בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף עו.
בפרש"י ד"ה וליחזי פועלים כו' אי מיתגרי בד' ע"כ דבעה"ב כו' דהא קתני נוטל מה שההנה אותו ע"ש, בס' מ"ה הקשה דלכאורה נגד השכל הוא אחרי שפירש בעה"ב שאינו רוצה ליתן רק תלתא אפי' נשכרים כולם בארבעה, מ"מ הוא לא רצה ליתן רק תלתא, ואטו אם יאמר בעה"ב לפועל בתלתא והפועל יודע שהפועלים נשכרים בארבע יעבוד עבודתו וע"כ יתן לו ארבע, זו דבר שאין הדעת מחייבו ע"ש, ובמחכ"ת לא קרב זה לזה, דודאי כשאמר לפועל עצמו בתלתא, א"צ ליתן לו יותר, דמה לנו שכל הפועלים נשכרים בארבע, הוא לא נתרצה לזה ופירש עמו שאינו רוצה ליתן רק תלתא, וגם הפועל סביר וקביל, והשתא כשאמר בעה"ב בד' והשליח אמר בג' דאמרינן הכא דא"צ ליתן יותר מג' ואפי' בדשוי עבידתייהו ד' משום דסביר וקביל וכמ"ש ברא"ש, כ"ש כשגם הבעה"ב לא נתרצה ליתן יותר מג' והפועלים נתרצו לזה, אבל הכא דבעה"ב עצמו לא אמר לפועל מידי, ורק לשלוחו אמר בג', וכיון דהשליח שינה נמי בשליחותו נתבטל השליחות לגמרי וכמו שלא התנה כלל דמי, והיכי דירד בסתמא ודאי דצריך למיתן ד' כיון דעבידתייהו שויא הכי, וכמ"ש הרא"ש והרי"ף להדיא לסברא הזאת, דכיון דשינה נתבטל השליחות ע"ש, ומ"ש שם שכן דעת הב"י, דאין בעה"ב צריך ליתן יותר מג' אפי' אם פועלים נשכרים בד' ורק אם נשכרים בד' השליח צריך ליתן להם ד' ומפסיד מכיסו, תמיהני אפוא מצא זה בב"י, הב"י לא כתב כן דמפסיד השליח כ"א כשאמר השליח שכרכם עלי, דבזה אפי' שויא עבידתייהו ד' פסידא דפועל הוא, אבל כשאמר בעה"ב, פשיטא דפסידא דבעה"ב הוא לדעת כל הפוסקים ע"ש ותמצא כן:
בגמ' לא צריכא דאיכא דמיגר בד' ואיכא דמיתגר בתלת, עיין בלח"מ (פ"ט מהל' שכירות) שהקשה על דברי הרי"ף ורמב"ם כיון דאיכא דמתגר בד' ואיכא בג' הו"ל לומר משמנין ביניהן כדאיתא לקמן (פ' הפועלים דף פ"ז) וכן פסק הרמב"ם שם, והיה להם ליטול הממוצע ג' וחצי ע"ש, מיהו נ"ל דהתם דוקא משום דאמר כאחד וכשנים מבני העיר הוי דינא הכי, אבל הכא דהוי כאילו עביד סתמא וכמ"ש לעיל, אמרינן דדעתא אתרעא זילא, שוב מצאתי כן בפלפולא חריפתא לקמן שם בפ' הפועלים:
בגמ' בריפקא דמלי מיא ולא ידיע, ראיתי מקשים דא"כ ליהוי אצל בעה"ב כחמשין ידענא וחמשין לא ידענא, שהרי שלש בודאי חייב ועל המותר טוענין הפועלים דשוה ד' א"כ נימא מתוך שאינו יכול לישבע משלם, ולא ידענא אמנם מאי קשיא להו, דהא הרי"ף ורמב"ם (בפ"ז מהלכות טוען) כתבו דמודה מקצת לא הוי כ"א כשמודה בדבר שיכול לכפור אבל בדבר שלא יכול לכפור לא מיקרי מודה, דהודאה לא הוי כ"א במקום שנצרך להודאתו, אבל בדבר שלא נצרך להודאתו לא מיקרי הודאה, וא"כ הכא על תלתא אין אנו צריכין להודאתו, שזה נוטלים אפי' בלא הודאתו, כיון דזהו פחות שבפועלים, ואנן סהדי דעבידתא גביה שההנה אותו בפעולתו, ולפחות נוטל תלתא כפחות שבפועלים, וכ"ש דהשליח הוי נמי עד על זה, דא"צ להודאת בעה"ב, ולהכי לא נחשב כלל למודה מקצת ולק"מ:
ברש"י ד"ה דעתייהו אעילויא כו' לא לפחות מקצבתו של זה אמרו אלא להוסיף וכך אמרו מהימנת לן דהכי אמר כו', נראה מדבריו דמפרש דדעתייהו אעילויא ומהימנת, חד סברא הוא, ועיקר כוונת הפועלים בזה שאמרו כמו שאמר בעה"ב, היינו דמהימני לשליח שהכי אמר, והא דאמר בש"ס דעתייהו אעילויא, אין לפרש דדעתייהו אולי הוסיף הבעה"ע עוד יותר ממה שאמר השליח שאז יתרצו כמו שאמר בעה"ב דוקא, דהא אמרינן דיאמינו לשליח, אלא פירוש דעתייהו אעילויא הוא כמ"ש מהרש"א, דהכא הא מיירי דשארי פועלין מתגרין בג', וכיון שאמר השליח ד' הוסיף על שאר פועלין, והיינו מהימני לן דהכי אמר בעה"ב להוסיף על שאר פועלין, ולפי"ז פשיטא לן דכוונת הפועלים להאמין לשליח, ואמנם התוס' לא ניחא להו בפירוש זה, דא"כ מאי האיבעיא בבעיא דבסמוך אי אדיבורא דידיה סמיך, או מהימנת לן, הא פשיטא לן מעיקרא דכוונת הפועלים באומרם כמו שאמר בעה"ב, היינו דמהימנת לן, ולהכי יפרשו דדעתייהו אעילויא ומהימנת לן, שני סברות הם, ואי דעתייהו אעילויא אז אמרינן שאין מאמינים לשליח, אלא יחששו אולי אמר בעה"ב עוד יותר, ולכן בדין הראשון פשיטא להו, דבין לסברא דדעתייהו אעילויא ובין לטעמא דמהימני הדין אחד, ורק בדין השני מיבעיא להו ועיין במהרש"א. וליישב דעת רש"י נראה, דבדין הראשון דמיירי שהשליח הוסיף על שאר פועלין, לכן אין סברא לומר דכוונתם אולי הוסיף הבעה"ב עוד יותר, ולכן מסתבר יותר לומר דכוונתם של הפועלים באומרם כמ"ש בעה"ב, דמהימני לשליח, אבל בדין השני שלא הוסיף השליח, שפיר יש לומר שיחששו אולי הוסיף הבעה"ב, והתם יפרש גם רש"י דעתייהו אעילויא אולי הוסיף הבעה"ב, ודו"ק: