אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף עה.

דף עד:

הלויני כור חטים וקצץ לו דמים כו', נראה בפשוט דכשקצץ ליתן לו דמים, אז אפי' בשקצץ לשלם יותר משווי החיטין נמי שרי מה"ת, דמכירה ממש היא, אע"ג דאומר בלשון הלואה וכמ"ש הט"ז (יו"ד סי' קס"א) והארכתי למעניתי לעיל בר"פ ע"ש:

במתניתין אבל אומר הלויני עד שיבוא בני כו', חקרתי אם יש למצוא היתר להלות מעות בקציצת ריבית כשיש לו ללוה מעות בתוך ביתו. והנה ממתני' דהכא אין ראיה להתיר, די"ל שדוקא בסאה בסאה דאינה אלא איסור דרבנן, סמכינן אהיתר דעד שיבוא בני, וכמ"ש רש"י דכיון דאינה אלא מדרבנן בכה"ג לא גזור, אבל היכי דנותן לו יותר ממה שהלוהו דהוי ריבית דאורייתא, לא מצינו דיועיל זה ההיתר, אלא דלעיל (דמ"ו ע"א) בברייתא דאמר לשולחני ליתן לחמריו ופועליו מעות ואני אתן לך יפה דינר וטריסית ממעות שיש לי בביתי, ולמסקנא דהתם הוי ההיתר משום דהו"ל כהלויני עד שימצא מפתח, כיון דיש לו בביתו, א"כ מוכח לכאורה שאפי' כשנתן לו יותר ממה שלקח, דהתם נתן לו טריסית יותר ואפ"ה שרי, אכן באמת גם שם הקשו התוס', דהיכי שרי ליתן טריסית יותר, והא לא שרינן הכא במתני' כ"א סאה בסאה ולא סאה בסאתים, ותי' דהתם נמי משום דמכירה היא ואינה כ"א ריבית דרבנן, אבל בהלואה הוי אסור כה"ג ע"ש, וא"כ גם מהתם אין ראיה להתיר, וכן ראיתי שם בשמ"ק להדיא בשם הראב"ד וז"ל, רב אשי אמר לעולם בדמים כו' דהו"ל כהלויני עד שיבוא בני, יש בבני הדור שאומר שמותר להלות בריבית אם יש לו מעות בביתו וסומך דבריו ע"ז שאמר רב אשי, וכמה הוא טועה שלא מצינו זה ההיתר כ"א בסאה בסאה כו' והכא משום דדרך מו"מ הוא עכ"ל, אמנם רש"י כתב שם להדיא דאפי' בהלואה נמי הוי שרי לתת טריסית יותר, דבד"ה לעולם בפרוטטות כתב וז"ל אין כאן ריבית דאגר נטר שאפי' בהלואה אם יש לו בביתו מותר לתת לו עודף דהו"ל הלויני עד שיבוא בני עכ"ל, הרי להדיא שאפי' בהלואה שרי נמי לתת לו עודף, ואלא דדברי רש"י הללו תמוהים מאוד, דסותר דברי עצמו, מה שכתב כאן דדוקא בסאה בסאה דרבנן שרי, אבל לא סאה בסאתים, ועיין בשמ"ק דדחה נמי פרש"י דהתם והנ"ל ביישוב דברי רש"י, דהנה זה ודאי שאם הלוה הקנה למלוה בקנין גמור מה שבביתו, דמותר נמי לתת לו עודף, סאתים בסאה, כיון דמה שבביתו נקנה לו למלוה מיד לא הוי כלל אגר נטר, שהרי אין כאן שכר המתנה אחרי שאין ממתין לו כלום, וראיה לזה, דהא לסלקא דעתך דלעיל (דף מ"ו) דברייתא דאומר לשולחני מיירי שהקנה לו מה שבביתו בחליפין, לא היה קשה לן כלל ממה שנתן לו הטריסית יותר, והיינו משום דאין ממתין לו כלום שהרי הוא פורעו מיד, דמשמשך את מעות השולחני נקנה לו הדינר שבביתו בכ"מ שהוא וכפרש"י שם ולפי"ז צ"ל דמה דאסרינן הכא סאה בסאתים אפי' כשיש לו, ולא אמרי' נמי דאין כאן שכר המתנה, היינו משום דהכא לא הקנה לו התבוא' שיש לו בביתו, לא הלוה הקנה ולא המלוה קנה אותם בשום קנין דנימא שהם שלו מיד, דהא ואני אשלם לך לגורן קאמר, דמשמע שנתחייב הלוה לשלם לו מתבואה שבגורן, ולא ממה שיש לו עתה, והתבואה שיש לו בביתו, מצד האמת לא נקנו כלל למלוה, דהא רשאי הלוה להוציאן ולאכלן וכמ"ש רש"י להדיא בד"ה כמה כורין, ורק עיקר ההיתר הוא בזה, משום דמיחזי כהקנה לו מיד, ולהכי דוקא בריבית דרבנן שרי, הם אמרו והם אמרו להתיר בכה"ג שיש לו בביתו, אע"ג שאינה קנויה כלל למלוה, אבל אם היה מקנה למלוה התבואה שבביתו בקנין גמור לית מאן דמיחש לאסור בזה אפי' בריבית דאורייתא, כיון שפרעו תיכף ואין כאן אגר נטר, וא"כ מה צדקו דברי רש"י, דהכא דמיירי שנתחייב לשלם לו מתבואה שבגורן, ולא הקנה לו התבואה שבביתו, ודאי דלא שרי כ"א סאה בסאה ולא סאה בסאתים, דאיך אפשר להתיר בריבית דאורייתא, אחרי שאגר נטר ממש הוא, אבל התם בברייתא דאומר לשולחני, דמיירי שהקנה לו המעות שבביתו בקנין, דאפי' לפום המסקנא דהתם דמטבע אין נקנה בחליפין, מיירי עכ"פ שהקנה לו בתורת דמים וכמ"ש רב אשי לעולם בדמים, וכיון שהקנה לו אלו המעות ונקנו למלוה עד שמעתה הם ברשות המלוה, והלוה אסור להוציאן שוב, ולהכי שרי אפי' לתת עודף דאין כאן המתנה, והיטב מ"ש רש"י דאפי' בהלואה כה"ג נמי הוי שרי דהו"ל כהלויני עד שיבוא בני, ובהלויני נמי כה"ג דהוי מקנה לו בקנין מה שבביתו הוי שרי אפי' סאה בסאתים, דדוקא משום דאמר לו ואני אשלם לגורן הוא דאסור סאה בסאתים, אבל בהקנה לו מה שבביתו בקנין דומיא דהתם אפי' בהלואה נמי שרי, וזהו חלוק אמיתי בעז"ה, וא"ל דנהי דהקנה לו התם דרך מו"מ, מ"מ הא מעות אין קונה כ"א לענין מי שפרע, ואכתי לא הוי של מלוה לגמרי, דהא שיטת רש"י מבואר (לעיל דף ס"ב) דבאיסור ריבית אפי' קנין למי שפרע נמי מהני ועיין מש"ש:

ולפי"ז יצא לנו דכשהקנה הלוה למלוה המעות שבביתו ע"י קנין שיהיו נקנים תיכף למלוה מותר לקצוב ריבית ממש וזהו דין חדש ופשוט כמ"ש, והן אמנם דלמה שהוכחתי (לעיל דף מ"ו) ועוד בכמה מקומות בחבורינו זה, דגם לרש"י לא מהני קנין דמי שפרע כ"א לענין שאם נתייקרו נימא דברשותו נתייקר, אבל לענין לתת עודף ממש לא מהני, וא"כ אכתי יש לפקפק בזה, אכן עכ"פ אם הקנה לו מה שבביתו בקנין גמור דמהני במטבע פשיטא דשרי, וכמו שהוכחתי דלס"ד דמיירי בחליפין דמהני במטבע, הוי אתי שפיר מה שנתן לו הטריסית היתר וז"ב, ולפי"ז מי שירצה להלות עד שיבוא בנו או עד שימצא מפתח, יש עצה להקנות למלוה המעות שבביתו בקנין גמור דמהני במטבע ואז שרי בפשיטות, ועמ"ש לעיל (דף ס"ג ע"ב) טעם חדש ומושכל על ההיתר דעד שיבוא בני, ועיין עוד מ"ש לעיל שם בחדושינו לתוד"ה מהו דתימא, ליישב קושית התוס' עפי"ז:

במתני' לא יאמר לו נכוש עמי ואעדור עמך כו', ומכאן למד הראב"ד דאע"ג דשרינן להלות סאה בסאה בשיש לו, היינו חטין בחיטין אבל סאה חיטין בסאה דוחן אסור אעפ"י שהם בשער אחד, ואעפ"י שיש לו הדוחן שהרי נכוש ועידור כמו שיש לו הן והם בשער אחד ואפ"ה כיון שהם שתי מלאכות ולפעמים אינן שוות אסור, ה"נ בשני מינים דלפעמים אינן שוות אסור, והובא זה ברמ"א (יו"ד ס"ס קס"ב). ולכאורה תמוה, דהא למ"ש הט"ז (ביו"ד סי' קס"א) דהיכי שהלוה לו חפץ ע"מ לשלם מעות או חפץ אחר שאינו מינו, אז אפי' סאה בסאתים נמי שרי, משום דאין זה הלואה כ"א מכירה, ואע"ג דאומר לו בלשון הלואה, אפ"ה כיון דמשלם לו במעות או במין אחר הוי מכירה וכמו שביאר שם החו"ד דברי הט"ז ע"ש, וכבר הארכתי לעיל ריש פירקין מזה, והכא אמר להיפך דבשני מינים אפי' סאה בסאה אסור. וצ"ל דלענין איסור דאורייתא ודאי דבשני מינים עדיף טפי, ואפי' סאה בסאתים לא הוי אסור מה"ת בשני מינים, אבל בסאה בסאה ולענין ריבית דרבנן, אז במין אחד אין שום איסור כלל, דאפי' מיחזי כריבית אין כאן כיון דמין אחד הוא, ובשני מינים מיהא מיחזי כריבית, כיון דלפעמים אינן שוות ומיחזי כריבית, וכן משמע מהחו"ד ס"ס קס"ב ע"ש:

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה