממתניתין וכמ"ש לעיל בתוס', אבל לאוקימתא דרבה דהכישה נחש, אפי' לרבא נמי יש לתלות זה בשנוי מקום, וא"כ לכו"ע נמי חייב אפי' באינו ידוע ודאי, ומהתוס' משמע דמדמו סבת נחש לסבת מתה מאויר, וכמו דהתם אמרינן לרבא דלא תלינן ומלאך המות מל"ה ומל"ה, ה"נ בכה"ג שמתה ע"י נחש, והוא מגומגם, דבכה"ג לא שייך סברת רבא, כיון שחזינן דמלאך המות היה שם וכנ"ל, ולולי התוס' היה נ"ל לומר דבכה"ג אפי' לרבא חייב גם באינו ידוע, וכ"ש לשיטת רש"י שס"ל גם לאוקימתא דלעיל חייב נמי באינו ידוע, ודו"ק:

בא"ד והשתא כל אלו אמוראים סוברים כרבא כו', יש לתמוה דמאוקימתא דאובצנא ודאי אין ראיה דכרבא ס"ל, דאפי' לאביי דבמתה כדרכה נמי חייב, ג"כ י"ל דלרבותא מוקמי באופן זה שמתה ע"י אובצנא, דלא מיבעי במתה כדרכה ולסברת אביי דשנוי אויר גורם מיתה הרי בא המיתה ע"י השנוי דודאי חייב, אלא אפי' אם רואין שמתה ע"י אובצנא הו"א דפטור, דסבה זאת אין שייך לכאורה להשנוי, להכי אשמועינן דגם בכה"ג חייב, דאמרי' דאילו לא שינה לא היתה מתה, דאוירא דהר היה מועיל להחזיקה וכפרש"י, וכן מאוקימתא דר' ינאי דמוקי שמתה ע"י אויר, לפרש"י דמיירי באמת במתה כדרכה, הרי הוא להדיא כאביי, ואלא בזה י"ל דהתוס' לשיטתייהו דר' ינאי מיירי בידוע שהיה אויר משונה, אבל במתה כדרכה לא, וא"כ היינו דוקא כרבא, דלאביי אפי' במתה כדרכה חייב, ולפי"ז צ"ע מ"ש התוס' כולהו אמוראי, דמאן דמוקי באובצנא אין מוכח כלל, ומאוקימתא דרבה נמי אין מוכח דאשמועי' רבותא, דאע"ג דהכישה נחש הוי אונס גמור שאין מקום לכאורה לתלותו בסבת הפשיעה, אפ"ה תלינן שאם לא שינה לא היה בא האונס גם באונס דכה"ג, וכ"ש במתה כדרכה דחייב. מיהו כתבתי לעיל בסמוך להיפך, דבהכישה נחש יש סברא לומר דאפי' לרבא חייב, אבל התוס' הא לא ס"ל סברא זאת, ורק מאוקימתא דר' ינאי מוכח כן רק לשיטתם, ולמה כתבו דכולהו אמוראי סברי כרבא, ועיין במהר"ם שי"ף שכתב נמי דאין מוכח מהכא, ועיין במהר"ם לובלין ודו"ק:

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה