בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף סט.
גביל לתורא כו', ואם מועיל טעם זה לפטור גם משכר ממון, עיין מה שכתבתי בדבור הסמוך ברש"י:
ברש"י ד"ה מכאן ואילך כו' ושכר עמל ומזון ליכא ואע"ג דחצי אחריות של מחצית חבירו עליו כיון דבעי למיטרח משום מחצה שלו כו' כי טרח משום דידיה טרח ולא מיחזי כריבית ע"כ, והמהרש"א הקשה דהא לעיל גבי גביל לתורי דנמי אית ליה בהמה שצריך למיטרח בדידי' ואפ"ה בעי נמי מותר שליש בשכרו, אבל בטעם זה דגביל לתורא גביל לתורי לחוד לא מיפטר, ותי' דהתם בהמה שלו לחוד והעיסקא לחוד, ובחלק העיסקא אין למקבל בגוף הממון כלום, רק שהחצי הוא מלוה עליו, ולכן מיחזי כריבית, אבל הכא יש לו בכל ולד פלגא שהוא קרן ואינו מלוה, ולכך הואיל שצריך לטרוח בכל ולד וולד בשביל חלקו, לא מיחזי כריבית, ע"ש שזה תוכן תירוצו, ודבריו מאוד תמוהים, דהא שיטת רש"י הוא, דהא דנוטל חצי מחצה בשל חבירו, היינו כשחלקו חלוקה קיימת עפ"י ב"ד, אבל אם לא חלקו עוד אינו נוטל כלל בשל חבירו, וכמ"ש בב"י (יו"ד סי' קע"ז) בשם תלמידי הרשב"א דהכי משמע מרש"י דבסמוך בעובדא דרב מנשיא בר גדיא, וכיון דהכא מיירי בע"כ שחלק בב"ד, נמצא שאין לו חלק עוד בולדות של חבירו ודמי ממש לעיסקא בעלמא, דלא מהני התם מה שצריך לטרוח בשלו כיון דבהמה שלו לחוד ועיסקא לחוד, ועמ"ש בסמוך ליישב קצת תי' מהרש"א. והנ"ל לתרץ קושית מהרש"א, דהנה בלאו האי קושיא נמי תמוהים דברי רש"י במ"ש ושכר עמל ומזון ליכא, ומשמע להדיא דמשום טעם זה דצריך לטרוח בדידיה, בעי למיפטר נמי ממזונות, ומאוד תמוה זה, דטעם זה לא שייך כ"א לפטרו משכר העמל, דבזה נימא כיון דבלא"ה צריך למטרח בדידיה א"כ אין טרחתו נוספת גם בשל חבירו ומשום דגביל לתורא גביל לתורי, אבל לענין מזונות אין שייך זה, דכל בהמה צריכה היא למזון בפני עצמה, ולעומת שיתרבו הוולדות יתרבו המזונות, ולעיל גבי גביל לתורא, דייק רש"י לכתוב שרק מטרחא נפטר, אבל לא הזכיר דמשכר מזון נמי יפטר, ובשמ"ק כתב שם להדיא כן, שדוקא משכר עמל נפטר, אבל לא ממזונות, וא"כ איך כתב רש"י כאן דנפטר גם משכר מזון, ועוד מ"ש רש"י בסוה"ד דלא מיחזי כריבית, תמהני ע"ז, דאטו הכא הוי האיסור רק משום מיחזי כריבית, דאם אין משלם בשכר עמלו ומזונו ריבית גמור יש כאן כיון דפלגא הוי מלוה, ועוד דקדוקים אשר יתבארו בהמשך הדברים. ולכן נ"ל בבאור דברי רש"י, עפמ"ש רש"י לעיל (דף ס"ח ע"ב) ד"ה עם אמו, וז"ל ובלא עמל ומזון כי אמו עושה ואוכלת ע"כ, ודקדקתי דהא תינח אמו שעושה ואוכלת, אבל מזונות הולד אכתי יתן, וכתבתי שם, משום דכיון דהולד הוא עם אמו א"צ למזונות, דמשדי אמו יונק, ועמש"ש בארוכה להוכיח דבע"כ בעגל היונק מיירי, והנה הכא נמי מיירי שנתן לו בהמה לעיסקא, והפרה היא עודנה אצל המקבל, דאע"ג שהמקבל עשה חלוקה לפני ב"ד, מ"מ הבעלים לא לקחו עוד מאתו העיסקא, וכיון שהוולדות הם עם אמן א"צ הולד למזון, וכ"כ רש"י להדיא בסמוך בע"ב במתני' שא"צ מזון אלא לאם, אבל לולד אין צריך, ומ"ש רש"י הכא, דשכר מזון ליכא, אין כוונתו שנפטר ממזונות משום הטעם דכי טרח בדידי', אלא משום שאין צריך כלל למזון, והיינו דדייק לכתוב ושכר עמל ומזון ליכא, כלומר שאין כאן כלל שכר מזון, דאי נימא דבאמת יש מזון, אלא שא"צ לשלם לו, הכי הול"ל וא"צ לתת שכר מזון, אע"כ דליכא כאן כלל חיובא דמזון, ומה שהוצרך רש"י לטעם דבדידיה טרח היינו לשכר עמל לחוד אבל לא למזונות ולפי"ז מיושב נמי קושית מהרש"א, דהכא כיון שהולד עם אמו שאין העמל גדול כ"כ כיון שנמשך אחר אמו, ולרשב"ג פטור לגמרי משכר עמל מהאי טעמא וכמ"ש רש"י לעיל, ולהכי אפי' לרבנן דפליגי ארשב"ג מודו נמי דהיכי דיש לו בהמה משלו, כיון דבלא"ה צריך לטרוח א"צ לשלם שכר עמל, והוא משום דהא ודאי אפי' לרבנן צ"ל דכשהיא עם אמו אין צריכה למזון ואין טורחה רב כ"כ כמו לרשב"ג, דאטו במציאות יפלגו, וא"כ יקשה מ"ט ס"ל באמת לאסור, וצ"ל בע"כ דלאו משום ריבית גמור אסרי, אלא משום דמיחזי כריבית לעין הרואים, ולהכי כשצריך לטרוח גם בדידיה דלא מיחזי כריבית גם לרבנן שרי, וא"ש מ"ש רש"י דלא מיחזי כריבית, ולפי"ז היינו דוקא בכה"ג שאין העמל רב כ"כ סגי בטעם זה, אבל בשארי עיסקא לא סמכינן אטעם זה לחוד, אם לא שיהיה עוד מותר שליש בשכרו וכלעיל ומיושב קושית מהרש"א. והיה אפשר עוד לתרץ קושית מהרש"א דהתם דצריך למיפטריה גם ממזון לא סגי טעם זה לחוד עד שיהיה נמי מותר שליש, אבל הכא דמזון בלא"ה אין כא חיוב ורק מעמל לחוד, סגי טעם זה לבד, אלא מפני שנ"ל עיקר שגם לעיל לא נתכוון רש"י לפוטרו גם ממזון, ודלא כהבנת המפרשים לעיל שגם משכר מזון נפטר, לכן נ"ל עיקר כמ"ש ראשונה:
ברש"י ד"ה מאן פליג לך כו' שמא לא נשומית יפה, וכבר ף זכרתי לעיל מ"ש תלמידי הרשב"א בכוונת רש"י, דטעם זה לא לבד שמהני לבטל החלוקה, אלא מהני נמי לפוטרו דשלא יקח כלום בחלק הבעלים, דכמאן דלא חלקו דמי, ודלא כשיטת התוס' דס"ל דטעמא קמא דמאן פליג לך, לא מהני כ"א לבטל החלוקה, ומבואר בארוכה בב"י (יו"ד סי' קע"ז) ע"ש. אלא דאכתי יש לי מקום ספק בדעת רש"י, מי אמרינן דהיינו דוקא כשהמקבל חלק, אלא שהחלוקה נתבטלה מצד שלא היתה בפני ב"ד, בזה אינו נוטל חצי מחצה בשל חבירו, אבל היכי שלא חלק כלל נוטל בחלק הבעלים, או כ"ש כשלא חלק כלל דאינו נוטל. והנה בעיקר הספק ראיתי בפרישה (סי' קע"ז) שכתב לדבר פשוט, דכשחלק ונתבטל החלוקה גרע טפי מלא חלק כלל, והיינו דכיון שחלק גילה דעתו דלא רצה להיות שומר שלו בלא חלוקה, וכיון שהחלוקה בטילה אין לו גם שכר בחלק חבירו, משא"כ בלא חלק ועסק בסתם יותר על הזמן נוטל בחלק הבעלים, דכיון דמתחלה בתורת עיסקא ירד בה דהיינו למחצית שכר, אדעתא דהכי מטפל בריוח שיהא נוטל בה לעולם כענין זה ע"ש בסקכ"ד בסוה"ד כתי' האחרון, אלא שהט"ז שם הרעיש על הפרישה ע"ש. אכן נ"ל להוכיח דרש"י ס"ל בע"כ כתי' הפרישה, דהא רש"י כתב הטעם דא"צ לתת שכר עמל ומזון, דכיון דצריך לטרוח גם בדידיה לא מיחזי כריבית, וכבר הבאתי לעיל קושית מהרש"א, דמ"ש לעיל לא סמכינן אטעמא דגביל לתורי לחוד כ"א עד שיהא מותר שליש נמי, ותירץ דהכא שאני שיש לו חלק בכל ולד וולד, וא"כ בבהמה עצמה יש לו חלק שלו שהוא קרן גמור ואינו מלוה, משא"כ התם דבהמה שלו לחוד ועיסקא לחוד וכן פי' הפרישה בכוונת רש"י, וכיון שכן דבע"כ הכי הוא חלוקו של רש"י, דדינא דברייתא מיירי שיש לו חלק בכל ולד א"כ בע"כ דלא חלק עדיין, דאי כשחלק אין לו עוד שום חלק בכל ולד, אלא דחלק הבעלים לחוד וחלקו לחוד, ואע"כ דבלא חלקו מיירי ואפ"ה נוטל חצי מחצה בשל חבירו, וא"כ ע"כ דמ"ש רש"י דבנתבטל החלוקה אין נוטל כלום, היינו דוקא בחלק ונתבטל כעובדא דרב מנשיא, אבל בלא חלק כלל כדמיירי בברייתא נוטל חצי מחצה בשל חבירו, ואלא ששכר טרחא אין נוטל מעיסקא החדשה, אבל עצם החלק יטול, וזהו ראיה שאין עליה תשובה, אי נפרש כוונת רש"י כמהרש"א והפרישה, אכן לפמ"ש לעיל כוונה אחרת ברש"י, משום דהכא הוי עם אמו ואין עמלו רב כ"כ ע"ש באריכות, לא מוכח מידי מרש"י דמיירי בלא חלקו, ויתיישב דעת הט"ז. והנה האחרונים הבינו מלשון הפרישה שכתב דהטור ס"ל כדעת התוס', דגם הפרישה לא כתב כן, דבלא חלק נוטל חלק, היינו דוקא שהטור ס"ל הכי, אבל רש"י לא ס"ל כן, דאלת"ה למה יפרש לדברי הטור דלא כרש"י, אכן לענ"ד א"א בשום אופן לומר כן בכוונת הפרישה, דהא הפרישה עצמו בסקכ"ז שם כתב כוונת רש"י כחלוק המהרש"א, משום קא לו חלק בכל ולד, וא"כ בע"כ בשלא ש חלקו מיירי הברייתא ואפ"ה נוטל חצי מחצה, אלא ברור דמ"ש הפרישה דהטור ס"ל כתוס', היינו לתירוצו הראשון שם, אבל לתי' האחרון שתי' דעת הטור דלא חלק כלל עדיף, ודאי שהטור ס"ל נמי כרש"י, דהא גם לרש"י בע"כ הכי הוא דלא חלק עדיף, לשיטת הפרישה עצמו ודו"ק בזה: