אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף עב:

דף עא:

בגמ' מ"ש לקוט דכי לית ליה יזיף מלקוט חבירו, ומשמע מזה להדיא דהא דשרינן לפסוק על שער שבשוק ומשום דחשיב כיש לו, אין זה דוקא כשיש למוכר מעות במה לקנות, אלא אפי' אם אין לו מעות רק שיוכל ליקח באשראי או למיזף נמי מיקרי יש לו, וכ"כ הרמב"ן שהגאונים מתירין בסאה בסאה על סמך שער שבשוק אפי' כשאין לו מעות, וכן דעת רי"ף ורמב"ם, וכן כתב הרא"ש להדיא בסוגיא דהכא גבי פיסקא דאין לווין על שער שבשוק. ולכאורה קשה הא דאמרינן (לעיל דף ס"ב ע"ב) דלהכי אסור לפסוק במתניתין דריש פירקין משום דלאו כאיסרו הבא לידו דמי, ופרש"י התם דבשלמא אם נותן מעות אז אמרינן דמוכר יכול לקנות במעות שקיבל וחשיב כיש לו, אבל אם אין לו מעות במה יקנה, ולהכי לא מהני אפילו ביצא השער, וכן שם בדס"ג ע"א אמרו דאין מעמידין מלוה ע"ג פירות בברייתא דר' אושעיא ע"ש, והא לפי טעם דהכא דמצי למיזף, מאי איכפת לן שאין לו מעות, הא אכתי יכול למיזף או ליקח באשראי, וי"ל דלא שרינן בטעם זה דיזיף, כ"א במקום שלא היה בזה שום הלואה אפי' מתחלה, ותחלת הפסיקה במכירה היתה, וכגון שנתן לו מטלטלין במקח ליתן לו תבואה, דזה לא נחשב כיש לו מעות למוכר, כיון שאין דרך לקנות תבואה בעד מטלטלין וכמ"ש הט"ז (ביו"ד סי' קס"ב) בשם התה"ד, אפ"ה שרי מטעם דמצי ליקח באשראי או למיזף, אבל בההיא דר' אושעיא שמתחלה בהלואה באו המעות לידו, וכדקתני התם היה נושה בחבירו, וכן במתני' דריש פרקין לגרסת התוס' התם ומאי לקח לקח בהלואתו, ושגם פיסוק החיטין היה ע"י הלואה, שמתחלה בהלואה בא לידו, ובכה"ג שיש צד הלואה לא סמכינן אהיתירא דיזיף לחוד דכשיתן לו מעות מזומן דמצוי הוא ביותר להשיג ליקח, סמכינן גם בהלואה, אבל לא בהיתירא דיזיף שאינו מצוי כ"כ, אבל היכי שלא היה צד הלואה כלל, כגון בנותן לו מטלטלין או בפוסק בחוב כזה הבא ע"י מכירה מתחלה, וכגון שמתחלה נתן המעות בתורת מכר לקנות ממנו מין אחד, ואח"כ לא נתן לו זה המין שקנה מאתו, אלא שבעד החוב פסק עמו לתת לו מין אחר, ואע"ג שאין לו למוכר מעות במה לקנות, אפ"ה שרי מטעם דמצי למיזף או ליקח באשראי, ומדוקדק לפי"ז הלשון שאמרו אין מעמידין מלוה ע"ג פירות, ולא אמרו אין פוסקין על החוב, דלפרש"י דהטעם הוא משום דאין לו במה יקנה, א"כ אפי' חוב הבא מחמת מכר נמי, ומ"ש מלוה דנקיט, ולמ"ש ניחא שבחוב הבא מחמת מכר מותר לפסוק אע"ג דאין לו במה לקנות, ומשום דמצי למיזף, ודוקא בחוב הבא ע"י מלוה בתחלתו, בזה אסור לפסוק, דבכה"ג שיש צד הלואה לא סמכינן אטעמא דיזיף, וכעין זה תי' הרא"ש בסוגיין על קושי' אחריתי ע"ש:

ולמ"ש דסמכינן גם אטעם דיזיף לחוד, יתיישב קושי' עצומה שהקשה לעיל בשמ"ק בשם כמה ראשונים, דלעיל דס"ג אמרו רבה ורב יוסף הטעם דפוסקין על שער שבשוק משום דמצי א"ל שקילא טיבותך ושדיא אחיזרי, פי' משום שאין הנאה ללוקח, והכא אמר הטעם דאעפ"י שאין לזה יש לזה, וחשיב כאילו יש לו ולמה הוצרכו לשני הטעמים, ועיין מה שכתבתי לעיל באריכות מזה. ולפמ"ש יתיישב כעת בדרך אחר, דהנה ודאי דטעם דלעיל לא שייך כ"א היכי דהלוקח נותן כעת מעות מזומן, דאז שפיר נוכל לומר שאין זה טובה לגביה, משום דגם הוא היה יכול ליקח במעותיו, אבל אם הלוקח אין נותן מעות מזומן לא שייך טעם זה, אבל לטעם דהכא דכיון שיצא השער מיחשב כיש לו ומשום דמצי למיזף, אפי' כשהלוקח לא יתן מעות, וגם למוכר אין משלו מעות נמי מותר כיון דמצי למיזף, וטעם דהכא לחוד נמי לא סגי, דהנה הנ"מ בין שוק של עיירות דאין פוסקין עליו, לשוק דאכלבאי וארבי, קאמר בש"ס, דזה משוך תרעי' וזה לא משוך, דשער של עיירות אין מתקיים זמן רב, ואין מובן לכאורה מאיזה טעם יהא אסור לפסוק בשוק של עיירות, דבשלמא אם החסרון היה מצד ששער כזה אין קבוע לכל אדם, שלא מכל אדם יוכל לקנות בשער כזה, אז היה טעם לאסור, דאמרי' דאדם אחר לא היה מוכר בשער כזה, ורק המוכר הזה מפני דוחקו למעות מכר, ונמצא שהלוקח היה לו הנאה מן הקדמת המעות, אבל השתא שגם שער של עיירות קבוע לכל אדם, ובעת הקביעות יוכל להשיג מכל אדם במקח הזה, א"כ מה יוכל להזיק בזה שאין השער משוך זמן רב, וכי איזה שהות צריך הלוקח לזה, הא בעת הזאת שקנה מן המוכר זה, יכול היה לקנות גם מאחר ואמאי אסור. ולכן נ"ל הסברא פשוטה מאוד, דאם הלוקח קונה במעות מזומן אה"נ שאין צריך לשהות שום זמן ע"ז, דבכל מקום שירצה יוכל להשיג בעד מזומן, ובכה"ג מותר לפסוק גם בשער של עיירות כיון דאין לו שום הנאה, אבל כשאין לו מזומן, דאז הוי ההיתר משום דהמוכר ישיג באשראי או למיזף, וע"ז ודאי שצריך זמן, דלאו אצל כל אדם יוכל להשיג תבואה בהלואה או באשראי, ובכה"ג אסור לפסוק בשער של עיירות, דאדהכי והכי יתבטל השער, ודומה לזה כתב בעל התרומות בשם הראב"ד, הובא בב"י (סי' קס"ב) שדוקא ביש בידו מעות, אבל אם יש בידו דבר אחר למזבן לא דאדמזבין פסיק תרעא ע"כ, וכ"ש דיש לחשוש להכי היכי שאין לו שום דבר למזבן, רק מוכרח הוא להשיג אשראי או למיזף, ובאופן כזה אסור לפסוק בשער שבשוק, אבל על שער דאכלבאי וארבי דמשוך טובא ואין לחשוש דילמא פסיק, מותר לפסוק אפי' באין לו מעות כלל. ולפי"ז הוצרך נמי גם טעם דלעיל דשקילא טיבותיך, דהיינו במקום שנותן מעות, דאל"ה לא שייך טעם זה, ומותר לפסוק אפי' בשער של עיירות נמי, ומעתה בא וראה איך צדקו דברי הש"ס כל טעם על מקומו, דלעיל (דף ס"ג) דקדקו לאמר מ"ט פוסקין על שער שבשוק, דהיינו שוק של עיירות, וכפרש"י ותוס' שם שזהו עיקר רבותא דר' ינאי, לזה הוכרח לומר טעם דשקילא טיבותיך, להורות שעל שער כזה אין רשאי לפסוק כ"א בשיתן לו מעות, ואע"ג דלטעם דהכא נמי אשכחינן שמותר לפסוק גם בשער של עיירות וכגון שיש לו למוכר משלו ויכול לקנות במזומן, מ"מ הא לא פסיקא ליה, דאפי' באין לו מעות כלל נמי שייך טעם זה ומשום דמצי למיזף, ושבכה"ג אסור לפסוק בשער של עיירות, להכי נקיט טעם דשקילא טיבותיך, שטעם זה לא שייך כ"א ביש לו מעות, ולהכי נקיט התם טעם זה, להורות דעל שער שבשוק אסור לפסוק כ"א בנתן מעות, אבל הכא דנותן טעם על שער הקבוע, לא הוצרך לטעם דשקילא, ובכוונה אמר הש"ס כאן טעם אחר דנ"מ לדינא שמהני אפי' בלא מעות ומשום דמצי למיזף, והדברים ברורים ומחוורים בעזה"י:

ומכל מ"ש היה נראה הדין פשוט, דבשוק דאכלבאי וארבי דמשוך תרעי' שרי לפסוק אפי' כשהלוקח לא נתן מעות, והמוכר אין לו נמי מעות משלו, ומשום דמצי למיזף, אלא שסתימת הפוסקים לא משמע הכי, וגם מדברי הראשונים המובאים בשמ"ק משמע, דאטעם דיזיף לחוד ודאי דלא סמכינן להתיר, אלא שאמרו הכא בש"ס טעמא דיזיף, ומשום דגם בטעם דמצי למיזבן לחוד לא סגי, משום דמאן דשקיל זוזי אפירי, אנן סהדי דלאו אדעתא דלקנות מיד וליתן ללוקח שקלינהו מוכר, אלא השתא דאיכא נמי טעם דיזיף, אמרינן דילמא יקח המוכר תיכף בהנהו מעות שנטל, ואי לא, אזיל ויזיף מחבריה, אבל כל היכי דליתא להאי טעמא אסור, וכן משמע מלשון התוס' בד"ה יזיף, ובד"ה אין לווין, דתרווייהו בעינן, וכן יש להוכיח דעת רש"י, דהא באמת יש ראיה ממתני' דריש פירקין דאסור לפסוק בלא נתן לו מעות, דזהו טעם האיסור דריש פרקין, משום דלאו כאיסרו הבא לידו דמי. ואכן לשיטת תוס' דלעיל, דמתני' מיירי בלקח בהלואה, יש לומר דממתני' אין ראיה דהתם שאני כיון שמתחלה בהלואה בא להכי אסור, וכמ"ש בתחלת דברינו, אכן לשיטת רש"י (לעיל דף ס"ב) דלא גרס לקח בהלואתו, ומתני' נמי מיירי שתחלת הפסיקה דרך מכר היה, ואפ"ה אסור לפסוק משום שאין נותן מעות, הרי מוכח שדוקא כשהוא נותן מעות מותר לפסוק, אבל כשאין נותן מעות אסור, דמה שיכול למיזף לא חשיב כיש לו, וא"כ לפי"ז י"ל דמ"ש הרא"ש כאן והרי"ף והרמב"ם, דבהלואת סאה בסאה מותר כשיצא השער ואפי' כשאין לו מעות כלל ומשום דמצי למיזף, י"ל דבסאה בסאה שאני, ומשום דאיכא נמי טעמא אחרינא להיתירא, חיטי דקדחי באכלבאי, וכמ"ש בשם הראב"ד גבי מה לי הן מה לי דמיהן ע"ש, דקשה לומר דס"ל לסמוך אטעם דמצי למיזף לחוד בכל דוכתא נמי, נגד הראשונים שהבאתי ודו"ק בכ"ז. ובעיקר הדין מצאתי בס' שערי דעה (סי' קע"ה) כעין מ"ש לסמוך אטעם דיזיף לחוד בשער דמשוך טובא, ועיין היטב מה שכתבתי לעיל (דף ס"ג), והנה אי נימא כמה שכתבתי יהיה חדוש לדינא בכמה דברים, הן בשו"ע (יו"ד סי' קע"ה) סתם המחבר דבשער עיירות אין פוסקין, ולמ"ש הצדק עמו כשאין הלוקח נותן מעות, אבל כשהלוקח יתן מעות שרי מיהא מטעם דמאי אהנית, וכן בסי' קס"ג סתים, דהיכי דאין איסרו בידו אסור לפסוק, ולמה שכתבתי הצדק עמו בגוונא דמיירי התם שמתחלה בהלואה בא לידו, דאע"ג דבדרך מקח סמכינן אטעם דמצי למיזף, אבל בדרך הלואה אסור, אבל היכי שאין צד הלואה אז מותר לפסוק מיהא בשער דאכלבאי מטעם דמצי למיזף, ועוד כמה נ"מ למעיין בזה ודו"ק:

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה