בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף עד.
בתוד"ה הכא לאו בידו, הקשו על רש"י (סנהדרין דכ"ג גבי משחק בקוביא דלהכי לא הוי אסמכתא משום דלאו בידו, והכא אמרינן דאדרבה דהיכי דלאו בידו הוי אסמכתא טפי ע"ש. ונ"ל ליישב כאשר נדקדק בלשון רש"י שם וז"ל היכי דמי אסמכתא כגון אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא וכגון ההיא דג"פ דסמיך על דבר כסבור כל זה בידו לעשות ומרישא כי מתני אדעתא דלא יהיב ולאסמכתא קא מכוון דטועה שלא יבוא לידי כך ע"כ, וכבר הרגישו התוס' שם על הפליאה הגדולה שבדברי רש"י מ"ש דהיכי דמי אסמכתא כגון אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא, הא להדיא כאן דבכה"ג לאו אסמכתא, דדוקא אם אוביר אשלם אלפא זוזי דגזים הוי אסמכתא, והתוס' כתבו דודאי טעות סופר הוא ברש"י, ואפשר לי לומר דאין בזה שום ט"ס, וסברת רש"י כן הוא, דהנה בשם אסמכתא, קורין אנו לשני סוגי תנאי, א), היכי דהתנאי לאו בידו אע"ג דלא גזים, ב), היכי דגזים אע"ג דבידו, ואם כי שווים הם בשמותיהם, דלשניהם קורין בשם אסמכתא, מ"מ חלוקים הם בטעם הדבר, למה ניתן להם שם אסמכתא, נקח לדוגמא תנאי דלא גזים, כגון מאן דיהיב זוזי לחבירו למיזבן לו חמרא, דהוי אסמכתא, משום דאמרינן דהמתנה סמיך היה על איזה דבר וכסבור בידו לעשותה, ולהכי אין ממש בתנאי הזה דאמרי' דאילו היה יודע שלא יוכל לקיים התנאי לא היה מתנה, וא"כ ניתן לו שם אסמכתא, מצד שהמתנה היה סומך עצמו על איזה דבר, ואע"ג דבשעת התנאי דעת המתנה שלימה היתה ובלב שלם נתכוון לקיים הבטחתו, אפ"ה כיון דטועה היה וכסבור שלא יבוא לידי כך נתבטל התנאי, ואמנם היכי דגזים הוי נמי אסמכתא עוד מטעם אחר, דאמרי' דגם בשעה שהתנה לא היה דעתו כלל לקיים הגוזמא שהבטיח, ומה שהתנה כן, היינו שרצה רק להסמיך חבירו על דבריו שעי"ז יתרצה לפיסוק התנאי ויאמין לו, וא"כ בכה"ג ניתן לו השם אסמכתא לא מצד שהמתנה היה סומך עצמו, אלא מצד חבירו שרצה להסמיכו על דבריו, ובזה נעמוד על כוונת שנוי הלשון שנפגוש בדברי רש"י בזה, בההיא דסנהדרין כתב בזה"ל, דה"ד אסמכתא כו' דסמיך על דבר וכסבור בידו לעשותה, ובתנאי דגזים דייק לכתוב בזה"ל, גוזמא בעלמא שלא נתכוון אלא להסמיך חבירו על דבריו, ומבואר כדברינו, דבתנאי דלא גזים, דייק לכתוב, דנקרא בשם אסמכתא מצד המתנה, שהוא הי' הסומך עצמו, ובתנאי דגזים, שרצה להסמיך חבירו על דבריו, דוק ותמצא. ומעתה ניחזי אנן, כיון דעיקר שם אסמכתא שמצד המתנה, היינו משום דאמרי' דסמיך היה וכסבור שבידו לעשותה, א"כ כל מה שהסמיכות הוא יותר קרוב למציאות, ובידו יותר לעשותה, ראוי נמי יותר להקרא בשם אסמכתא, ואם אמרו גבי מאן דיהיב זוזי לחבירו למזבן ליה חמרא דמיקרי אסמכתא, אע"ג שלאו בידו הוא לגמרי, דשמא לא יתרצה זה למכור, ואפ"ה אמרינן דבשעת התנאי סמיך ע"ז, כ"ש גבי אם אוביר ולא אעביד דבידו הוא לגמרי, שראוי להקרא בשם אסמכתא כיון שבידו ממש לעשותה, ובודאי שהמתנה היה סומך ע"ז, ולענין זה אין חלוק בין שהוא גזים ואמר לשלם אלפא זוזי, או לא גזים ואינו מתחייב כ"א לשלם במיטבא, אפ"ה הוי אסמכתא עכ"פ מצד המתנה, ואלא דבגזים הוי נמי אסמכתא מצד חבירו, ובלא גזים לא הוי אסמכתא כ"א מצד המתנה, אבל מצד המתנה ודאי דהוי אסמכתא, אלא אפ"ה מחויב לקיים התנאי, דכיון שבידו היה לגמרי הוי כאילו פשע, וכמ"ש בשמ"ק ונמוק"י טעם זה, דכיון דבידו קנסוהו רבנן, והיכי דלאו בידו אין ראוי לקנס. ומזה נראה ברור, דהא דלא מתבטל התנאי גבי אשלם במיטבא, לאו משום דלא מיקרי אסמכתא, אלא משום קנס, אבל אסמכתא מיקרי ודאי, דאי כהבנת התוס' דבכה"ג לא מיקרי כלל אסמכתא, למה לן טעמא דקנס, אלא ודאי דאם אוביר אשלם במיטבא כ"ש דמיקרי אסמכתא, ורק דאפ"ה מחויב לשלם ואין התנאי מתבטל משום קנס, וכן הוא להדיא בשמ"ק לקמן (דף ק"ד) ועמ"ש לקמן (דף ק"ד ע"ב) מזה, ואין להקשות דא"כ אפי' גזים נמי ואמר שישלם אלפא זוזי ניקנסיה לשלם כיון דבידו הוא והוי פשע בקיום התנאי, דאתי שפיר נמי בדברינו, דבשלמא בדבר דלא גזים, דאמרי' דבשעת התנאי היתה דעתו שלימה לקיים הבטחתו, ורק החסרון הוא משום דטועה היה דסבור הוא שיקיים התנאי, להכי אמרי' שפיר כיון דבאמת היה בידו לקיים, ומה שלא קיים מצד פשיעת עצמו הוא, אין זה חסרון וחייב לשלם, אבל בתנאי דגזים דהחסרון הוי משום דמעולם לא נתכוון לחייב עצמו בסך כזה, אין מקום גם לקונסו לשלם האלפא זוזי, אבל כפי שוויה אה"נ דקנסינן אותו לשלם אפי' בכה"ג, וכמ"ש הרי"ף והרא"ש (לקמן דף ק"ד) דנהי דאלפא זוזי לא משלם, אבל במיטבא מיהא משלם, והיינו נמי מטעם קנס כיון דבידו הוא:
ונמצינו למידים דכשאנו דנין על תנאי, אם ראוי להקרא בשם אסמכתא או לא, אז כל מה שבידו יותר, ראוי יותר להקרא בשם אסמכתא, ואם בידו ממש הוא, כגון תנאי דאם אוביר הוי ודאי אסמכתא, אלא אפי' דבר שאינו בידו כ"כ כגון האי מאן דיהיב זוזי למזבן חמרא, נמי נקרא בשם אסמכתא, דאמרי' דמ"מ סמיך היה אולי יפעול ע"י השתדלות שיתרצה זה למכור לו, אבל בדבר שאינו בידו כלל ואין שום מקום לומר דסמיך היה על איזה דבר, תנאי כזה לא הוי אסמכתא כלל, וכ"ז הוא רק כשאנו דנין אם ראוי להקרא בשם אסמכתא, בזה הוא כל מה שיותר בידו, יותר הוי אסמכתא, אבל כשאין אנו דנין על השם, דזה ידעינן שהתנאי הוא אסמכתא, רק שנדון אם אסמכתא הזה מבטל הקנין או לא, בזה הוא להיפך, דהיכי דבידו לגמרי כגון אם אוביר אשלם במיטבא, ואע"ג דאסמכתא הוא, מ"מ אין מבטל הקנין כיון דבידו הוא ונחשב פושע, והיכי שאין בידו כ"כ, כגון גבי האי דיהיב זוזי אחמרא כו' דהוי אסמכתא כיון שקצת סמיכות דעת מיהא הוי, ולקונסו אין ראוי כיון דסוף סוף לאו בידו הוא ממש, אסמכתא כזה מבטל הקנין. ולפי"ז שיטת רש"י נכון מאוד, דהתם בפרק ז"ב, שאנו דנין על תנאי דמשחק בקוביא, אם הוי אסמכתא כלל, שפיר אמר דכיון שאין בידו לגמרי הוא, וליכא שום סמיכת דעת, אין ראוי להקרא בשם אסמכתא כלל, דה"ד אסמכתא כגון אם אוביר אשלם במיטבא, היינו דדבר שבידו הוי אסמכתא, אבל משחק בקוביא דלאו בידו לגמרי, שא"א כלל לומר דסמיך ע"ז, וכיון שהראיה שהביא רש"י הוא רק על שם האסמכתא, על איזה דבר ניתן שם אסמכתא שפיר נקיט אם אוביר אשלם במיטבא, דזה ודאי נקרא אסמכתא, ומה שמחויב לשלם. מטעם אחר הוא, אבל אסמכתא מיקרי, וכיון דעיקר החלוק התם הוא, לאיזה תנאי נקרא אסמכתא, ולאיזה לא, ועל זה, כל מה שבידו הוי מעלה, אבל הכא בסוגיין, דשני התנאים דאיירינן בהם, בין תנאי דאם אוביר, ובין תנאי דיהיב זוזי למיזבן כו', שניהם הוי אסמכתא, רק שאנו דנין על טעם החיוב, מפני מה אסמכתא הזאת מבטל הקנין, ואסמכתא דאם אוביר אין מבטל, ולענין זה הוי אין בידו מעלה, דכשהוא בידו ראוי לחייבו עכ"פ מטעם קנס, וכשאין בידו גם מטעם קנס אין ראוי, ומצד עיקר התנאי נמי אין ראוי כיון דאסמכתא הוא, אבל התם גבי משחק בקוביא דלאו בידו לגמרי ואינו נקרא בשם. אסמכתא חייב מצד עצם התנאי כיון דלאו אסמכתא הוא, ואין להקשות דאכתי יהיה אסמכתא התם מטעם דהוי גזים דהא לא מיקרי גזים כ"א כשהוא מפסיד וחבירו לא מפסיד וכמ"ש הנתיבות (סי' ר"ז) וגבי משחק בקוביא דחבירו מפסיד נמי כמוהו, לא הוי נמי גזים, וא"כ לא הוי אסמכתא משום צד, לא מצד סמיכות דעת, ולא מחמת גזים, ודו"ק כי הדברים ברורים ומאירים, ואין שום טעות סופר ברש"י:
ומכל האמור יש ליישב נמי קושית התוס' לעיל (דף ס"ו ע"ב) ד"ה ואי אמר קני לגוביינא דהוי אסמכתא, והא כאן אמרי' דלא הוי אסמכתא כ"א היכי דלאו בידו או שגזים, אבל כשאמר קני לגוביינא דלא גזים וגם בידו אמאי הוי אסמכתא ע"ש, ולמ"ש דבדבר שבידו ממש כ"ש דהוי אסמכתא, אלא מטעם קנס לא מתבטל התנאי, וא"כ התם אין ראוי גם לקנס, דהא הפנ"י הקשה שם, אמאי הוי התם בידו דשמא לא היה לו מעות תוך שלש במה לשלם, וכתבתי ליישב, דכיון שקרקע יש לו, מחויב למכור הקרקע בכדי לפרוע החוב ע"ש, ולפי"ז אתי שפיר דבאמת עצם התנאי הוי אסמכתא, דסמיך היה שיהיה לו מעות לשלם, וא"כ מצד עצם התנאי אין לחייבו, ומצד קנס נמי אין לקונסו, כיון דלבסוף לא השיג מעות, ואע"ג דבידו למכור הקרקע, מ"מ כיון שדבר קשה הוא לאדם למכור קרקעותיו, אין לקונסו אם לא נתרצה למכור, וז"ב:
בא"ד ופר"ת דהתם לא הוי אסמכתא דאגב דבעי לקנות גמר ומקנה כו', וקשה דבהזהב חשיב אסמכתא לההיא דאם אני חוזר ערבוני מחול כו' ע"ש. ונ"ל ליישב סברת ר"ת, דאסמכתא לא הוי כ"א במקום שהגוזמא שנתחייב זה ליתן, אין זה עיקר רצון וחפץ המקנה והקונה, שזה רוצה להקנות וזה ירצה לקנות הגוזמא הזאת, אלא שהגוזמא הוא רק הבטחה ועירבון שעי"ז יקוים עיקר חפצם, וכגון בההיא דאם אוביר ולא אעביד אשלם אלפא זוזי, דעיקר כוונת שני הצדדים בחיוב הזה, לא היה בכדי להשיג האלפא זוזי, דעיקר חפצם ומטרתם לא היה כ"א שיעבוד השדה ולא יובירה, ולזה נתכוונו הקונה והמקנה, והגוזמא שהבטיח הוא רק לעירבון והבטחה שיהיו בטוחים על עיקר חפצם, ומשו"ה אמרי' שפיר דבאמת לא נתכוון כלל להיות גמור ומקנה, וכן באסמכתא דלאו בידו, כגון גבי האי מאן דיהיב זוזי למיזבן ליה חמרא, דהתם נמי אין תכלית התנאי שישלם זה אם לא יקנה, ועיקר תכלית התנאי הוא שיקנה עבורו חמרא, ומה שחייב עצמו לשלם אם לא יקנה, הוא רק הבטחה להכי אמרי' דלא גמור ומקנה בלב שלם, ואילו יודע היה שלא יקנה, לא היה מבטיחו כלל, אבל בתנאי דמשחק בקוביא, דמה שהבטיחו זה לזה, אין זה להבטחה בעלמא, כ"א זהו עיקר חפץ ותכלית ומטרת התנאי, ואיך שייך לומר בזה דלא גמיר ומקנה, דא"כ למה התנה מתחלה, כיון דהוא לא גמיר ומקנה גם מחבירו לא יקבל, וא"כ כל עיקר עסק התנאי למה בא, והיינו מ"ש ר"ת דאגב דבעי לקנות גמיר ומקנה, דאל"ה בחנם היה כל התנאי, דבדבר שבא רק להבטחה, אמרינן דעיקר מגמת המתנים לא היה באמת על ההבטחה ורק לקיום עצם התנאי, וההבטחה הוי שפיר אסמכתא, אבל בדבר שזהו עיקר התנאי, ואם הוא לא יתן, גם מחבירו לא יקבל, ודאי דגמיר ומקנה, ולפי"ז אתי שפיר ההיא דהזהב, דהתם נמי ההתחייבות דערבוני מחול או אכפול, הבא משני הצדדים, לא לזה נתכוונו שניהם, ועיקר חפצם היה, זה למכור וזה לקנות השדה, ורק לקיום המכירה הבטיחו זה לזה, שפיר הוי אסמכתא, ואין מועיל בזה משום דאגב דבעי לקנות, דבאמת גם של חבירו לא בעי לקנות, ולא בעי כ"א בקיום התנאי ולא לקנות ההבטחה, וא"כ הבטחת שני הצדדים הוי אסמכתא וז"ב, גם מה שהקשו מההיא דאין אחד מהם נזיר, עיין במהרש"א בסנהדרין ובהגהות קרני ראם שם מ"ש בזה ליישב: