אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף עו:

דף עו.

ברש"י ד"ה אין להם זה על זה אלא תרעומות, דאמר להן תשכירו עצמכם לאחרים כו' ותביעת ממון ליכא דהא דברים בעלמא נינהו ע"כ, וקשה לפמש"כ רש"י שיכולין להשכיר עצמן לאחרים, א"כ אפי' לא הוי דברים בעלמא היה נמי פטור, דכן מוכח ממ"ש בסיפא דבהלכו חייב, וכתבו בתוס' דהחיוב דהלכו היינו משום דסתמא דמילתא כיון שכבר הלכו לא ימצאו עוד להשכיר עצמן, ומשמע שאם יכולים להשכיר עצמן פטור אפי' בהלכו, וכ"כ כל הראשונים, דבמוצאים להשכיר פטור אפי' בהלכו, והלכו הא הוי קנין אצל פועלים, דשכירות פועלים נקנה בהתחלת מלאכה, וכמ"ש הרמב"ן והמ"מ והנמוק"י, א"כ תמוה מ"ש רש"י דהפטור הוא משום דהוי רק תביעת דברים, הא אפי' אם היה קנין גמור פטור נמי בכה"ג שיכולין להשכיר לאחרים. ונ"ל כוונת רש"י, משום דבהך דרישא משכחינן נמי דפטור אפי' בלא יכולין להשכיר, וכגון שגם מקודם ששכרן לא היו מוצאים נמי להשתכר, ומטעם דינא דגרמי אין לחייב אפי' בכה"ג, דנהי שלא ימצאו עתה להשכיר, מ"מ ש כיון שגם מעיקרא לא הוי מוצאין נמי להשכיר, סוף סוף לא גרם להם הפסד, והא דכתב רש"י טעם הפטור משום דאמר להן תשכירו עצמכם לאחרים, היינו משום דגם כשמצאו להשכיר עצמן מקודם נמי פטור, ובאופן זה אין פטור כ"א כשגם עתה ימצאו להשכיר, דאל"ה חייב מטעם דינא דגרמי שגרם להם להפסיד שכרן שהיו יכולים להשיג מקודם, ומשום דריהטא דברייתא משמע כה"ג, מדנקיט אין להם זה על זה אלא תרעומות, ומשמע הא תרעומות מיהא יש להו, בע"כ דמיירי כשיכלו להשכיר עצמן מקודם, ועכשיו הוי הפטור משום דאמר להן תשכירו עצמכם לאחרים, דבזה תרעומות מיהא אית להו בעד הטורח להשיג עבודה או בעד שנוי דעתא, אבל אי גם מקודם לא יכלו להשכיר עצמן, דבזה פטור בכל האופנים אפי' אם לא יוכלו להשכיר עצמן כעת, גם תרעומות אין להם, דמאיזה צד יהיה להם תרעומות, וכ"כ הרא"ש להדיא דבכה"ג גם תרעומות אין להם, ומדנקיט בברייתא דתרעומות מיהא אית להו מכלל דבעי לאשמועינן בכה"ג שיכלו להשכיר עצמן מקודם, להכי נקט רש"י הטעם דפטור משום דאמר להן תשכירו עצמכם לאחרים, אבל באמת פטורים אפי' בלא טעם זה נמי כגון במקום שלא יכלו להשכיר עצמן מקודם, ואפי' תרעומות אין להם בכה"ג, והברייתא אשמועינן דלפעמים יש להם תרעומות לפחות, אבל ודאי דהפטור מממון הוי אפי' בכה"ג שלא יוכלו למצוא להשכיר עצמן כעת, וא"כ שפיר הוצרך רש"י לטעם דלא הוי רק תביעת דברים, דאי היה השכירות ע"י קנין היה חייב כשלא יוכלו למצוא להשכיר, אע"ג שגם מקודם לא היו יכולים נמי להשכיר, דמ"מ כיון שנתחייב להם ע"י קנין קנו שכרם וחייב להן לשלם אע"ג שלא הפסידן כלל, דבשלמא כשלא נתחייב בקנין דטעם החיוב הוא משום דינא דגרמי, שגרם להם הפסד, בזה שפיר אמינא, דאפי' כשלא ימצאו עתה להשכיר, כיון דגם מעיקרא נמי לא מצאו להשכיר, לא גרם להם שום הפסד, אבל אם ההתחייבות היה ע"י קנין, והפועלים קנו שכרן, אין שייך לפטור כ"א כשיוכלו להשכיר עצמן כעת, אבל אם עתה אינם מוצאים להשכיר כעת, אין סברא לפטור אפי' כשגם מעיקרא נמי לא מצאו להשכיר, ודו"ק כי זה ברור, ועמ"ש בתוס' מזה:

וע"ד החידוד נראה באופן אחר, דהנה אם יש בדין דלפנינו משום חסרון אמנה, מבואר בסמ"ע לסי' של"ג), דזה תלוי בפלוגתת הרז"ה והרמב"ן המובא בחו"מ (סי' ר"ד), דלשיטת הרז"ה דסובר דבתרי תרעי ליכא משום חסרון אמנה, ה"נ ליכא בזה משום חסרון אמנה, דודאי הכא נמי איכא תרי תרעי, דבחנם לא יחזור הבעה"ב ומסתמא ימצא פועלים בזול, ולהרמב"ן וסייעתו שגם בתרי תרעי יש משום חסרון אמנה, ה"נ הוי מיהא ממחוסרי אמנה מי שחוזר, וכתב הסמ"ע דלשיטה זו אין מדוקדק מה דקאמר הגמ' הכא, אין להם אלא תרעומות, דמשמע דזולת תרעומות אין שום נדנוד איסור ורשאי גם לכתחילה לחזור, וצ"ל דהא דקאמר אלא תרעומות לא בא למעט כ"א שתביעת ממון ליכא אבל איסורא מיהא איכא, והנה המעיין ברז"ה מקור הפלוגתא שבינו ובין הרמב"ן, דהרז"ה מביא ראיה מהא דלעיל (דף ע"ב ע"ב), דאמרי' התם אימור דאמר ר"ש בחד תרעי בתרי תרעי לא אמר, וכמו דבמי שפרע אמרי' דבתרי תרעי אין מי שפרע, ה"נ לענין מחוסרי אמנה הוי הדין כן, והרמב"ן דוחה טענתו וס"ל דגם במי שפרע לא מפלגינן בזה, ובגמ' דלעיל הוי הכוונה משום דכיון דקנה הסחורה ע"מ ליקח לאחר זמן, ולהכי ודאי דאתרעא זילא פסיק ע"ש, ועיין מ"ש בחדושינו לעיל (דף מ"ז ע"ב) באריכות מזה, ושם הוכחתי דגם דעת רש"י הוא כהרמב"ן, דכן מוכח להדיא ממה שדייק לפרש לעיל (דף ע"ב) נמי כפי' הרמב"ן, משום דפסק עמו ליקח לאח"ז, וא"כ בע"כ ס"ל דלולי טעם זה היה מגיע מי שפרע אפי' בתרי תרעי, ומוכח ממילא דס"ל שגם בתרי תרעי יש משום חסרון אמנה, והיינו כוונת רש"י כאן, מה שסיים ותביעת ממון ליכא כו', דהיה קשה לו קושית הסמ"ע, למה אמר אין להם אלא תרעומות, הא איסורא נמי איכא משום חסרון אמנה, ע"ז תי' דתביעת ממון ליכא, כלומר שאינו בא למעט כ"א דתביעת ממון ליכא, דהא דברים בעלמא הוא, אבל איסורא מיהא איכא, וכמו בכל קנין דברים דדוקא תביעת ממון ליכא, אבל משום חסרון אמנה איכא, הכא נמי דכוותה:

תוד"ה אין להם זה על זה אלא תרעומות, הקשו דלמאי דקיי"ל דדיינינן דינא דגרמי א"כ אמאי לא יתן להם כפועל בטל אפי' בלא הלכו, ותי' דהלכו לאו דוקא, ואם לא ימצאו להשכיר עצמן אה"נ דמשלם להם אפי' בלא הלכו ע"ש והנה בקצוה"ח (סי' של"ג סק"ב) הקשה, מה בכך שנתבטל על ידו, הא דינא דגרמי היינו במקום שמפסיד חבירו ע"י גרמתו, אבל מקום שהיה יכול להרויח וגורם לו בגרמתו שאינו מרויח פטור, דהא קיי"ל המבטל כיסו של חבירו פטור וכן נועל חנותו של חבירו פטור, וא"כ אפי' מצאו אמש מקום להשתכר והיום לא מצאו נמי אין בו משום מזיק כיון דאינו אלא כנועל חנות חבירו, וע"ש שהביא ראיה לדבריו מתשובת מוהר"ם ב"ר ברוך שכתב להדיא דבמניעת הריוח לא שייך דינא דגרמי, ויסודו נמי מהירושלמי דמבטל כיסו של חבירו דפטור ע"ש, ולבי אומר לי דהקצוה"ח לא ראה בירושלמי גופא, דשם מפורש ממש להיפך, דז"ל הירושלמי לעיל פ' איזהו נשך הלכה ג', ולקמן בר"פ המקבל, הדא אמרת המבטל כיסו של חבירו אין לו עליו אלא תרעומות, המבטל שדה חבירו חייב לשפות לו, המבטל ספינת חבירו וחנות חבירו מהו ע"כ, הרי לנו דהירושלמי מחלק בהנך תלתא דינים, ובמבטל כיסו פשיטא ליה דפטור, ובמבטל שדה חבירו פשיטא לו דחייב, ובמבטל חנותו וספינה מיבעי להו, וטעמא דכולהו מבואר שם בפ"מ, דמבטל כיסו כיון שאינו אלא גרם ספק ריוח דמי יימר דהוי רווחא להכי פטור לשלם, ואמנם במבטל שדה, כיון דבשדה הריוח מצוי הוא וידוע והוי כמאבד נכסי חבירו בידים להכי פשיטא דחייב לשלם, ובספינה וחנות מספקא ליה, מי אמרי' דהואיל ועשויין להשתכר ומצוי בהם הריוח כשדה דמיין, או דילמא הואיל וגם ההפסד מצוי בהם ביותר מן השדה, למבטל כיסו דמי, דג"כ אינו ידוע אם היה מרוויח בסחורה שקנה ע"ש, ולפי"ז לבד שלא יקשה מהירושלמי דמבטל כיס, אדרבה משם יהיה ראיה עצומה לחייב בעה"ב בשכרות רות הפועלים, דהא ע"כ לא פטר הירושלמי כ"א במבטל כיסו משום דכיון דלסחורה הוא מי יימר דאיכא רווחא, אבל בשדה פשיטא ליה דחייב משום דמצוי בהן הריוח ובודאי דשכירות הפועלים לשדה דמיא, דכיון דמיירי שהיו יכולים להשכיר עצמן א"כ מצוי בהן הריוח, ובכה"ג חייב אפי' במונע רווחו, דהוי כמאבד בידים וכמו בשדה וז"ב, ומוהר"ם ב"ר ברוך שפיר הוכיח מהירושלמי דבמניעת הריוח לא דיינינן דינא דגרמי, והיינו בגוונא דמבטל כיסו דלא הוי ריוח ודאי, אבל בודאי ריוח כמו בשכירות פועלים, גם הוא יסבור דחייב, דהוי כמאבד בידים. והנה בקצוה"ח (סי' ש') הביא עוד בשם החו"י להקשות על הירושלמי דמבטל כיסו, מהא דקיי"ל דהדר בחצר חבירו שלא מדעתו דחייב, ולמה לא נימא דהוי מבטל כיסו ע"ש, ולמ"ש לק"מ, דחצר דקיימא לאגרא דומה ממש למבטל שדה דבאמת חייב גם לירושלמי, ועמ"ש עוד לקמן (דקי"ז ע"א):

אלא דיש להעיר ממה ששנינו (לקמן דק"ג ע"א) המקבל שדה והובירה חייב שכך כותב לו אנא כו', ומשמע דטעמא דכותב לו, הא בלא"ה לא, תיפוק ליה דמדינא חייב כיון דהוי כמאבד בידים ואין זה דומה למבטל כיסו של חבירו, ואפי' למה שכתבו התוס' התם, וכל הפוסקים, דלאו דוקא כותב אלא אעפ"י שלא כתב כמאן דכתב דמי ע"ש, הוי נמי עיקר החיוב מטעם הכתיבה, דהא הסמ"ע (בסי' שכ"ח) פי' הטעם דאמרי' כן, דלא כתב כמאן דכתב דמי, דכיון דרגילין לכתוב כן, כל המקבל סתם על דעת הנהוג מקבל ע"ש, ומשמע דבמקום דלא נהיגי כלל לכתוב פטור, ואמאי לחייב מיהא מטעם מזיק וכסברת הירושלמי, וביותר תמוה דבירושלמי גופא בפ' המקבל כתב לטעם שכך כותב לו, ולמה לו לטעם הזה תיפוק ליה דבלא"ה חייב, אכן באמת לא קשה מידי, דהרשב"א כתב באמת דהך טעמא דכך כותב, לא שכותב באמת אלא שחייב כאילו כתבו, ואפי' במקומות שלא כתבו מעולם ללשון זה נמי חייב כאילו כתבו, והך שכך כותב דקאמר במתני' פי' דדיינינן בזה למיעבד עובדא כאילו כתבו ע"ש, ולפי"ז א"ש דבאמת לא חייב מטעם הכתיבה אלא מטעם מזיק, וע"ש בשמ"ק פ' המקבל שהביא גם בשם רב האי גאון כדברי הרשב"א, והיינו דלא כמו שהבין הסמ"ע דלהכי אמרינן לא כתב כמאן דכתב דמי, משום דרובן כתבי וכנ"ל, אבל במקום דלא נהיגי למיכתב פטור, אלא ודאי אפי' באתרא דלא כתבי כלל נמי חייב, ובתשובת חות יאיר (סי' קס"ח) פסק דלדידן דלא נהיגי למיכתב פטור, הובא בפ"ת (חו"מ סי' שכ"ח), ולמ"ש בשם הרשב"א אין הדבר כן, אלא דתלמידי הרשב"א הבינו דעיקר החיוב הוא מטעם הכתיבה אבל מדינא פטור משום דהוי כמבטל כיסו של חבירו, הובא דבריהם בב"י (חו"מ סי' שכ"ח) ע"ש, ומהירושלמי שהבאתי מוכח שלא כדבריהם, ודו"ק, ועמ"ש לקמן (דק"ד ע"א) מזה:

ועוי"ל בישוב קושית קצוה"ח הנ"ל, דע"כ לא אמרינן דמבטל כיסו פטור כ"א במקום שלא הבטיח לו זה מאומה, ורק מטעם מזיק דיינינן בזה שפיר אמרינן דמזיק לא הוי במניעת הריוח, אבל הכא דהבטיח לפועלים והם סמכו עליו, חייב מטעם ערבות, וכמ"ש כן הריטב"א לעיל (דף ע"ג) גבי ההוא דיהיב זוזי למזבן ליה חמרא וז"ל דהכא אעפ"י שלא קיבל עליו תשלומין כלל כיון שנתן לו מעותיו לקנות בהן סחורה, ואלמלא הוא היה לוקח ע"י עצמו או ע"י אחר אלא שזה הבטיחו וסמך עליו ונתן לו מעותיו ע"ד כן הוא חייב לשלם לו כל מה שהפסיד בהבטחתו, דבההוא הנאה דסמיך עליו משתעבד ליה מדין ערב, וזהו ענין דין פועלים דלקמן שחייב לשלם מה שהפסיד עכ"ל ע"ש, הרי להדיא דטעמא דפועלין מטעם ערב, ולק"מ קושית הקצוה"ח ודו"ק:

בא"ד וי"ל דמיירי שכשחוזר בו עוד ימצאון להשתכר כו' וכי מפליג בסמוך בין לא הלכו כו' אלא אורחא דמילתא נקט כו' ע"ש, ודבריהם דחוקים קצת, ולמ"ש לעיל בסמוך אתי שפיר בריוח, דבלא הלכו דלא הוי שום קנין, ואינו כ"א דברים בעלמא, ועיקר החיוב שיש בזה היינו משום דינא דגרמי, משכחינן נמי דפטור אפי' כשלא ימצאון שוב להשתכר, וכגון שגם מעיקרא קודם ששכרן לא היו מוצאים נמי להשתכר דפטור כיון דלא גרם להם היזק, משא"כ בהלכו דההליכה הוי קנין ונתחייב כבר בשכרן מטעם הקנין, וא"כ לא יפטור כ"א כשימצאון מקום כעת להשתכר, אבל אם אינם מוצאים להשתכר כעת, אע"ג שגם מעיקרא לא מצאו נמי להשתכר ולא גרם להם הפסד חייב מיהא מטעם הקנין שכבר קנו שכרם, ושפיר יש חלוק גדול בין הלכו ללא הלכו, והיינו דעת רש"י מ"ש לעיל דלא הוי כ"א תביעת דברים, ומשום דהחלוק בין הלכו ללא הלכו דחקו לזה, ועמ"ש לעיל ברש"י:

ברש"י ד"ה לא סיירה מאורתא, עליו היה לתת לב לדבר ולהודיעם כו', ובסמוך גבי ריפקא פרש"י טעם אחר דכיון דלא סיירוה אמרי פועלים מי יימר דלההוא ארעא אגרתן, והמפרשים האריכו בזה וכתבו דבריפקא שאני דבזה על הבעה"ב לידע טבע שדהו, והיינו דלא כמ"ש התוס', ואפשר לומר בפשוטו דבדין הראשון דהפועלים מצאו השדה לחה, והיתה לחה גם מקודם שפסקו ביניהם, ומסתמא בעה"ב יודע הוא בשדהו והפועלים דלא סיירוה לא ידעו כלל מהסבה הזאת, להכי כיון שבעה"ב ידע בסבה והפועלים לא ידעו הוי שפיר פסידא דבעה"ב, אבל בהך דריפקא דהסבה נתהוה משום שבא מטר אחר הפסיקה, וכיון שהסבה נתהוה אח"כ ובשעת הפסיקה לא ידע גם הבעה"ב כמו הפועל, שיבוא מיטרא, והיכי ששניהם לא ידעו חזר הדין להיות פסידא דפועל, להכי הוכרח רש"י לטעם אחר, משום דמצי אמרי מי יימר דלההוא שדה אגרתן, ואע"ג שגם בדין הראשון כתב רש"י שמא ירדו גשמים, דהסבה בא אחר הפסיקה ואפ"ה כתב דפסידא דבעה"ב, י"ל דדייק רש"י לכתוב התם דירדו גשמים בלילה, וא"כ נהי דבעת הפסיקה לא ידע מזה, מ"מ כיון דבעה"ב ידע מסתמא תיכף כשירד הגשם, וא"כ אכתי הו"ל להודיעם בבקר שלא יבואו, ועיין ברמ"א (חו"מ סי' של"ד) דטעם החיוב משום הכי הוא, אבל בריפקא מיירי שהגשם בא בשעה שבאו לעבודה, ולא ידע הבעה"ב יותר מפועלים להכי אי לאו טעמא דמי יימר דלההוא שדה אגרתן היה פסידא דפועלים וק"ל:

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה