בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף עז:
הנותן עירבון כו' אם אני חוזר בי כו', עיין מה שכתבתי לעיל (דף ע"ד ע"ב) בתוד"ה הכא לאו בידו:
בגמ' בד"א בזמן שא"ל ערבוני יקון, עמ"ש לעיל (דמ"ח ע"ב) מזה:
בתוד"ה עייל ונפיק כו' נראה דמיירי אפי' משך כו', בס' מ"ה הקשה דלפי"ז מה הועילו חכמים בתקנתן דמשיכה דוקא קונה שלא יאמר המוכר נשרפו חטיך, הא השתא דמשיכה קונה יאמר הלוקח נשרפו חטיך, דכשישרפו החטים לא יוכל המוכר להוציא ממנו המעות שיאמר לו פן היית עייל ונפיק אזוזי שלא היה המכר כלום, ובכל אונס שיפול בבית הלוקח יוכל הלוקח לפטור עצמו שמא היית דוחק למעות ע"ש. והנה הגאון הנ"ל סובר דכל זמן דבעי למיעל אזוזי מתבטל המכירה ואפי' לאחר כמה, ולהכי הקשה קושיתו, ומאוד תמיהני שלא עיין בדברי הראשונים ושו"ע, דכל הפוסקים הסכימו שדוקא כשהוא דוחק מיד, או בדגלי דעתיה דלא מזבין אלא משום דצריך לדמיה, אבל אם מיד לא דחיק וגם לא גלי דעתיה דמשום דוחקא הוא דמזבין, לא מצי שוב לבטל המכירה אפי' בדעייל ונפיק, והכי מבואר בשמ"ק בשם הרשב"א, דאלת"ה רוב הקניות אפשר להתבטל, ואם ירצה המוכר לחזור יעשה עצמו לאחר זמן כדחוק למעות, אלא ודאי דאם לא דחיק בעת המכירה לא מהני שוב מה שדוחק, וכן מבואר בשו"ע (חו"מ סי' ק"צ), ואפי' לפי' הסמ"ע שם, דביומא דאוקמי לזביני שכתב הטור, היינו יום הפרעון, היינו נמי דוקא כשקצב מיהא זמן פרעון, אבל כשלא קצב פשיטא דלא יכול שוב לבטל המכירה ע"י שדוחק למעותיו, ולק"מ קושיתו:
ברש"י ד"ה חמרא חמור, וכתב הרא"ש והנמוק"י דהוצרך לפרש כן, דליכא לפרושי יין, דיין יש בו דין חלוקה וקנה מיהא כנגד מעותיו ע"ש, ומוכח מכאן דרש"י ס"ל כהפוסקים דאפי' בדעייל ונפיק אזוזי קיים המקח מיהא כנגד מעותיו, רק אחר שהמוכר יחזור על המותר יכול הלוקח לחזור גם מה שכנגד המעות, דמצי אמר אדעתא דכולה לקחתיה, והיינו מה שדייק רש"י לעיל בברייתא לפרש, דמהיכן מגבהו דנקיט בברייתא, מגבהו את חובו, ודייק מינה בשמ"ק דדוקא אתן לי מעות בלחוד קאי, אבל אם אומר תן לי קרקע דיניה כדין לוקח חצי שדה דמשמנין ונוטל כחוש ע"ש, והיינו משום דס"ל לרש"י דלענין כנגד מעותיו נקנה המקח שפיר ושלו הוא נוטל, ואין נוטל מהעידית: