אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף עא:

דף עא.

רש"י ד"ה והא כיון דנכרי בתר ערבא אזיל, אינו תובע אלא את הערב ע"כ, ומשמע להדיא מלשון רש"י, דבדיניהם אינו תובע אלא לערב בלבד, ואין דינו עם הלוה כלל, ודוקא בכה"ג הוא דאסור כיון שאין דינו עם הלוה כלל, והוי הערב הלוה מן הנכרי, דהוי שפיר כערב שלוף דוץ, אבל אם בדיניהם היה כדין קבלן בדיני ישראל, שיכול לתבוע ממי שירצה, היה מותר לרש"י, ולפלא בעיני על הב"י (ביו"ד סי' ק"ע) שהבין בדעת רש"י שס"ל דאפי' בקבלן לחוד נמי אסור, והא לשון רש"י שכתב שאינו תובע אלא הערב, לא משמע כן, וממ"ש רש"י בד"ה לדון בדיני ישראל, יתבע מן הלוה תחלה, דמשמע שאין איסור אלא בהתנה שיפרע מן הלוה דוקא, אבל ביכול לתבוע ממי שירצה כמו קבלן שרי, אין להביא ראיה להב"י, דהכא פירושי מפרש רש"י להאי דקאמר לדון בדיני ישראל, ובדיני ישראל ודאי דערב מחויב לתבוע מלוה תחלה, אבל לענין היתר דערבות לעכו"ם אפי' כשהתנה לתבוע ממי שירצה נמי שרי, דדוקא בדיניהם שאין תובע אלא לערב הוא דאסור:

בגמ' כגון שנטל ונתן ביד, פירוש דמיירי השתא בדלא א"ל והפטר, דאי גם עתה נוקמי בדא"ל הפטר, א"כ מאי דעת התרצן, אטו לא ידע שיקשה לו מאי למימרא והלא גם על התירוץ דלעיל שלא נתן ביד פריך מאי למימרא, כ"ש עתה שגם היה נותן ביד, אלא ודאי אוקמינן השתא בדלא א"ל הפטר, וע"ז אומר דהו"א שבאמת לא רצה הנכרי לפטור את הישראל, רק החוב שלו יהיה על ישראל הראשון, והא דנותן לישראל השני הוא אדעתא דישראל, פי' שיהא לישראל והוא רק שלוחו, קמ"ל דלא אמרי' הכי אלא שבודאי נתכוון הנכרי לפטור לישראל הראשון ולהכי שרי:

בתוד"ה כגון, אומר ר"ת דהשתא תו לא אמרי' סיפא לחומרא כו' ומתוך פ"ה ור"ח משמע דלעולם סיפא לחומרא ע"ש. ונ"ל ליישב דעת רש"י כשנדקדק בלשונו בד"ה אדעתא דישראל, שהרי הוא המביאו אצלו והוי נכרי שלוחו ונחמיר מדרבנן כדמחמרינן בסיפא ע"כ, הרי דמפרש דאף אי נימא דאדעתא דישראל קא יהיב, טעם האיסור הוא משום שליחות, דהנכרי הוי כשלוחו, ולהכי בשלמא אי נימא דאיסור דקתני בסיפא היינו נמי משום שליחות, ואמרי' דלחומרא יש שליחות, וכיון וידעינן בסיפא דרבנן החמירו לאסור בשליחות נכרי, ולכן הו"א דברישא נמי אדעתא דישראל יהיב והנכרי הוא שלוחו ונחמיר כמו שמחמרינן בסיפא, להכי הוצרך לאשמועינן דלא יהיב אדעתא דישראל ולא הוי כלל שלוחו, ושפיר איצטריך הרישא, אבל אי גם בסיפא לא היה האיסור משום שליחות עכו"ם, א"כ לא נזכר כלל דלחומרא יש שליחות, ומעצמו ודאי דלא נאמר כן להחמיר בשליחות עכו"ם, וא"כ אכתי יקשה הרישא מאי קמ"ל, דהשתא לא שייך התירוץ דהו"א אדעתא דישראל, כיון דאפי' אי נימא כן אין איסורו כ"א משום שליחות, ואי נימא דאין שליחות לנכרי, אפי' כשנותן אדעתא דישראל שרי, וכיון דקיי"ל דאין שליחות לעכו"ם, מהיכי תיתי נאמר מעצמינו להחמיר, אע"כ דהטעם דסיפא משום חומרא דשליחות, וזה נראה ברור לשיטת רש"י דמפרש להדיא דאפי' אי נימא אדעתא דישראל אין איסורו כ"א משום שליחות, ובדעת התוס' י"ל דס"ל דכשאמרי' אדעתא דישראל קא יהיב, אז אפי' אין שליחות לנכרי נמי אסור, כיון דהוי כזוזי של ישראל, ולפי"ז שפיר נוכל לומר דגם טעם דסיפא אינו משום שליחות, ודו"ק:

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה