אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף עג:

דף עג.

תוד"ה דסתם משכנתא שתא כו' ורבא השיבו דלא עדיף מגברא דאתי מיניה ע"כ, הוצרכו לזה ולא פי' כפשוטו דרבא לאו מדינא פטרו, אלא ניחא דנפשיה עביד עמו ועשה לו כדיניהם, דלכאורה גם לשון הש"ס משמע הכי, מדהקדים לומר לו אי הוי ידענא דממושכן לך לא הוי זביננא השתא כדיניהם עבדינא, ומהקדמה הזאת משמע שמחמת שקנה השדה, אשר אם ידע לא היה רוצה לקנותה, לכן עושה עמו טובה ואינו לוקח ממנו לכל הפחות שכר המעות, דאי כפי' התוס' דמה שאמר כדיניהם עבדינא, היינו לפי דין ישראל נמי משום דלא עדיף מגברא דאתי, ובא מחמת עכו"ם הרי הוא כעכו"ם, למותר הוא הקדמת הדברים, דאילו ידע לא הוי זבין, ואכן משום דהתוספות מפרשים דחששת רב מרי בזה היה משום ריבית, דרבא חשיב כלוה, ובריבית הא לא מהני מחילה דשעת פירעון לכו"ע, ולהכי א"א לומר דרבא דאמר כדיניהם עבדינא, מילתא בעלמא הוא, מה שאינו לפי דין ישראל, דמאי מהני זה, דכיון שבדין ישראל אין הדין כן, אסור גם למחול ולעשות כדיניהם, ולהכי הוכרחו לפרש דגם בדינינו הדין כן משום דלא עדיף מגברא כו'. ובסברת רש"י י"ל דמשום דמשמע ליה מלשון הש"ס, דרבא רק מחילה מדנפשיה עביד לו, להכי דחקו לפרש דחששת רב מרי לאו משום ריבית היה, אע"ג דבענינא דריבית מייתי לה הש"ס, אלא עיקר חששא דרב מרי היה שלא יהא דר בחצר חבירו שלא מדעתו, ומשום גזל נגע בה, ורבא השיבו דמפני שקנה השדה בלא ידיעה, לכן יעשה לו טובה ולא יתנהג עמו כדין ישראל אלא כדיניהם דיכול למחול, אבל אי משום ריבית לא היה מהני מחילה:

ואין להקשות דהכא תיהני המחילה לאסור ריבית נמי ואפי' מחילה דבשעת הנתינה נמי, דהא העליתי לעיל (דס"ו ע"ב) דע"כ לא קיי"ל (ביו"ד סי' ק"ס) דמחילה דשעת פרעון לא מהני, היינו במקום שמתחלה קצץ עמו על הריבית ולהכי אע"ג דבעת הנתינה נותן לו בתורת מחילה לא מהני, דהוי כמחילה באונס, דמשום שקשה לפניו לעבור על התנאי שהתנה עמו ימצא לפניו דרך היתר לתת לו בתורת מחילה, וכיון דהתנאי דוחקתו נחשב כמחילה באונס, אבל בכה"ג דהכא דרבא לא קצץ עמו כלום, וא"כ מחילתו היתה מחילה גמורה שלא באונס, מהני מחילה לכו"ע, ועמש"ש באריכות ברש"י ד"ה והדרי פירי, דהא הא דמהני מחילה כלל היינו רק לענין שא"צ להחזיר הריבית, אבל לענין האיסור לא מהני מחילה כלל, דמה מהני מחילה לענין איסור וכמ"ש הפרישה (בסי' ק"ס) ולהכי א"א לפרש הכא מטעם מחילה, דודאי שניהם לא ירצו לעבור האיסור, ודו"ק:

תוד"ה השתא, משמע דיכול אדם למכור מה שהשכיר ביד אחרים וכן קאמר להדיא בערכין (דף כ"א) דאם הקדיש המשכיר את הבית אין השוכר רשאי לדור בו ואם דר בו מעל, וקשה דאמרי' (כתובות דנ"ט) בית שמשכנתי לך לכשאפדנה ממך תקדש קדשה, משמע שכל זמן שהיא ממושכנת אין יכול להקדיש כו'. והנה על הסתירה הגדולה הזאת הרעישו רבותינו הראשונים ז"ל והרבה תירוצים נאמרו ע"ז, התוס' בכמה דוכתי תירצו, דמה שיתר על החוב יכול להקדיש, ולא מה שכנגד החוב, וההיא דכתובות מיירי שירצה להקדיש כולה ע"ש. והר"ן בנדרים (פ' השותפין) כתב, דבערכין מיירי בהשכיר לו בית סתם ולהכי מצי להקדיש ויהיב ליה לשוכר בית אחרינא, אבל בבית זה ודאי לא מצי המשכיר להקדיש, ובהכי מיירי ההיא דכתובות דקאמר לכשאפדנה. וסמ"ג בשם ריב"א תי' לחלק בין משכון לשכירות, דמשכון דומה להקדים שכרו דאין יכול להקדיש, ועמ"ש התוס' בערכין שם מזה. ולפי"ז יש לתמוה על הרמב"ם (בפ"ו מהל' ערכין) שכתב להנהו חרי דינים בסתמא, דבמשכון כתב לכשאפדנה ממך תקדש קדשה, ומשמע דקודם שפדה אין יכול להקדיש, ואח"כ כתב דבמשכיר לחבירו בית והקדישה המשכיר פקע השכירות, ולא הזכיר שום חלוק מכל הנהו חלוקים. ואפשר לי לומר, דבעיקר הסתירה שהקשו התוס', יש ליישב ולחלק בין משכון לשכירות, דמשכנתא דהוי כמכר בידו עד שיסלק החוב וכדאמרי' לעיל (דף ס"ב), אינהו בתורת זביני אתו לידיה, וכיון דעד שיסלק החוב הוי כמכר להכי אין יכול להקדיש, דפשיטא שדבר המכור כבר א"י להקדיש, אבל בשכירות דלא הוי כמכר כלל, דגוף הבית ודאי דלא הוי כמכור, אלא אפי' הנאת התשמיש נמי לא חשיב כמכור, וכמ"ש התוס' עצמו לעיל (דף נ"ו ע"ב), דלא אמרינן שכירות ליומא ממכר כ"א לגבי אונאה אבל לכל מילי לא הוי כמכור, וכיון דלא הוי כמכור יכול שפיר להקדיש, וכן מצינו לענין איסור ריבית לחלק בין משכנתא לשכירות, ואמרי' נמי דמשכנתא עדיף משכירות, דגבי שכירות קיי"ל דהמלוה לחבירו אסור לשכור ממנו בפחות וכמ"ש (לעיל דף ס"ד) ואילו גבי משכנתא מותר בנכייתא אע"ג דהוי נמי בפחות, ותי' התוס' שם דמשכנתא דהוי כמכר הלכך התירו חכמים לאכול בנכייתא, אבל אם השכיר לו בלא משכנתא אם ישכור בפחות הוי ריבית, וכ"כ הרא"ש ביותר ביאור ע"ש, וא"כ גם לענין נדון דידן נמי יכולים אנו לחלק בין משכנתא לשכירות, דבמשכנתא כיון דהוי כמכור לו, ודאי דא"י להקדיש ולמכור, ומיושב שפיר הסתירה מערכין לההיא דכתובות. ולפי"ז מיושב נמי דברי הרמב"ם הנ"ל שסתם להנהו תרי דינים כפשוטם, משום דאיהו לשיטתו דס"ל נמי דשכירות לאו ממכר הוא כלל, וכמ"ש בט"ז (חו"מ סי' שע"ג) והבאתי זה לעיל (דף נ"ו ע"ב) ע"ש, להכי אתי שפיר הני תרי פיסקי הרמב"ם כפשוטם, במשכנתא דהוי כמכר, דייק לכתוב לכשאפדנה, ומקמי הכי לא, דאין יכול להקדיש דבר המכור, ובשכירות דלא הוי ממכר כלל, שפיר יכול להקדיש בכל אופן. ואין להקשות מהך עובדא דרב מרי בר רחל דסוגיין, דהוי נמי משכנתא ואפ"ה יכול היה למכור, דשאני הכא דישראל מנכרי לא קנה המשכון ולא הוי כמכור, וכמ"ש (בפסחים דל"א) דחכמים דר"מ ס"ל דישראל מעכומ"ז לא קנה משכון, ועיין בפנ"י בכתובות שם, דנשאר נמי בתימה על התוס' דמדמו משכנתא דכתובות דמיירי בישראל, למשכנתא דהכא דמיירי בעכומ"ז, ועמ"ש בהפלאה שם:

והנה על כל הראשונים הרא"ש והר"ן, שטרחו ליישב הסתירה הזאת וכמ"ש לעיל, ולא ניחא להו לחלק בין משכנתא לשכירות כחלוקי הנ"ל, דלשיטתם בפירושא דשכירות ליומא ממכר הוא אין לחלק בכך וכמו שנבאר, דהנה התוס' לעיל א נ"ו ע"ב) ד"ה והאי ביומיה, הקשו איך אמרינן דיש אונאה לשכירות משום דשכירות ליומא ממכר הוא, והא בע"ז מוכח דשכירות לא קניא, מישראל ששכר פרה, ומלא לבית דירה אמרו, ותי' דדוקא גבי אונאה דכתיב ממכר מיותר אמרינן דשכירות ליומא ממכר הוא לא לכל מילי ע"ש. ואכן בנמוק"י שם תי' דודאי לכל מילי הוי שכירות כמכר, אלא דלא הוי כמכר כ"א הנאת התשמיש ולא גוף הדבר, וא"ש ההיא דע"ז, דקאי התם לגבי אכילת תרומה שאם כהן שכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה, ונהי דיש לכהן בפרה קנין שכירות, אבל גוף הפרה כיון דשל ישראל הוא אסור להאכילה תרומה, וכן לענין להכניס ע"ז, כיון דביתו של ישראל הוא אף דיש לעכו"ם קנין שכירות, אסור להכניס בתוכה ע"ז, אבל ודאי דהנאת התשמיש הוי כמכור. ואמנם שיטת הרא"ש הוא דשכירות הוי מכר ממש אפי' לענין גוף הדבר, דהטור (בחו"מ סי' ר"ס) הביא בשם הרא"ש דשכירות ליומא ממכר הוא לענין קנייה ושלו הוא עד תום שנתו ע"ש. ויותר יש להוכיח ממ"ש הרא"ש בב"ק הטעם דמשכיר יכול להקדישו משום דסוף הקרקע לחזור ליד המשכיר, ובתשובה סי' א', ביאר יותר דהוי עי"ז כמו חצר השותפין, כיון שלאחר זמן השכירות יחזור להמשכיר ולכן הוי כחצר השותפין משום שיש לשניהם חלק בו, וע"ש בב"ק שכתב במסקנא וז"ל, ומתוך זה נ"ל דהקדש שחל על גוף הקרקע אעפ"י שמשכנו או השכירו יכול לאסור חלקו שיש לו כו' ע"ש, ואי נימא דס"ל להרא"ש כהנמוק"י דשכירות לא הוי ממכר כ"א לענין ההנאה ולא לגוף הדבר, למה לו לומר הטעם דיכול להקדיש הגוף משום דסופו לחזור ליד המשכיר, תיפוק ליה משום דבגוף הקרקע אין לשוכר שום קנייה, אע"כ דס"ל דגם הגוף מכור הוא ליומא, ולהכי אי לאו טעמא דסופו לחזור לא היה יכול לאסור אפי' הגוף, ועמ"ש מזה בתשובת ושב הכהן סי' מ"ז. ולפי"ז אתי שפיר דהרא"ש לשיטתו א"א לחלק בין משכנתא לשכירות, דהחלוק שכתבתי לא שייך כ"א לשיטת התוס' דס"ל דשכירות לאו ממכר הוא כלל, ואפי' לשי' הנמוק"י דמכר הוא לענין הנאת התשמיש, מ"מ אכתי לא דמי למשכונא, דמשכונא הוי הגוף כמכור עד שיסלק, אבל לשי' הרא"ש דגם בשכירות הוי הגוף כמכור, ורק משום דסופו לחזור והוי כחצר השותפין, א"כ דמיא ממש למשכנתא, דהתם נמי סוף הקרקע לחזור. ועפי"ז ניחא נמי מ"ש הטור והמחבר (ביו"ד סי' רכ"א) שהשוה דין דממשכן לדין דמשכיר, והוא דלא כהרמב"ם הנ"ל שחילק ביניהם, והיינו משום דגם הם לשיטתם שפסקו (בחו"מ סי' ר"ס) כהרא"ש, דשכירות ממכר ממש הוא, וא"כ דמיא ממש למשכנתא, וגם בר"ן י"ל נמי דס"ל כהרא"ש בזה, ולהכי הוכרחו לתירוצים אחרים בישוב הסתירה ממשכון לשכירות. אכן על התוס' בלבד יקשה, דהם עצמם ס"ל דשכירות לא הוי כמכר כלל אפי' לענין הנאת התשמיש, ובמשכנתא ס"ל דהוי כעין מכר וכמ"ש בתוד"ה ולא ישכור (לעיל דף ס"ד ע"ב), א"כ למה טרחו למצוא ישובים אחרים ולא תי' כפשוטו, דבמשכנתא דהוי כמכר א"י להקדיש, ובשכירות יכול להקדיש:

ואפשר ליישב שיטת התוס', דהנה כבר כתבתי דמעובדא דרב מרי דסוגיין מוכח דאפי' במשכון יכול למכור, וישבתי דהיינו משום דישראל מנכרי לא קנה משכון, ואמנם הא חזינן לתוס' שבכל המקומות שדברו מזה, הביאו גם מעובדא דהכא להוכיח דבמשכנתא יכול למכור, מכלל דלא ניחא להו לחלק בזה בין נכרי לישראל, ובטעם הדבר י"ל כמ"ש ההפלאה בכתובות, דהטעם דישראל מעכו"ם לא קנה משכון, הוא, משום דקנין המשכון יליף שם מהך דר' יצחק דיליף מקרא דולך תהיה צדקה, ודר' יצחק מיירי שלא בשעת הלואה, וקנין מעות ליכא דהמעות הוי הלואה כבר, ורק קנין משיכה הוא דאיכא, א"כ היינו דוקא בישראל דמשיכה קונה, אבל בעכומ"ז דקנינו במטלטלין בכסף כדאיתא בע"ז דלישראל בחדא ולעכו"ם בחדא, א"כ אין לו במה לקנות המשכון, ורק ר"מ לטעמיה דס"ל (בקדושין דף מ"ח) דהמקדש במלוה מקודשת, והוא הדין במכר שפיר קונה בכסף ההלואה, אבל לרבנן דמלוה לא קנה ומשיכה נמי לא קנה בעכו"ם במטלטלין, לא יוכל לקנות המשכון, ולפי"ז היינו דוקא במשכון של מטלטלין, אבל במשכון דקרקע כהך דהכא דעיקר קנינו בשטר, אין חלוק בין ישראל לנכרי, וכיון שכן אתי שפיר מה שלא רצו התוס' לחלק בין שכירות למשכנתא, ולומר דבמשכנתא דעדיף משכירות אין מועיל המכירה דהא יש להם הוכחה מסוגיין דמיירי נמי במשכון ואפ"ה יכול למכור, והיינו דבכל המקומות שהביאו התוספות להקושיא מערכין אההיא דכתובות, הביאו נמי מהך עובדא דסוגיין אע"ג דא"צ לזה לכאורה, דהא הקושיא היה שפיר בלא זה, אלא משום דבלא עובדא דהכא הו"א לחלק בין ההיא דערכין דמיירי בשכירות, לההיא דכתובות דמיירי במשכון, להכי דייקו בכל מקום לצרף לזה גם סוגיא דהכא דמיירי נמי במשכון ואפ"ה יכול למכור, הרי דאין חלוק בזה דוק ותשכח. ואכן כ"ז נוכל לומר רק בדעת התוס', דיסברו כטעם דהפלאה בזה שאין ישראל מגוי קונה משכון, ושלפי"ז בקרקע אין חלוק, ושפיר מוכח מסוגיין דאין לחלק בין משכון לשכירות, אבל הרמב"ם לשיטתו א"א לו לפרש כטעם דהפלאה מחמת תרי טעמי, חדא דהא שיטת הרמב"ם ידוע דס"ל דבישראל במשיכה, ובנכרי או בכסף או במשיכה, וכמ"ש המ"מ והכ"מ (בפ"א מהל' זכייה ומתנה) וא"כ גם מנכרי יכול לקנות המשכון ע"י משיכה, ועוד דאפי' בכסף ההלואה נמי יכול לקנות, דאע"ג דמיירי במשכנו שלא בשעת הלואה ונעשו המעות הלואה, הא הרמב"ם ס"ל דמלוה קונה במכר, ובע"כ דהרמב"ם יסבור דטעמא דחכמים דר"מ דס"ל דישראל מנכרי אין קונה משכון, היינו משום דיליף לה מקרא דולך תהיה צדקה וישראל מישראל דבר צדקה הוא קני, אבל משכון דנכרי דלאו בר צדקה הוא לא קני וכמ"ש הר"ח שם טעם זה, ולטעם זה אין חלוק בין קרקע למטלטלין ואפי' במשכון דקרקע נמי אין קנה ישראל מעכומ"ז, ובאמת כן מוכח כולה סוגיא דפסחים שם, דאפי' בקרקע נמי לא קנה וכמ"ש הפנ"י בכתובות ע"ש, וכיון שכן אין מוכח מהך דסוגיין כלל, דבמשכון נמי מועיל המכירה, די"ל דהכא מיירי במשכון של נכרי דלא קנה אותו כלל, להכי מועיל המכירה, אבל במשכון דעלמא ודאי דאין יכול למכור, כיון דמשכנתא נחשב כמכר, וא"כ לא קשה כלל מההיא דערכין דמיירי בשכירות דלא נחשב כמכר לשיטת הרמב"ם, להכי יכול להקדיש ולמכור, אבל במשכנתא א"י למכור, וצדקו דברי שניהם, דברי התוס' דמדמו משכון לשכירות, ודברי הרמב"ם דמחלק ביניהם, דלדעת התוס' היה להם הכרח מן הש"ס דהכא שאין לחלק ביניהם, ולהכי הוכרחו לתירוצים אחרים בישוב הסתירה מערכין לכתובות, והרמב"ם לשיטתו אין שום הכרח מש"ס דילן, להכי מיישב בפשיטות וחילק בין ההיא דערכין דמיירי בשכירות, לההיא דכתובות דמיירי במשכנתא:

ואחרי שעלה בידינו בעזה"י ליישב שיטת הרמב"ם והתוס', ננסה עוד את כחנו לישב שיטת הריב"א המובא בתוס' בערכין בישוב הסתירה הזאת, דבכתובות דמיירי במשכון שהקדים לו המעות, ובכה"ג גם בשכירות אם הקדים לו השכירות אינו יכול שוב להקדיש, דהוי כמי שאינו של משכיר, ובערכין מיירי שלא הקדים לו השכירות עדיין להכי יכול להקדיש ע"ש. וכבר הרעישו רבותינו גם על תירוץ הזה, דמאי נ"מ יש בין הקדים לו השכירות או לא, הלא שכירות קרקע נקנה נמי בשטר וחזקה בקנין גמור, ואפ"ה יכול להקדיש, א"כ כי נתן לו גם הכסף מאי הוי, ומה מועיל קנין על קנין, ועוד דהא ודאי שלא נתן לו הדמים לשם קנין מאחר שכבר קנה השכירות כדרך כל השוכרים אלא דהוי כמסיק ביה זוזי, עיין על דבריהם ברא"ש דנדרים פ' השותפין. והנה אם התלונה לא היתה כ"א על הריב"א בלבד החרשתי, אכן באשר שבירושלמי מפורש נמי כדבריו, דז"ל הירושלמי (פסחים פ"ד) המשכיר בית לחבירו ועמד והקדיש ה"ז מקודשת אימתי בזמן שלא הקדים לו שכרו אבל הקדים שכרו הרי זה דר בתוכו בחנם, והתוס' בערכין ובנדרים הביאו ראיה לזה גם מן התוספתא, וכן פסק הא"ז להדיא לעיל (בפ"ק ד"ו) וכ"כ נמי הסמ"ג, וקשה לעשות לכל אלה כטועים בדבר התלוי בסברא. לזה נ"ל ליישב, דכל הפוסקים הללו יסברו נמי כשיטת התוס' דשכירות לאו ממכר הוא כלל, או כהנמוק"י דאין ממכר כ"א להנאת התשמיש ולא לגוף החפץ, וכיון שכן מצד עצם קנין השכירות אכתי יש זכות ביד הבעלים להקדישה, דנהי דהשוכר קנה קנין גמור להנאת התשמיש אבל הגוף הא לא קנה כלל, ובודאי יכולים הבעלים להקדישו, ואיך יוכל השוכר לדור בתוכה, הא תחת בית של הקדש הוא דר, וע"כ נהנה הוא מן ההקדש, ואף דיש לו קנין ליהנות, הקנין לא יוכל לבטל איסור הנאת הקדש, ואכן כל זה הוא דוקא כשלא הקדים לו שכרו, דאין לשוכר שום תביעה ושעבוד על גוף הדבר, כי אם מצד הקנין שהשכירו ליהנות בו, אבל אם הקדים לתת לו שכרו, אז יש לו זולת תביעת הקנין, עוד תביעה אחרת על ממון השכירות, ובעד התביעה הזאת גוף הבית משועבד לו לסלוק החוב, דאע"ג דלא עשאו אפותיקי מפורש, הא משכנתא ושכירות אפי' בסתם הוי נמי אפותיקי, וכמבואר בחו"מ סי' קי"ז), וכיון דגוף הבית הוי נמי אפותיקי ודאי דאין יכול שוב למכור ואפילו להקדיש נמי אין יכול, דע"כ לא קאמרינן בגיטין (דף מ') דהקדש מפקיע משיעבוד האפותיקי, דוקא קדושת הגוף כמו בעשאו שורו אפותיקי, אבל קדושת דמים הא ס"ל לרש"י התם דאין מפקיע מידי שיעבוד, והנה הירושלמי ודאי דס"ל בזה כרש"י וכמ"ש התוס' שם בשם הירושלמי, ולהכי לשיטתו שפיר חילק בין הקדים השכירות ללא הקדים, דבלא הקדים שאין לו כ"א קנין על ההנאה ולא בגוף הדבר שפיר יכול להקדיש, אבל בהקדים השכר, דהגוף משועבד נמי לחוב ממון השכירות, וקדושת דמים אין מפקיע מידי שעבוד. וכן י"ל נמי דהריב"א והא"ז סברי נמי כרש"י ושפיר חלקו. ועיין בתומים ונה"מ שכתבו להדיא דאפי' במשכון סתם א"י למוכרו מטעם דהוי כאפותיקי ודו"ק בכ"ז, ועיין במהר"ם שי"ף כאן שכתב נמי דמיירי בהקדים לו השכר, ובהגהות הקשה עליו כקושית הרא"ש בנדרים הנ"ל, ולא זכר כלל לא מהירושלמי ולא מהרא"ש:

בא"ד דמה שיתר על החוב יכיל להקדיש כו' ומה שאין יכול לדור משום דהקדש מעורב בו ע"כ, ומשמע לכאורה דאם אין המשכון שוה יתר על החוב אין יכול להקדיש, ואם הקדיש רשאי השוכר לדור, דהשתא אין בזה תערובת הקדש, ואמנם מדברי הרא"ש בב"ק שהבאנו לעיל, משמע להדיא דאפי' אין שוה יתר מהחוב נמי יכול להקדיש ואסור לשוכר לדור, דכיון דסוף החפץ לחזור לבעלים אכתי הוי כשותפין, וא"כ אכתי יש בזה תערובות הקדש, ואפשר יש לכוון גם דברי התוס' לזה ודו"ק:

בגמ' רבינא הוי יהיב זוזי לבני אקרא דשנוותא כו' א"ל אוזולי מוזלי גבך, הנה מרש"י משמע דבשעת הפירעון שפכי ליה כופיתא יתירתא ואפ"ה מותר הואיל ולא פסק עמהם ואין מזכירין לומר בשכר מעותיך שהיו בטילות, מתנה בעלמא הוא. והרא"ש ס"ל דריבית מאוחרת לא שרי כ"א היכי דשלח לו אחר הפירעון, אבל אם בשעת פירעון נותן לו יותר אסור אפי' בסתם, וכן הוא שיטת הרמב"ם (בפ"ה מהל' מלוה) כפי שפי' הטור בסי' ק"ס והמ"מ שם. והך עובדא דהכא אליבא דהרא"ש יש לומר בפשיטות דלא יפרש כרש"י דמיירי שהקדים להם המעות ומשום חששא דריבית נגע בזה, אלא יפרש כשיטת הרמב"ן והראב"ד דרבינא לא היה מקדים מעות אלא שבשעת מקח היה נוטל פירות ורבינא לא מחשש ריבית היה שואל אלא מפני חשש גזל, דמפני שהכרמים לא היו שלהם והיה סבור שאינו אלא הלואה או פקדון גבייהו ולא היה להם לזלזולי בפירותיהן ע"ש. אכן על הרמב"ם שהעתיק לדינא דהך עובדא (בפ"ח ממלוה) גבי ריבית, דגם משום איסור ריבית אין בזה כיון שלא התנה, וא"כ קשה איך כתב (בפ"ה מהלכות מלוה) דאפי' בסתם אסור. ואמנם כמה ישובים נאמרו בזה, ממשמעות המ"מ נלמוד דהרמב"ם יפרש דהך עובדא דהכא לא מיירי שבשעת פירעון שהחזירו לו היין נתנו לו כופיתא יתירתא, אלא שמקודם פרעו להם המגיע לו, ולאחר שנסתלק מאתם נתנו לו אחת יתירתא, ועפי"ז יתפרש נמי כוונת הרמב"ם (בפ"ח ממלוה) וכ"כ הלחם משנה בפ"ה בכוונת המ"מ ע"ש. ותלמידי הרשב"א והנמוק"י תרצו, דבהלואה אסור אפילו בסתם, והכא שאני דהוי מכר ומשו"ה בסתם שרי. ואכן על שני תרוצים הללו קשה טובא, ממה שאמר ר"נ לעיל (דף ס"ג ע"ב) האי מאן דיזיף פשיטא מחבריה וכי אהדר אשכח בהו טופיינא בכדי שאין הדעת טועה מתנה בעלמא הוא דיהיב ליה, והתם דהוי בשעת פירעון והוי נמי הלואה ואפ"ה שרי, וראיתי בשמ"ק שהוכיח נמי מהך דר"נ, דשיטת רש"י הוא דאפי' בהלואה ובשעת פירעון שרי, וכ"כ נמי הטור ע"ש רש"י, והן אמנם דדבריהם נפלאו, דהא רש"י פירש לעיל, דהאי ואשכח טופיינא דקאמר התם, היינו שהלוה מצא טופיינא בשעת הלואה, וליכא התם חשש ריבית כלל, וא"כ לשיטת רש"י עצמו אין ראיה מהתם, דגם בהלואה שרי בסתם, וכיון שראיה אינה, נראה לי להיפך להביא מכאן ראיה ברורה למ"ש הב"י והב"ח בכוונת רש"י, דגם רש"י לא התיר כ"א במכירה ולא בהלואה מדדייק רש"י לפרש, דהאי טופיינא הלוה מצא, מכלל דאם המלוה היה מוצא טופיינא בשעת פירעון לא אמרי' מתנה יהיב ליה משום דהו"ל ריבית, והכי דייק המ"מ (בפ"ד ממצוה) ע"ש, הרי לנו ראיה ברורה דגם רש"י אוסר בהלואה אפי' בסתם ודלא כהטור בדעת רש"י וז"ב, אבל אכתי על הרמב"ם שכתב להדיא (בפ"ד ממלוה) הדין דאשכח טופיינא גם לענין פרעון, וא"כ מוכח מינה דס"ל שאפי' בהלואה ושעת פרעון נמי שרי, וא"כ יקשה מ"ש בפ"ה דבשעת פרעון אסור, ועמ"ש הט"ז והחו"ד (ביו"ד סי' ק"ס) בישוב קושי' זאת. והנ"ל בזה, דהיכי שנתנו לו בעת הפרעון בידיעת שניהם, היינו שגם המקבל ידע מהיתרון שנתן לו, דבזה ליכא למיתלי שמא מיגזל גזליה והבליעו בחשבון, דהבלעה אין שייך כ"א כשהבליעו שלא מדעת המקבל, וליכא למיתלי כ"א במתנה אמרי' דאסור, דאפי' בסתם נמי אסור לתת לו בשעת פרעון, וההיא דאשכח טופיינא דמיירי שמצא אח"כ ובעת מעשה לא ידע המקבל, ואיכא למיתלי בהבלעה וכדאמרי' בהדיא (לעיל דס"ד), להכי שרי דאמרינן ודאי דלהבלעה מתכוון ולא למתנה, שזה אסור משום ריבית, ואחזוקי איניש ברשיעי לא מחזקינן וזה תי' נכון בעזה"י, ועמ"ש לעיל (דף ס"ד ע"א) לפרש בזה כוונת המ"מ בדין זה, ואע"ג דלעיל התם קאמר בש"ס דבאיניש תקיפא תלינן בהבלעה, היינו דבאיניש תקיפא לא נוכל לתלות כ"א בהבלעה ולא במתנה, ובאיניש לא תקיפא נוכל לתלות נמי במתנה היכי דשרי לתת מתנה, אבל ודאי דגם באיניש דלא תקיפא נוכל לתלות בהבלעה, ועמ"ש לעיל בארוכה ומזה יהיה ראיה למ"ש התם, ודו"ק:

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה