בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף עה:
לוה הימנו והחזיר לו את מעותיו כו', עמ"ש מזה לעיל (דף ע"ג ע"ב) גבי עובדא דרבינא יהיב זוזי כו' ושפכי ליה טפי כופייתא:
בגמ' מלוה עובר בכולן לוה עובר משום לא תשיך ולאחיך לא תשיך ולפ"ע לא תתן מכשול, הן ברמב"ם (פ"ד ממלוה) לא חשיב גבי לוה כ"א שני לאוין, והך דלאחיך לא תשיך לא חשיב, והוא לכאורה נגד סוגיא דהכא. וראיתי במסורת הש"ס שעל הרי"ף שכתב דהרמב"ם בשיטת הרי"ף ורא"ש אזיל, דלא גרסי כאן ללאו דולאחיך לא תשיך, וגירסת הרמב"ם היה נמי כגי' הרי"ף ע"ש, ומאוד תמוה זה דהיכי מצינו למימר דהלוה לא עבר על לאו דלאחיך לא תשיך, הא מסקנת הש"ס לעיל (ד"ע ע"ב) דמקרא זה על לוה נאמר, וגם עובר עוד בעשה דלנכרי תשיך ע"ש, ומצאתי בב"ח (יו"ד סי' ק"ס) שעמד בזה, ומה שהביא ראיה מגרסת הרי"ף והרא"ש אין מוכרח, דאפי' לגרסתם דלא גרסי ללאו זה בלוה אין זה הטעם משום דקרא לאו בלוה נאמר, אלא מטעמא אחריני נ"ל להרי"ף ורא"ש כן, דבלא"ה קשה במתני' גופא דלא חשיב גבי מלוה כ"א חמשה לאוין, הא בלאו זה דלא תתן גופא יש שני לאוין וכמסקנת הש"ס בריש פירקין, דלמה חלקן הכתוב לנשך ותרבית לעבור בב' לאוין, ובע"כ צ"ל דהמשנה לא נחית הכא למנין פרטי הלאוין, רק לסוגי הלאוין, דעובר בשעת נתינה ובשעת פרעון והשומה והגבייה, אבל אה"נ דבשעת הנתינה עובר על ב' לאוין בבת אחת, וכן נראה מפרש"י בד"ה מלוה עובר וז"ל דהוא נותן בעת הלואה ולוקח בשעת פרעון כו', ולכאורה שפת יתר הוא, אלא שבא לתרץ למה לא חשיב במלוה, תרי לאוי בנתינה, לזה מתרץ דאין מונה הכא כ"א סוגי האיסור, שיש איסור בשעת הלואה וכן בעת פרעון ושומה וגבייה, אבל אה"נ דעל הנתינה עובר בשני לאוין, ולהכי י"ל שזה דחק להרי"ף ורא"ש למחוק הך קרא דלאחיך לא תשיך בלוה, דכיון דבע"כ לא נחית התנא למנין הלאוים כ"א לסוגי האיסורים, וסוגי האיסורים דאיתנהו בלוה אינם אלא שתים, לא תשיך ולפני עור, ואע"ג דבאיסור דלא תשיך גופא יש שני לאוין ועשה, אפ"ה לא חשיב להו התנא כמו דלא חשיב שני לאוי דנתינה שבמלוה, כיון שמסוג אחד הם, וא"ש שיטת הרי"ף והרא"ש, אבל על הרמב"ם קשה, דהא איהו חשיב התם גבי מלוה ששה לאוין, דחשיב נמי שני לאוין דנתינה, הרי דחשיב נמי לפרטי מנין הלאוין, וא"כ למה לא חשיב נמי גבי לוה ב' לאוי דלא תשיך, ובמנין הסמ"ג ראיתי מפורש, דבמלוה חשיב ששה לאוין, לאו דלא תתן בשתים, ובלוה ג' לאוין ועשה, והיינו כמסקנת הש"ס דלעיל (דף ע'), אבל על הרמב"ם קשה:
והנה ראיתי בס' מראה הפנים על הירושלמי בפירקין, מתרץ דעת הרמב"ם, עפ"י שיטת הרמב"ם גופא, דיש מצות עשה ליקח נשך מן העכו"ם, וא"כ בע"כ יפרש דלנכרי תשיך, היינו תשוך, וממילא דלפי"ז האי דלאחיך לא תשיך, היינו נמי תשוך ובמלוה נאמר, וממילא הלוה אין עובר כ"א בשתים, והמלוה בששה, היינו לאו דלאחיך לא תשיך דקאי על המלוה ע"ש. ובמחכ"ת לא עיין ברמב"ם בשעה שכתב זה, דהא בששה הלאוין דפרט הרמב"ם גבי מלוה לא הזכיר כלל לאו דלאחיך לא תשיך, ורק הלאו דלא תתן חלק לשנים, לאו דנשך, ולאו דמרבית, ולדבריו שבעה לאוין הו"ל למנות במלוה, הנהו ששה דחשיב, גם לאו דלאחיך לא תשיך, ואין ספק שבעת כתבו לתי' הזה לא עיין בלשון הרמב"ם, ורק מה שידוע היה לו בע"פ, דבמלוה חשיב ששה ובלוה שתים, והיה קשה לו על מה שחסר הרמב"ם מלוה לאו אחד, ובמלוה הוסיף לאו אחד מכפי שחשב בסוגיין, לזה תי' דלשיטת הרמב"ם שקלוהו ללאו דלא תשיך מלוה ושדיוה אמלוה, ואם היה רואה בלשון הרמב"ם גופא לא כתב כן:
ומה שנ"ל ליישב שיטת הרמב"ם, דהנה כבר העליתי לעיל (דף מ"ד ע"ב) דלאו דלפני עור האמור בלוה, עובר ה' פעמים בלאו הזה, דכיון דאסורי דמלוה לא בבת אחת באו כולם, אלא שבכל הפעולה מתחלת השומה עד סוף הגבייה עובר המלוה חמשה לאוין, אבל כולם איסורין מיוחדות הן, דבשעת הנתינה עובר בלא תתן, ובשעת הגבייה עובר בלא תקח וכן כולהו וכמ"ש רש"י, ולזה פשוט דהלוה עובר על לפ"ע נמי על כל פעולה בפני עצמה, דבשעת הפיסוק שגורם להכשיל למלוה בלא תשימון, עובר משום לפ"ע על לאו הזה, ובשעת הנתינה שמכשילו באיסור אחר עובר נמי בלפ"ע משום איסור הזה. וא"כ קשה למה לא חשיב הרמב"ם לאו דלפ"ע בחמשה, ובשלמא על הש"ס דהכא ניחא, דלא חשיב כ"א סוגי האיסור ולא מנין הלאוין וכמ"ש, אבל על הרמב"ם קשה, וצ"ל דהרמב"ם לא חשיב כ"א הנהו לאוי דיש להם שם בפני עצמם, אבל אם כולן משם אחד הם באים לא חשיב כ"א לאחת, וא"כ אתי שפיר מנינו, דבמלוה חשיב שפיר ששה, דלאוי דנתינה האמור במלוה, יש להם שם בפני עצמן, חדא משים נשך, והשני משום תרבית, דבזה כתיב את כספך לא תתן בנשך, ובאידך ובמרבית לא תתן, אבל הנהו תרי לא תשיך שבלוה דשניהם משם אחד הם, לא קא חשיב לו כ"א בחדא, וכמו לאוי דלפ"ע:
ועל דרך הרחוק היה אפשר לקיים דברי הרמב"ם עפ"י סברת המראה הפנים הנ"ל, דשפיר נוכל לומר דלהכי לא חשיב בלוה לאו דלא תשיך לתרי משום דהרמב"ם ס"ל דשקלוהו מלוה ושדיוהו אמלוה, ואפ"ה לא חשיב לו גבי מלוה, משום דכיון שפשטי' דלא תשיך בלוה נאמר, וכמו לא תשיך קמא דהוי אזהרה ללוה, ואלא משום דאינו ענין ללוה שדיוהו אמלוה, והרמב"ם לא חשיב כ"א הנהו לאוי דמפורש גבי מלוה, אבל מה שאין מפורש אצלו ולמדים באם אינו ענין לא חשיב, וכמו שכתבתי לעיל בריש פירקין בתוד"ה לעבור בב' לאוי, לתרץ מה שקשה נמי על הרמב"ם, דאפי' לסברתו דלא חשיב בלוה כ"א חד לא תשיך, הא בחד לא תשיך נמי איכא תרי לאוי, חד דנשך וחד דתרבית, וכמו דיליף לעיל שם מגז"ש דנשך נשך, שגם בלוה חייב משום נשך ומשום תרבית, וכתבתי דכיון דמפורש לא כתיב בלוה ורק דיליף לה מגז"ש, לא חשיב לה הרמב"ם וכ"כ הפנ"י שם, ולזה י"ל דגם לאו הנלמד ע"י אם אינו ענין נמי לא חשיב, וא"ש דבלוה לא חשיב כ"א ב' לאוין משום דשקלוהו לאידך לאו דלא תשיך, ובמלוה נמי לא חשבו, כיון דעיקרו בלוה נאמר, ורק ע"י אם אינו ענין קאי במלוה. ואם כי ברמב"ם היה מקום ליישב כן עפ"י הדוחק, אכן המראה הפנים ודאי שגם לזה לא נתכוון, דהא הוא אומר דבששה לאוין שחשב הרמב"ם במלוה, היינו לאו דלא תשיך, ולא נמצא כן וכמ"ש ודו"ק. ובסברא הזאת יש ליישב נמי מנין הלאוי דחשיב הסמ"ג, בלוה ג' לאוין, ואמאי לא חשיב נמי לאו דנשך ותרבית לשנים, ואפשר משום דאיהו נמי מה שנפיק מגז"ש לא חשיב:
שם עדים עוברים בלא תשימון, עמ"ש לעיל (דף ס"ח ע"ב) גבי עובדא דרב עיליש, אם העדים עוברים בריבית דרבנן נמי או לא ומשם תדרשנו:
סליק פרק איזהו נשך
השוכר את האומנין פרק ששי