בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף עג.
בתוד"ה והחמרים פי' בקונטרס כו' וא"א לומר כן כו' ע"ש, והנה לדברי התוס' משמע שהבינו דרש"י יפרש, דהחמרים כשקנו התבואה במקום הזול, לצורך עצמם קנו, ומעותיו של בעה"ב הלואה בידם עד שעת הפרעון, דהיינו כשהחזירו לו אח"כ התבואה, ולזה שפיר הקשו דהא הוי ריבית מעליא, דנותן לו יותר ממה שהלוהו אכן כשנדקדק בלשון רש"י ד"ה מ"ט בסוה"ד וז"ל נוח להם לטרוח ולהיות שלוחים לקבל עליהם אחריות הדרך ע"כ, הרי שרש"י מפרש שהחמרים לא קנו כלל התבואה לצורך עצמן כ"א לצורך בעה"ב, ואע"ג דבהליכה נמי נשתמשו החמרים בהמעות והוי הלואה, מ"מ כשבאו לשם פרעו לו, וזה היה הפרעון מה שלקחו תבואה עבורו, ולפי"ז אין כאן ריבית בעצם דהא אין נותן לו שום יתרון, דמתחלה קנו לצורך בעה"ב, אלא דאפ"ה פריך בש"ס מ"ט משום דאכתי שכר טרחא ועמלם הוא עבור ההלואה, ומשני דניחא להו דמגלי תרעא, ופי' דוה הוי משום שכר טרחתם, ונמצא דאין כאן שום ריבית, ומצד קבלת אחריות דחזרה, ודאי דלא הוי מלוה, דהא רשאי לקבל עליו כל החיובים שירצה, ומתנה שו"ח להיות כשואל, ורק דעיקר הלואה הוא בזה שנשתמשו בהליכתן עם המעות, והלואה זאת פרעו כשהגיעו לאותו מקום וכמ"ש וז"ב, וכן משמע נמי מלשון רש"י ד"ה החמרים שכתב מותר להם ליקח, ולא אמר מותר ללות, דמשמע שעיקר המעות היה על התבואה לקנותם לצורך בעה"ב, רק שפסקו להשתמש בהם עד שעת הקנייה, ואילו להבנת התוס' דעיקר המעות להלואה ניתנו הכי הול"ל מותר ללות, ולפי"ז הוי פירוש רש"י ממש כפי' התוס' ודו"ק. ובעיקר מ"ש התוס' דלרש"י מיירי אפי' אחריות החזרה על החמרים, לכאורה ברש"י שלפנינו לא נמצא כן להדיא, אלא שראיתי בב"י (יו"ד סי' קע"ג) דהוכיח כן ממ"ש רש"י נוח להם לטרוח ולהיות שלוחים לקבל עליהם אחריות הדרך על כך, והיינו ודאי אחריות ההבאה, דאילו אחריות ההליכה, כיון שהם מרוויחים במה שמוליכים לא ניתן ליאמר, דפשיטא שאחריות עליהם הוא:
בגמ' פרדיסא רב אסר כו', עמ"ש מזה לעיל (דף ס"ד ע"ב) ברש"י ד"ה קמ"ל, משם תדרשנו:
תוד"ה בתורי דנפיש פסידייהו, ר"ח פירש כו', והוא כעין פי' הרמב"ם דמותר ליקח עגל קטן בדינר זהב אעפ"י שלקמי' כי שקיל ליה שוה טפי משום דנפיש פסידא שאפשר שימות, וכ"כ בשמ"ק לפרש פי' הר"ח, אלא דהקשה על פירושו, דלמה לו טעם דנפיש פסידייהו, בלא"ה נמי שרי כיון שיש לו וממילא קא רבי, ותי' דהכא לאו ממילא קא רבי אלא ע"י מזונות של מוכר ובטרחו ועמלו ע"ש, והוא כעין פי' הרי"ף שהבאתי לעיל (דף ס"ד ע"א) דטעם ההיתר דמיניה קא רבי דקאמר התם בקרי, אין זה משום דנחשב כאיתנהו ברשותו, אלא משום דלית ליה פסידא למוכר דאי עקרי להנך לא אתו אחרים במקומן ע"ש שבארתי שם הסוגיא, ולפי"ז א"ש דהכא שיש לו פסידא, אין היתר אפי' בדבר דממילא קא רבי. ומכאן יהיה ראיה דהר"ח והרמב"ם יפרשו נמי כפירושינו שם, דאילו לפרש"י התם, מטעם דניחשב כאיתנהו ברשותו, א"כ הכא נמי לישתרי, דכיון דהפרה תגדל ממילא ונחשב כאיתנהו ברשותו, ובאיתנהו שרי לכו"ע דיכול להוזיל, אע"כ דהטעם הוא משום דלית ליה פסידא וק"ל. ואכן רש"י לשיטתו התם דהוי כאיתנהו ברשותו, פי' הכא באמת דלא כר"ח והרמב"ם, דלדידיה הוי שרי כה"ג כיון דאיתנהו ברשותו, והכא עוד עדיפא מדהתם, דהתם עכ"פ היה נדנוד איסור משום שמניח לו ליגדל בתוך גינתו בשכר ההמתנה, אבל הכא בעגל לא שייך ג"ז, והנה ברמב"ם (פ"ח ממלוה) פי' נמי דבעגל מיירי כפי' הר"ח, וכתב הראב"ד שזה אין נכון, ועיין שם במ"מ שנדחק בכוונת הראב"ד, למה אין נכון, ולמ"ש הדבר מבואר, דהראב"ד יפרש כרש"י, דבדבר דמיניה קא רבי הוי כאיתנהו כבר ברשותו, ופשיטא שאין זה ריבית אפילו בלא טעם דהפוכו וכו' כיון שמעכשיו מכור לו, וכזה השיג גם בשיטה מקובצת כאן על הר"ח עיין שם:
תוד"ה דשבשי שיבשא כו' ור"ח פירש שנותנין מעות לבעל הזמורות והם שווים יותר בשעת הזמיר, והנה לפי' ר"ח בע"כ צ"ל דמיירי בליתנהו לזמורות עוד בעולם, דאי איתנהו הוו שרי אפי' בלא טעם דהפוכו בארעא דהוי דמיא לקרי (דלעיל דס"ד) דשרי, דה"נ לית ליה פסידא למוכר דאי מתעקרו הני לא אתו אחרים במקומן, ובשמ"ק הביא בשם הריטב"א, דהר"ח אפילו באיתנהו מיירי, ואע"ג דממילא קא רבי מ"מ כיון שהשבח הוא גדול והענפים החדשים שמתחדשים לא היו בעולם, היה נראה כריבית בלא טעם דהפוכו, ודבריו תמוהים קצת דמ"ש מההיא דקרי, דהתם נמי השבח גדול, ומה שאין בעולם בעת הקנייה נמי אין חסרון, דהוי כדקל לפירותיו וכמ"ש לעיל שם, אלא הנכון הוא דר"ח מיירי בליתנהו, ואם נרצה לפרש דברי הר"ח באיתנהו נמי הכי נפרשו כפי' הרמב"ם המובא בנמוק"י, דלהכי בעינן שיהפוך בארעא, לפי שאין הדבר ידוע איזו תזמר ואיזו תשאר ולפיכך הוי המעות כהלואה והזול שכר המתנה וכמאן דליתנהו הוו, ודו"ק:
בגמ' א"ל רבנן לרבא קא אכיל מר ריביתא כו' א"ל אתון עבדיתון שלא כדין כו', יש לעיין למה השמיט הרא"ש והטור והמחבר להאי דינא, והרמב"ם והרי"ף הביאו: