בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף סט:
רש"י ד"ה זוזי לא הדרי כו' ועוד אי נמי אהדר ליה בעיניה לא ידיע פחתי' נמצא שכרו חנם משום ריבית ע"כ, ובתוס' הבינו בכוונת רש"י, דמ"ש אי נמי אהדר, היינו כששכרו ע"מ שלא להוציאם וגם באמת לא הוציאם אח"כ, אלא שהחזירם בעין ואפ"ה אסור, ולהכי הקשו דא"כ אסור להשכיר קטלא וכלי כסף כיון שאינם נפחתים, וגם בתוספתא איתא בהדיא דמותר להשכיר מעותיו ע"מ להתלמד. ולולי דמסתפינא הייתי אומר, דהיכי ששכרו ע"מ שלא להוציאם וגם באמת לא הוציאם אח"כ, דמותר אפי' לרש"י אפי' במקום דליכא פחת, דנהי דליכא פחת ושכרו הוי חנם, מ"מ פשיטא דלא שייך איסור ריבית כ"א במקום שיש הלואה, אבל כשאין הלואה מאי ריבית שייך בזה, והלואה לא הוי, או מצד הלשון שא"ל הלויני, או אפי' כשא"ל בלשון שכירות רק שאחריות הוא על המקבל הוי נמי הלואה, דכיון ששם אותו בדמים להחזירו אם נאנס, יצא מכלל שכירות ונחשב כהלואה, וא"כ כששכרו ע"מ שלא להוציאם וגם באמת לא הוציאם, דאין בזה הלואה כלל, לא מצד הלשון, דבלשון שכירות קאמר ליה, ולא מצד האחריות, מאיזה סברא נאסר, ומאי איכפת לן כי ליכא פחת ונותן לו בחנם, כיון דאין כאן הלואה, ובלא הלואה מי אסורא לתת לו מתנה, ואלא דמ"ש רש"י דאי נמי אהדר בעין אסורא, היינו כששכרו ע"מ להוציאם והמקבל לא הוציאם אח"כ והחזירם בעין, דכה"ג תיכף מששכרו נעשה הלואה דכיון דלהוציאם ניתנו, משעה שבא לידו כאילו הוציאם דמי, או אפי' כששכרו ע"מ שלא להוציאם, אבל המקבל הוציאם, ואח"כ איתרמי דהדרא ליה הנהו זוזי גופא והחזירם בעין דגם כאן נעשה הלואה שעה אחת שהוציאם, ובכ"ז אי הוי ידיע פחתיה הוה שרי דהו"א דהשכר הוא מחמת הפחת, אבל כיון דלא ידיע פחתיה אסור, ודוקא בכה"ג שנעשה הלואה הוא דאסור, וא"כ לא קשה קושית התוס' מן התוספתא, דהתם מיירי להדיא ששכרן ע"מ להתלמד, וגם באמת לא הוציאם אח"כ, ובכה"ג גם לרש"י שרי, דאי בשהוציאן אח"כ מפורש בתוספתא דאסור, דז"ל התוספתא, משכיר אדם מעותיו להתלמד נשתרשו עליהם אסור משום ריבית, ופי' בהגהות מרדכי שנשתרש והוציא והרויח אעפ"י שבאו אח"כ אותן מעות עצמן לידו אסור משום ריבית, והכי איתא נמי בב"י (יו"ד סי' קע"ו), ולמה לא נפרש גם כוונת רש"י כן, וגם מקטלא לא קשה, דכששכרו ע"מ שלא להוציאם שרי נמי גם לרש"י, אע"ג דליכא פחת, אלא דבטלה דעתי נגד כל הראשונים שלא הבינו כן ברש"י, וסברי דאפי' כששכרו ע"מ שלא להוציאם נמי אסור:
ובכ"ז נ"ל ליישב דעת רש"י, דהנה בסמוך גבי אגרא ופגרא ס"ל לרש"י דהיתר השכירות לאו משום שהנותן מקבל עליו פחת שנפחת מחמת מלאכה, דאפי' כשאחריות פחת המלאכת על המקבל, וגם אחריות דאונסין על המקבל, רק דאחריות דזילא על הנותן שרי נמי למשקל השכירות, ושיטת התוס' שם בד"ה דקא מקבלי, דכיון דאחריות דאונסין על המקבל, אין היתר למשקל שכירות כ"א כשפחת המלאכה הוא על הנותן, וסברת פלוגתתם י"ל דרש"י ס"ל דמלוה לא הוי כ"א כשכל האחריות הוא על המקבל דומיא דמלוה, אבל כשיש גם קצת אחריות על הנותן לא הוי דומיא דמלוה, וכיון שאין כאן הלואה, אפי' כי לא הוי השכירות ק מחמת הפחת נמי שרי, דבלא הלואה אין שום איסור ריבית, ותוס' ס"ל דשכירות לא הוי כ"א אם אחריות האונסין על הנותן, דומיא דשארי שכירות דהוי הכי, אבל אם אחריות דאונסין על המקבל, אע"ג דאחריות דזילא הוא טל הנותן יצאה מכלל שכירות והוי הלואה, ואפ"ה אי מקבל הנותן פחת מלאכה, אכתי אין כאן ריבית, דשכרו הוא משום הפחת, אבל כשאין מקבל הפחת הוי שכרו חנם, וכיון דהוי הלואה אסיר משום ריבית. ולפי"ז מה שהקשו איך משכירין כלי כסף, ודאי דלא קשה לשיטת רש"י, דכיון דאחריות דזילא על הנותן לא הוי מלוה כלל, וכי ליכא פחת מאי הוי, דהא לא גרע היכי דליכא פחת, מהיכי דיש פחת ואין הפחת על הנותן, וכמו דלרש"י שרי גבי ספינה אע"ג דהפחת הוא על המקבל, וא"כ אין השכר משום הפחת, כיון שצריך לשלם לו בשביל הפחת בפני עצמו, ה"נ שרי במקום דליכא פחת כלל, והכי איתא להדיא לקמן בהג"א ובב"י (סי' קע"ו) דלשיטת רש"י שרי להשכיר כלי כסף, והטעם כמ"ש משום דליכא הלואה כלל, והא דאוסר רש"י כאן בלא ידיע פחתיה, היינו בזוזי דלא שייך בהו אחריות דזילא, דאין הזול והיוקר תלוי בהם וכדלעיל בר"פ הזהב. אלא אפי' מה שהקשו מתוספתא דמיירי במטבע, נמי יש ליישב בדרך זה, דלכאורה יש להבין, איך יעלה על הדעת דמה שאוסר רש"י בזוזי הוא בכל אופן אפי' כשאחריות אונסים הוא על הנותן, דכיון דס"ל לרש"י שאפי' אם אחריות אונסין על המקבל, אם אך יש גם אחריות קצת על הנותן כמו אחריות דזילא, לא הוי שוב הלואה, ושרי אפי' בלא ידיע פחתי', א"כ כ"ש כשאחריות אונסין הוא על הנותן דשרי, ומה איכפת לן דלא ידיע פחתיה כיון דאין כאן הלואה, אע"כ דמ"ש רש"י דאי נמי אהדר בעיניה דאסור משום דלא ידיע פחתיה, היינו דומיא דזוזי דרב חמא דמיירי שאחריות אונסין על המקבל, דבדרב חמא ודאי דאחריות על המקבל, דהא מיירי ששכרן ע"מ להוציאן, ולזה כתב רש"י דאפילו כי לא שכרן ע"מ להוציאן אלא ע"מ ליהדר בעיניה, אבל דומיא דהכא כשאחריותן על המקבל נמי אסור, דכיון דהלואה הוי מצד האחריות ולא ידיע נמי פחתיה, א"כ הוי שכרו ריבית, ולפי"ז א"ש, דבתוספתא מיירי להדיא ששכרו כדרך שכירות דעלמא, שאחריות אונסין על הנותן, והכי מפורש בתוספתא שם, ובכה"ג ודאי שרי לרש"י, כיון דלא הוי הלואה, לא מצד הלשון ולא מצד האחריות, כי שכרו הוי חנם מאי הוי, וכ"מ להדיא מרש"י, דכשהאחריות אונסין על המקבל שרי למישקל שכר, ועמ"ש בהגהות חו"י שעל האלפס בשם רש"י, ועמ"ש בסמוך בתוספות ודו"ק:
תוד"ה אוגר זוזי בפשיטי, מקבל היה עליו אחריות אונסין להכי ס"ד דשרי כו', ומלשון רש"י ד"ה אוגר זוזי משמע, דדעת רב חמא היה משום דבלשון שכירות אמר ליה ולא בלשון הלואה ע"ש, ונראה דלשיטתייהו אזלי, דלשי' רש"י בסמוך, דאפי' אם הנותן לא קיבל עליו כ"א אחריות דזילא לחוד שרי לשקול שכירות, דלא הוי שוב הלואה, וכ"ש כשאחריות דאונסין הוא על הנותן דשרי, וכמ"ש לעיל בדבור הסמוך, ולהכי לא מצי לפרש דרב חמא קיבל עליה אונסין דזוזי, דא"כ גם לפי האמת היה שרי, דכה"ג לאו הלואה היא, ומדאמרי' דרב חמא טעה וגם כלו זוזי, מכלל דלא היה מקבל עליו שום אחריות, ומוכרח היה לפרש דדעתו היה משום דבלשון שכירות אמר ליה, אכן התוס' לשיטתייהו, דלא שרי למשקל שכר כ"א כשיש פחת, אבל במקום שאין פחת לא הוי דומיא דשכירות ואסור ליטול שכר, אפי' כשאחריות אונסין נמי על הנותן, אם לא כשכל האחריות בין דאונסין בין דגניבה ואבידה הוא על הנותן וכמ"ש בתה"ד, אבל באחריות אונסין לחוד אכתי הוי הלואה ואסור ליטול שכר במקום שאין פחת, להכי לא הוצרכו לדחוק בדעת רב חמא כפרש"י, אשר כבר תמהו עליו הראשונים עיין בשמ"ק, ושפיר פירשו דדעת רב חמא משום דקיבל אחריות דאונסין לחוד וסבור היה דבכה"ג לאו הלואה היא, וטעה דמ"מ אסור לשיטת התוס' ועמ"ש לעיל בסמוך:
תוד"ה מרא הדרא בעיניה, בסוה"ד אי נמי היה נותן המרא להוציא ולעשות הימנו כל חפצו ולשלם אחרת אעפ"כ מותר לקבל שכר כו' דהשכירות אינה בעבור הלואה שיש לו רשות להוציאה אלא השכירות הוא עבור הפחת כו' ע"ש היטב, ולכאורה נראה דהא דשרי היינו כשאח"כ לא הוציא הכלי והחזירו בעין, וכי נשתמש ונפחת בשל משכיר הוא דנפחת, להכי הוי השכר משום הפחת, ולא אמרי' בזה דכיון שנתן לו רשות להוציאה ליהוי הלואה, אלא דכיון דסוף סוף לא הוציאה והפסד הפחת למשכיר, שרי לשקול שכר, אבל אם באמת הוציאה המקבל והחזיר לו מרא אחרת תחתיה, אסור לשקול שכר, דהא בכה"ג אין למשכיר שום הפסד פחת, כיון דמחזיר לו מרא אחרת לגמרי, וכן משמע מלשון התוס'. אכן באמת נ"ל דהיכי שאין מחזיר לו כלל המרא שלו אלא אחרת, פשיטא דשרי אפי' בלא טעם דפחת, או כסברת הט"ז (ביו"ד סי' קס"א) דהיכי שאין משיג חפצו בעין לא מיקרי זה שאלה אלא מכירה, ומה בכך שאמר לשון הלואה, ס"ס אין משיג חפצו, וא"כ מכירה הוא זה, ואין ריבית במכירה, או מטעם שכתבתי אני לעיל בריש פירקין בחדושינו לתוד"ה אם אינו ענין, דאפי' אי נימא דמיקרי הלואה, מ"מ כיון שאין משיג חפצו שרי, דאמרי' דהשכר שנוטל הוא משום שלא ירצה להפסיד מרא שלו כ"א כשישיג שכר בעד זה, דדוקא בחיטין בחיטין או זוזי בזוזי שכל מינן שוה ושומתן ידוע ואין דרך להקפיד מחיטין הללו על חיטין אחרים, ובע"כ דהיתרון הוא משום שכר המתנה, אבל במרא וכה"ג שדרך להקפיד ממרא זה על אחרת, יש לומר דהיתרון שכר שנוטל הוא משום שלא ניחא לו להוציא מרא שלו כ"א כשישיג יתרון שכר, ודוקא שכר המתנה הוא דאסרה תורה, אבל כה"ג שרי, ועיין לעיל שם שהארכתי הרבה בזה, ולזה נראה דגם התוס' הכי סברי, והיכי שאין מחזיר לו המרא פשיטא דשרי, אלא אפי' אם מחזירה בעין והו"א דאסור כיון דהלואה היא משום נתינת הרשות להוציאה, לזה כתבו דאפ"ה שרי משום הפחת, ומ"ש הרמ"א (ביו"ד סי' קע"ו) דכשמקבל עליו המשכיר כל האחריות יש מתירין כששכרו ע"מ להוציאם, היינו משום דבזוזי ליכא קפידה, אבל בחפץ שדרך להקפיד, אז כששכרו ע"מ להוציא, יש להתיר טפי ולכו"ע שרי, כן נ"ל:
בגמ' אמר רבא שרי לאיניש למימר לחבריה הילך ד' דינרים ואוזפי' לפלניא זוזי דלא אסרה תורה אלא ריבית הבא מלוה למלוה ע"כ. הב"י ביו"ד (סי' ק"ס) הביא בשם רבינו ירוחם דאם אמר לחבירו אמור לפלוני שיתן לך ד' דינרים ואלוה לך מעות שאסור ע"ש בטעמו, והב"ח השיג ע"ז, דנהי דהנאת מלוה יש כאן, וקבלת הלוה חשבינן כאילו המלוה עצמו מקבלם כיון שבצויו נעשה זאת, ודמי למ"ש תן מנה לפלוני ואקדש אני לך, אכן הלוה הא לא חסר, ולא אסרה תורה אלא ריבית הבא מלוה למלוה, וכבר חתרו הט"ז והש"ך שם והמ"ל (בפ"ה ממלוה) ליישב דברי רבינו ירוחם, אכן לכל התירוצים שלהם אין איסור כ"א באופן שכתב רבינו ירוחם, שהמלוה אמר ללוה שהלוה יאמר לפלוני שיתן לו ד' דינרים, ודוקא בכה"ג יש איסור, או מטעם דהלוה הוי כשלוחו וכטעם המ"ל, או מטעם דהלוה מהנה למלוה בשכר אמירה כטעם הט"ז והש"ך ע"ש, אבל כשהמלוה בעצמו אמר לפלוני שיתן ללוה ד' דינרים, ואני אלוה לו מנה, שרי לכו"ע, וכ"כ המ"ל להדיא דכה"ג ליכא שום איסור. אבל אכתי מה נאמר לדברי הלבוש שכתב להדיא שאפי' כשהמלוה בעצמו הוא האומר ג"כ אסור, וא"כ אכתי יוחזר קושית הב"ח, דהא הלוה לא חסר מידי, והכא לא שייך כל התירוצים של כל האחרונים שהזכרנו. ונ"ל ליישב קושית הב"ח באופן שיתיישב גם דעת הלבוש, דודאי בריבית לא קפדינן שיהא הלוה חסר דוקא, ואפי' במקום שהלוה אין חסר כלום נמי אסור, וכמ"ש לעיל (דף ס"ג ע"ב) והא בעי למיתב זוזי לספסירא, ועמש"ש באריכות מזה, ומה שאמרו הכא לא אסרה תורה אלא ריבית הבא מלוה למלוה, לאו משום דבעינן שללוה יהיה חסרון כמו שהבין הב"ח, אלא בעינן שהנאת המלוה יגיע לו בסבת הלוה ועל ידו, ואם הנאת המלוה יבוא מאיש אחר, אין זה ריבית שאסרה תורה, ולפי"ז א"ש, דגבי הדין דקאמר רבא, הילך ד' זוזי ואוזפי' מעות לפלוני, דהריבית בזה הוא מה שהמלוה יקבל לעצמו הד' דינרים, וכיון שהנאה הזאת בא לו מאיש אחר ולא מלוה, ע"ז אמר רבא דריבית כי האי לא אסרה תורה, ולא מפני שהלוה לא חסר, כ"א מפני שהנאת המלוה לא מיד הלוה בא, אבל בדינא דרבינו ירוחם והלבוש, שהמלוה אין מקבל לעצמו מאומה, ורק עיקר הנאת המלוה הוא בזה שרוצה שללוה יהיה ריוח, ויקבל הד' זוזי, והנאה הזאת מיד הלוה ממש בא לו, דבזה שהלוה יקבלם יש לו למלוה הנאה, ואע"ג דהמעות הללו מאיש אחר לגמרי בא לו, מ"מ כיון שהנאת המלוה בזה, אינה עצם המעות, ורק קבלת הלוה זהו הנאת המלוה, והנאה הזאת מיד הלוה בא לו, הוי שפיר ריבית הבא מלוה למלוה ודו"ק:
בגמ' כי הא דאבא מר ברי' דר"פ הוי שקיל כו' הכא שכר אמירה שקיל, ראיתי להציג בזה מה שכתבתי להשיב בנידון מאורע אחת, שכמה אנשים יסדו למו בשותפות "באנק", ולמנהלי הבאנק נבחרו איזה אנשים שאינם חוששים לאיסור ריבית, ומלוים המעות בריבית בלא היתר עיסקא, ובאשר שבתוך השותפים המיסדים נמצאו כמה שותפים יראי אלקים, ושאלו אפוא כדת מה לעשות, אם מותר להם ליקח חלק מן הריוח, אחרי שבהריוח נמצא גם חלק מן הריבית האסור, והנה ראיתי לאחד מדבר בכחא דהיתירא דעדיף ליה, ובנה יסודו על שלשה היתירים, א), כיון דהשותפים היראים אינם נוטלים בעצמם הריבית כ"א ע"י המנהלים שהם שלוחים של המיסדים, וכלל גדול הוא דאין שליח לדבר עבירה לחייב המשלח, ב), כיון דהמנהלים עצמם גם הם שותפים בעסק, ושותף שאמר לחבירו גנוב, מבואר בחו"מ (סי' קע"ז) דפטור, ג), אחרי שהרבה מן הריוח אשר יבוא לבאנק, מריוח היתר באו, א"כ כ"א מן השותפין יתלה שחלקו ממעות ההיתר וכדין כל דפריש מרובא פריש, ובאשר שמדברי המתיר דנן ניכר שאין לו אפי' ידיעה במקצת בדין זה, ההכרח לי לבאר הדבר, הנה הגדולי תרומה הוכיח דריבית ע"י שליח אסור מסוגיא דידן, דאבא מר בריה דר"פ הוי שקיל אוגנא דקירא מקיראי וא"ל לאבוה אוזפינהו זוזי א"ל רבנן לר"פ אכיל בריה דמר ריביתא א"ל כל כהאי ריביתא ליכול לא אסרה תורה אלא ריבית הבא מלוה למלוה הכא שכר אמירה קא שקיל ושרי, ואם איתא דכל שאינו מיד לוה למלוה שרי ע"י שליח, למה לו לר"פ לומר הכא שכר אמירה שקיל, דמשמע דאי לאו משום אמירה הוי אסור, לימא סתם לא אסרה אלא מלוה למלוה ע"ש, והן אמנם דמכאן אין ראיה לאסור בנדון דידן, דהא במרדכי בסוגיין איתא ומובא בד"מ, שאפי' לרש"י דמתיר בריבית ע"י שליח, היינו דוקא היכי דההלואה והריבית הוא ע"י שליח, אבל היכי דההלואה מיד לוה למלוה אף דהריבית הוא ע"י שליח מ"מ אסור, וא"כ הכא דמיירי שההלואה הוא בא מלוה למלוה, שפיר הוצרך לטעם דשכר אמירה קא שקיל, ובלא זה היה אסור, אבל בנ"ד דגם ההלואה הוא ע"י מנהלי הבאנק שהם שלוחים אפשר דשרי, אכן באמת כתבו הראב"ד והריטב"א דלאו דוקא אמרו הכא ריבית מלוה למלוה, אלא הוא הדין בריבית הבא משלוחו של לוה לשלוחו של מלוה נמי אסור, וטעמא דשרי הכא היינו משום דהאי מדנפשיה קא יהיב, וכ"כ הטור והמחבר (ביו"ד סי' ק"ס) על דין זה, ובלבד שלא יחזור ויקחנו מן הלוה, הרי דאם חזר ולקח אסור אע"ג דהנתינה היה ע"י שליח, וא"כ מכל אלו הראשונים מוכח דריבית אפי' ע"י שליח נמי אסור, ולא שייך בזה כלל לומר אין שלד"ע, כמ"ש במ"ל (פ"ה ממלוה), דכיון שהתורה אסרה שלא יהנה המלוה מן הלוה בשכר הלואה, וזה שולח לו הריבית ע"י שליח פשיטא דאסור, דנהי שאין שליח, מ"מ המלוה נהנה מן הלוה בשכר ההלואה, ואפי' אם שלח ע"י קוף נמי אסור כיון שעכ"פ באו מנכסי לוה למלוה בעד ההלואה ע"ש:
הן אמנם קצת נבואה נזרקה מפיו של המתיר דנן, אף שודאי לא נתכוון לזה, מדלא הזכיר שום רמז מזה, דהמרדכי סוף פירקין הביא בשם תשובת רש"י להתיר ע"י שליח מטעם דאשלד"ע, וז"ל שרי לישראל למימר לישראל חברי' לך ולוה לי מעות מפלוני ישראל וגם תביא לו הריבית דלא אסרה תורה אלא ריבית הבא מלוה למלוה וגם השליח לא עשה שום איסור דהאי ריבית לאו דידיה, ואי משום שלוחו של אדם כמותו הא קיי"ל אשלד"ע לחייב שולחו ואין לפרסם הדבר עכ"ל, הרי לפנינו לכאורה היתירא דרש"י בנ"ד, אכן כד מעיינין שפיר נמצא שג"ז אינו, דהנה בשו"ע לא הביא המחבר להיתר הזה, משום דלשיטתו בפי' הב"י על הטור הביא זה וכתב שאין שום דעת אחד מן הפוסקים שווים לזה וכדמשמע כו' וסיים שאין לסמוך ע"ז כלל ועיקר, וודאי שגם רש"י לא כתבו רק איזה תלמיד טועה כתבו ותלה באילן גדול, וגם הלבוש כתב שלא יצא זה מפה קדוש רש"י ז"ל, וכן הט"ז (ביו"ד סי' ק"ס) השיג ע"ז והעלה לדבר ברור שאין להתיר בזה, וכן בתשובת חנוך ב"י העלה לאיסור, רק שהרמ"א שם הביא להיתר הזה והש"ך הסכים עמו. והנה לפנינו מבוכה גדולה בדעת רש"י, הב"י והלבוש והט"ז וכמה אחרונים החליטו שלא יצא זה כלל מפי רש"י, וגם העידו שכל הפוסקים אינם מסכימים להיתר הזה, ולעומת זה הרמ"א הוסיף עוד לחדש יותר מן החדוש שכתב רש"י, דלפי לשון רש"י שהעתקנו דשרי לישראל למימר לחבריה לך ולוה כו', לא הזכיר ההיתר כ"א בלוה הבא ללות ע"י שליח, ואמנם במלוה שרוצה להלות ע"י שליח לא נזכר בדבריו, וממשמעות הרמ"א למדנו שגם במלוה התיר, דז"ל הרמ"א אבל אם שליח המלוה הלוה ללוה בריבית ועשה שטר ע"ש המלוה הוי כאילו הלוה לו המלוה עצמו ואסור עכ"ל, משמע להדיא דאם לא נעשה השטר ע"י המלוה מותר ודינו כאילו גבי לוה דשרי ע"י שליח, וראיתי בס' שער המשפט בחדושיו להלכות ריבית הקשה טובא על הרמ"א שהשוה דין דמלוה ללוה, דבשלמא גבי לוה שלוה ע"י שליח שפיר הסברא להתיר, כיון שאין שלד"ע הוי כאילו הלוה אותם השליח לעצמו וחוזר ומלוה אותם, והריבית לא בא מיד הלוה למלוה, אבל כשהמלוה הלוה ע"י שליח איך שייך כאן הדין דאשלד"ע, דהא מ"מ לא זכה השליח במעותיו ומעותיו של משלח הוא והריבית בא מן הלוה למלוה, ע"ש שהכריח לסברא הזאת מכמה ראיות:
ולכן אנן נלך כעת בדרך התיכון, לא נוסיף על רש"י מה שאין בדבריו וכדעת הרמ"א, ומזה נרוויח שלא נשוה למאור עינינו כטועה וכיחיד נגד כל הפוסקים, ונאמר שודאי רש"י ז"ל דקדק היטב בלשונו, בלוה הבא ללות ע"י שליח, ובזה דוקא התיר, אבל במלוה לא התיר כלל משום דבזה אין סברא להתיר וכקושית השעהמ"ש הנ"ל, ובזה יסורו ממנו כמה קושית שהקשו עליו, קושית המ"ל מההיא דישראל שעשה לעכו"ם אפוטרופוס דאסור ללות ממנו בריבית, ודאי לא קשה, דהתם במלוה מיירי, והב"י שהקשה מהא דאמרי' דמותר לומר לחבירו הילך ד' זוזי והלוה לפלוני מעות, וכתבו הראשונים שדוקא באומר כן מעצמו וגם לא יחזור ויקחנו מן הלוה, הרי דאם חזר ולקח אסור אע"ג דלא היה כ"א ע"י שליח, יתיישב נמי בזה, דבמלוה מיירי ולהכי אסור, וכן קושית הט"ז מלקמן בסוגיין דאמרי' מעות של יתומים לא שרי כ"א בקרוב לשכר ורחוק להפסד ולא בריבית גמור, אע"ג דבב"ד נותנים הריבית ולא בא מיד לוה למלוה, ותו דמאי פריך הש"ס, הנהו זוזי דיתמי היכי עבדינן, ולמה אין עושין באמת להלות ע"י שליח וירויחו היתומים ליקח ריבית גמור, ג"כ לק"מ לסברא הזאת, דוק ותמצא שעי"ז יפלו רוב הקושיות שהקשו על רש"י, וגם מכוון דעת רש"י לדעת הפוסקים, ועיין בס' חו"ד (יו"ד סי' ק"ס) שמחלק נמי בין לוה למלוה מטעמים אחרים, הרי עכ"פ האמת הברור, שודאי רש"י לא התיר כ"א בלוה ולא במלוה וכלשונו בעצמו, וא"כ אפוא בנ"ד שהלוים יקחו בעצמם המעות מן הבאנק, רק המלוים הם ע"י שלוחים, ובכה"ג אפי' לרש"י אסור:
ותמה אקרא על המתיר דנן שכתב שאין נדנוד איסור בזה, בדבר כזה שפשוט איסורו לכל הפוסקים, דלמ"ש הן הראב"ד והריטב"א כתבו להדיא שע"י שליח אסור, ולדברי המ"ל הסברא כן הוא דבכה"ג לא שייך אשלד"ע, משום דמעשה קוף בעלמא נמי אסור, והמרדכי הביא בשם הרשב"א וכמה ראשונים דאפוטרופוס שהלוה מעות יתומים בריבית צריכים להחזיר, וגם הבעה"ת פוסק שצריך להחזיר, מכח סברא חדשה, דאע"ג דהיתומים לא עשו שום מעשה, מ"מ כיון דבממונייהו איתעביד מעשה איסורא מחויבים להחזיר והביא ראיה משומר שאע"ג דהם לא פשעו, כיון דע"י ממונם בא הפסד חייבים, הובא דבריו במ"ל (פ"ד ממלוה) ע"ש, ולפי"ז אף אי נימא דאשלד"ע ולא עשו שום מעשה, מ"מ חייבים להחזיר מטעם דבממוניהו איתעביד איסורא, ואין לנו מי שהתיר בסברא הזאת כ"א רש"י, ולבד שי לנו עדות כל הגדולים שזכרנו, שרש"י לא כתב כן, אלא אפילו אם נאמין שרש"י התיר, מ"מ ודאי לא התיר כ"א בלוה ולא במלוה ובכן אין לנו שום צד היתר אפי' לרש"י:
וההיתר השני שכתב משותף שאמר לחבירו גנוב כו', דמי בזה כהא דמביא נורא לקיניה, דאדרבה בזה עוד גרע יותר, דאי נימא שמנהלי הבאנק יש גם להם חלק בהמניות גרע יותר, דאם לא היו רק שלוחים היה אפשר לומר לפחות כדעת הרמ"א ברש"י דמותר מטעם אשלד"ע אפי' במלוה, אבל בשותף, הא דעת רש"י (לעיל דף ח' ע"א) דיש שלד"ע וכמ"ש בגמרא שם תדע שאילו אמר לשלוחו צא וגנוב וגנב פטור ואילו אמר לשותף צא וגנוב וגנב חייב מטעם מיגו דזכי לנפשיה הרי להדיא דעת רש"י דבשותף יש שליח לד"ע, ועמ"ש לעיל (דף י' ע"ב) באריכות גדול מזה, ואף שבחו"מ הביא דין זה לפטור בשותף שגנב ומשום דאין שלד"ע, היינו משום דסוברים כשיטת התוס' דגם בשותף יש שליח לד"ע, אבל לשיטת רש"י אה"נ דבשותף מיגרע גרע, וא"כ אליבא דמאן נתיר בנ"ד, אי אליבא דתוס' וכל הפוסקים דס"ל דבשותף יש שליח לד"ע, הא הם סוברים דבריבית לא שייך להתיר כלל מטעם זה, כיון דהכא לא בעינן שליחות, והנאה אסרה תורה, אפי' ע"י קוף נמי אסור, ואי אליבא דרש"י דיחיד הוא בזה לומר שגם ריבית נכנס תחת הסוג דאשלד"ע, הא איהו ס"ל לפחות דבשותף אמרי' דיש שליח לד"ע:
ובלא"ה אף אם היינו יכולים לומר שדבר זה נכנס תחת סוג דאין שליח לד"ע, וגם היה זה בשליח ולא בשותף, ג"כ אין התירו פשוט כל כך, דהא תינח לחלוק דרב סמא מטעם דאי בעי עביד, ה"נ כיון דאי בעי לא עביד לא מחייב שולחו, אבל לחלוקא דרבינא משום דשליח בר חיובא והטעם דמצי לומר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין, וסבור היה שלא ישמע לו, א"כ איך שייך להתיר לכתחילה, כיון דאנן מתירין אותו לכתחילה ודאי ישמע, וכמו שהקשה הקצוה"ח כיו"ב (בסי' שפ"ח). והן אמנם דברש"י גופא עוד אפשר ליישב שקאי גם לרבינא וס"ל כמ"ש הריטב"א בקדושין, דעיקר הטעם אינו משום דברי הרב, אלא משום דכן הוא גזה"כ, ואמנם על הרמ"א קשה טובא, הא איהו פסק (בחו"מ סי' שפ"ח) דאם השליח הוחזק בכך חייב המשלח ואין לומר אשלד"ע כיון שהוחזק בכך, א"כ בע"כ ס"ל דעיקר הפטור הוא משום דמצי לומר סבור הייתי שלא ישמע לי, דאי כהריטב"א שגזה"כ הוא אפי' הוחזק נמי וכמ"ש שם בקצוה"ח, וכיון שעיקר הפטור משום סבור הייתי שלא ישמע, וא"כ איך פסק כאן להתיר ע"י שליח, דכיון שמתירין אותו לכתחילה ודאי יעשה, ולפלא שלא זכר שום אחד לקושי' הזאת. ועו"ק לי על הרמ"א והש"ך שפסקו להתיר בריבית ע"י שליח מטעם דאשלד"ע, ומשמע שסבירא להו דאי נימא אשלד"ע אין שום חיוב על המשלח, ובחו"מ (סי' ל"ב) פסקו הם גופייהו לעיקר דאפי' אי נימא אשלד"ע חיובא בידי שמים מיהא איכא. ועוד נ"ל פשוט, דבנ"ד אפי' הרמ"א יודה לאסור, דלפמ"ש שהרמ"א סובר דאם ידעינן שהשליח חשוד לזה אסור, כיון דודאי ישמע לו, וא"כ בנ"ד דידעינן מראש שהמנהלים ילוו בריבית, כפי חוקי הפראגראס של הבאנק, לא שייך בזה כלל אשלד"ע, ולפי"ז אפי' יסוד היחידי שהיה למתיר דנן, והוא שיטת הרמ"א ברש"י, ג"כ נסתר בפשיטות, דלבד הקושיות הרבות שזכרנו על הרמ"א גופא, אפי' לו יהבינא לי' דהעיקר בזה כהרמ"א, אין מועיל ג"כ לנידון דידן, דבנ"ד שידעינן דחשודים הם, פשוט שגם לרמ"א אסור:
גם ההיתר מהא דמרובא פריש, וכיון שיש נמי ריוח של היתר אמרינן דמהיתירא הם נותנים, לא ידע כלל מאי דקאמרי רבנן, דאטו אנן דנין על המטבעות גופא, אם אסורה או מותרת היא, דבזה היה שייך לומר דמטבע הזאת משל היתר הוא, אנן על חלק הריוח דיינינן, וחלק הריוח יקבל גם מן האיסור. קצרו של דבר, המתיר הזה שיצא לצווח על האוסרים, שאינם יודעים מה הם סחים, לזה הראיתי באריכות, כי גמולו ישיב בראשו, הוא אינו יודע מהו סח, וגם ידיעה במקצת אין לו בדין זה, לא פגע ולא נגע בדברי הפוסקים הראשונים, והאוסרים כוונו להוציא לצדק ומשפט דינם:
במתני' שמין עגל עם אמו, עמ"ש לעיל בע"א ברש"י ד"ה מכאן ואילך ובדף ס"ח ע"ב: