בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף סח.
בגמ' למאי נ"מ לדינא דבר מיצרא, עמ"ש לעיל (דף ס"ה ע"ב) בחי' לדבור המתחיל בדמים הללו:
ברש"י ד"ה אימת קנייה כו' נמצא נוטל ריבית קצוצה, ובשמ"ק כתב דתימה רבה הוא, דהא לפחות דקונה אותה בתורת משכון בכסף וא"כ אמאי הוי ריבית קצוצה ופי' דכיון שחוזרים הבעלים וחוכרים ממנו איגלאי מילתא דמעיקרא אדעתא דהכי עבדו כו' ע"ש, ומכאן נ"ל נמי ראיה למ"ש לעיל (דף ס"ה ע"ב ודף ס"ו ע"ב) ברש"י ד"ה ואבע"א, דרש"י סובר דאפילו כשהתנה ואמר לו לכשאביא מעות תחזיר ותמכרנו נמי אסור, דכיון דאין דרך הלוקחים לעשות כן איגלאי מילתא דכוונתם לא היה כ"א להתיר הריבית וכל כה"ג אסור וכמו הכא דאמרינן כן וע"ש:
תוד"ה כפועל בטל כו' ועוד דקתני בתוספתא כו' נותן שכרו כפועל בטל דברי ר"מ משמע דמתני' אתיא כר"מ ע"ש, לפי' הסמ"ג דמפרש דהא דקאמר ר"מ בין מרובה בין מועט מיירי בלית לו עסק אחר והוא אדם בטל שא"א לשפר בו כפועל בטל וכההיא דשמואל דמיירי נמי בכה"ג, ועיין בבאור הגר"א על הרא"ש, אבל ביש לו עסק אחר גם ר"מ מודה דמשערינן כפועל בטל, לק"מ קושית התוס', די"ל דרש"י סובר כהסמ"ג. ועוי"ל עפמ"ש בשמ"ק דהאי דקאמר ר"מ בין מרובה בין מועט, היינו בשפסק עמו וקצץ על השכר, ורשאי לפסוק עמו הכל לפי תנאו וכההיא דקוצץ דינר דמיירי בכה"ג, וכן פי' הטור דקוצץ לו דינר מיירי בשפסק, ומתניתין דקתני שכרו כפועל בטל, היינו בסתם שלא קצץ, שוב ראיתי שגם הפנ"י תי' כן, אלא שלא זכר שבעיקר הדין כבר הקדמוהו הטור והשמ"ק, ואכן שוב ראיתי דא"א ליישב כתי' הראשון שכתבתי, דאפי' אי נימא דר"מ ס"ל נמי כפועל בטל, בע"כ דפועל בטל דר"מ לאו היינו שכרו משלם, דהכי איתא בתוספתא ר"מ אומר נותן כפועל בטל ר"ש אומר נותן שכרו משלם, מכלל דפועל בטל דר"מ לאו שכרו משלם, ולפרש"י במאי פליגי, וצ"ל דגם התוס' נתכוונו להקשות מן סיום דברי התוספתא, וגם הרא"ש הקשה מזה, ובבכורות הביאו התוס' עצמן סיום התוספתא, דאילו מדברי ר"מ עצמו דקאמר כפועל בטל לא קשה, דיש ליישב כמ"ש דגם לר"מ משכחת כפ"ב:
בגמ' ורשב"ג לית ליה שכר עמלו ומזונו כו', וקשה לי הא רש"י פי' הטעם דכיון דשמין עם אמו לית ליה טרחא דנמשך אחר אמו, וא"כ אין כאן שום עמל ועל מה יחויב, ועוד דמאי משני דאיכא גללים, ולטעם זה משמע דחיוב יש כאן אלא שמשלם בגללים, ואילו לטעם רש"י אין כאן שום חיוב, ונ"ל דשכר כתף לאו היינו שכר עמל, דכתף לחוד ועמל לחוד, ושני מיני טרחא יש בזה, מה שצריך לעמול ולטרוח עם הולד בתוך הבית זהו עמל, ובשעה שצריכין להוליכן ממקום למקום והעגלים שקטנים הם ואין יכולים להלך, וצריכין להוליכן על כתיפו זהו שכר כתף, ורשב"ג דפטר כששמין עם אמו, היינו משכר כתף, באשר העגל נמשך אחר אמו וא"צ להוליכן על כתיפו, ומקשה בש"ס נהי דמשכר כתף ודאי שפטור מטעם זה, אבל בשכר עמלו ומזונו למה יפטור, דהא בזה אין נ"מ כשהוא בלא אמו או עם אמו, ולמה לא הזכיר רשב"ג שצריך לתת לו לפחות שכר עמל ומזון, ומשני דאיכא גללים, וזהו משום שכר העמל, ושכר כתף פטור בלא"ה משום דא"צ כלל לכתף, כשהוא עם אמו, ויישבתי בזה לשון רש"י וז"ל ובלא עמל ומזון כי אמו עושה ואוכלת וא"צ להעלות שכר כתף ע"כ, ועיין במהרש"א שכתב שדברי רש"י סותרים זא"ז, פתח ובלא עמל ומזון, דמשמע שגם ממזון פטור, ומסיים וא"צ להעלות שכר כתף, דמשמע שדוקא משכר עמל פטור, ועו"ק כיון דכבר כתב ובלא עמל, מאי מסיים עוד הפעם וא"צ להעלות שכר כתף ע"ש, וכ"ז לא קשיא כ"א להבנת המפרשים דעמל וכתף חד מילתא היא, אכן לפמ"ש דתרי מילי נינהו א"ש, וכלל דברי רש"י שבא לתת טעם מדוע לא הזכיר רשב"ג משום חיוב כששמין עם אמו, הא כששמין בפני עצמו יש בזה ג' חיובים, מזון, עמל, כתף, ואיך יופטר מכולם כששמין עם אמו, לזה כתב דשכר מזון ליכא, כי האם עושה ואוכלת, והולד פשיטא שא"צ למזון, דהא בששמין עם אמו היינו בע"כ כשכרוכה אחר האם, וא"כ בע"כ דהאם מניקה אותה, דאל"ה לא היתה כרוכה, וכיון דמניקה היא, אין צריכה שוב למזון אחר, והטעם דעמל, הוא משום גללים, ולא הוצרך רש"י לזכרו, אחרי שמפורש הוא בש"ס, ואח"כ כתב עוד, וא"צ להעלות שכר כתף, והוא משום טעם שכתב לעיל, כיון דנמשך אחר אמו ואין כאן טרחא וז"ב, ועמ"ש (לקמן דף ס"ט), ומיושב נמי קושית התוס' דאיך יהיה גללים שכר מזונו, ולמ"ש באמת גללים לא הוי כ"א שכר עמל ואפ"ה אין צריך לתת שכר מזון, לאמו אין צריך כי עושה ואוכלת, והולד א"צ למזון, ודלא כהתוס' דצריך לתת שכר מזון ודו"ק:
תוד"ה מקום שרגילין כו' א"נ דכ"ש דפליג בסיפא כו' ע"ש, ולא אבין דהא הטעם דס"ל ברישא דא"צ להעלות שכר כתף הוא משום דלית כאן כלל טירחא דכתף כיון שנמשך אחר אמו, אבל אה"נ דלשנות אין יכול לשנות שום מנהג, ואפשר דתוס' לא יפרשו כרש"י דהטעם משום דנמשך אחר אמו, אלא יפרשו דעמל וכתף חד מילתא הוא, והטעם הוא משום גללים וכדמשני בש"ס, וא"כ משמע דהטעם משום דיכול לשנות וק"ל:
תוד"ה ורשב"ג, עמ"ש בסמוך בגמ' ליישב קושיתם.
בגמ' רב עיליש גברא רבה הוא ואיסורא לאינשי לא הוי ספי, והראשונים הקשו דמאי קאמר משום דגברא רבא הוא, הא אפי' לאיניש אחרינא נמי אסור לעשות כן ועמ"ש בשמ"ק ע"ז. ואפשר לומר, דהנה הרא"ש דקדק מכאן דאבק ריבית כי האי שאינו אלא טרחא אין עובר הלוה משום איסור ריבית כ"א משום לפני עור, דאלת"ה הול"ל ואיסורא לא הוי עביד, ומדקאמר לא הוי ספי, דהיינו לאחריני, מכלל דאין עליו איסור כ"א מה שהוא ספי למלוה והיינו לפני עור, וכתב התפארת שמואל דנ"מ היכא שידוע שבלא"ה מלוה בריבית ויש כמה אנשים שמוכנים ללות בריבית דשרי ליקח הימנו למחצית שכר, שהרי יכולין ליתן כוס יין לנזיר היכי שיכול ליקח בעצמו ע"ש, ולפי"ז קשה דמאי תמה על לשון השטר והוציא השטר ממשמעותיה, דילמא הוא כפשוטו דפלגא באגר ופלגא בהפסד, ואפ"ה עשה כן, משום דראה שהמלוה רצה להלות לאחר על תנאי הזה וליכא תו לפני עור, וכיון שיש אופן דשרי מנ"ל להוציא משמעות השטר מפשטיה, אכן באמת כבר כתבו התוס' (שבת ד"ג) דאע"ג שבכה"ג ליכא הלאו דלפני עור מ"מ איסורא מיהא איכא דחייב להפרישו מן האיסור ולא לסייעו, ולפי"ז א"ש, דאי לאו רב עיליש דגברא רבא הוא לא היינו יכולים לשנות השטר ממשמעותיה, כיון דאיסורא ליכא, לא דריבית, ולא הלאו דלפ"ע, ורק החיוב והמצוה להפריש מן האיסור אפשר לא חשש לזה, אבל רב עיליש דגברא רבא הוא מסתמא חשש גם לזה, ולפיכך תמה ע"ז והוציא השטר ממשמעותו ודו"ק, אלא דבמ"ל (פ"ד ממלוה) כתב, דבריבית יש הלאו דלפני עור בכל אופן, אפי' אם המלוה היה מלוה גם לאחרים, דלא דמי לנזיר דשם אם לא היה מושיט זה הכוס לא היה נעשה כלל האיסור דלפני עור, אבל גבי ריבית דאם לא לוה זה היה האחר עובר אלפ"ע בשביל זה לא נפטר הלוה, ועוד דהכא אסור דשמא הלוה האחר היה חוזר בו ע"ש:
והנה בעיקר הראיה שהוכיח הרא"ש מכאן דלוה לא עבר באיסור דרבנן, דחה זה החו"ד (יו"ד סי' ק"ס) דהא הלוה לא עבר רק בשעת נתינה כמבואר במ"ל שם, וא"כ לא שייך לומר לא הוי עביד, כיון דבשעת כתיבה לא עביד איסורא עוד, ולכך הוצרך לומר לא הוי ספי משום המלוה, דמלוה ודאי עובר בלא תשימון משעת כתיבה ע"ש. ולכאורה היה אפשר לתרץ דעת הרא"ש, דהא הכא, לא הפלגא דריוח שיתן לו, הוא הריבית, דנימא שאכתי לא היה בזה הנתינה, דהא שרי לפסוק נמי פלגא באגר ופלגא בהפסד ובלבד שלא יטריח בחלק חבירו, ועיקר התמהון שתמה רבא על לשון השטר דהוי כתיב בו פלגא באגר ופלגא בהפסד, בע"כ דהיינו משום שראה לרב עיליש בחייו שהטריח בכל העיסקא, ע"ז תמה, דאם השטר הוי כפשוטו, איך יעשה זה לטרוח עבור חלק השני, דאם לא ראהו מטריח בכל העסק, מה תמהון יש כלל בשטר זה, דאטו אסור לפסוק פלגא באגר ופלגא בהפסד, אם אך לא יטריח בחלק חבירו, וכיון שעיקר האיסור הוי העמל והטורח, וזה כבר נתן, ואין מקום לקושית החו"ד כיון דבאמת כבר היה נתינה בזה. שוב ראיתי דאכתי יש מקום להקשות על הרא"ש, דנהי דכבר נתן לו הריבית דהיינו הטורח, מ"מ כ"ז שלא החזיר עדיין העיסקא לבעלים יכול עדיין לתובעו שינכו לו מחלק הבעלים שיעור שכר טורחו, וידעתי אמנם שדבר זה במחלוקת שנויה, בין הרי"ף ורבינו אפרים לעיל (דס"ד ע"ב) בדין דהלוהו ודר בחצירו, דאם לא פרעו הלוה עדיין החוב ההלואה, ובשעה שבא לפורעו שואל הלוה שינכו לו מחובו שיעור השכירות, דהרי"ף ס"ל דלא מנכינן ליה, דדמיא להא דאמר רב אשי לעיל, דסלוקי בלא זוזי אפוקי מיניה ריבית שנתן כבר הוא, ולדעת הרי"ף ה"נ בנידון דידן, דכבר טרח עבורו לשם ריבית, אם מנכינן ליה אח"כ שיעור הטירחא הוי כמו שמפקינן מיניה אבק ריבית, אכן רבינו אפרים חולק וס"ל דרב אשי לא קאמר דסלוקי בלא זוזי אפוקי הוא כ"א במשכנתא כיון דשכונה הוא גביה בתורת זבינא אבל בלא משכנתא מסלקינן ליה, ועיין ברא"ש לעיל שהסכים לשיטת רבינו אפרים, וא"כ לפי"ז במה שטרח אין שום איסור עדיין כ"ז שלא החזיר לו העיסקא די"ל דהיה סומך שיתבע לנכות לו אח"כ שכר טורחו, ועיקר הריבית בשעת החזרה הוא, אם מחזיר לו פלגא באגר ממש ואינו מנכה לו בשביל הטורח, וכיון שכן שפיר קשה על הרא"ש, דלשיטתו דבכה"ג יכול לנכות לו, ונמצא דהאיסור לא יבוא כ"א בשעת נתינה, והכא דלא היה עוד הנתינה לא עבר רב עיליש על שום איסור, ושפיר קאמר לא הוי ספי, דרק למלוה יש איסור ולא ללוה, ומנ"ל לדייק דריבית דרבנן אין אסור ללוה, ואם כי החו"ד לא כוון לכל מה שכתבתי, מדלא זכר כלל מזה, בכ"ז קושיתו אינה כ"א לפמ"ש ודו"ק, ועיין בבאה"ג ויו"ד סי' קס"ו) שציין דהרא"ש הסכים לשיטת הרי"ף, ולזה היה מיושב הקושיא, אכן פלא הוא דבהדיא כתב הרא"ש דנראה לו שיטת רבינו אפרים, וכ"כ הטור על שמו, וגם הרמ"א שם ע"ש:
עוד שם רב עיליש גברא רבא הוא, החו"ד (בסי' ק"ם) נסתפק לשי' הרא"ש דהלוה אינו עובר בריבית דרבנן, אם העדים עוברים בריבית דרבנן מי נימא דללוה מדמינן להו או למלוה מדמינן להו, ופשיט ליה מסוגיין דקאמר רב עיליש משום דגברא רבא הוא איסורא לא הוי ספי, ומשמע דבלא גברא רבא תלינן לשטרא כפשטותו וכמבואר א סי' קע"ז) דכיון דלגבי' דידי' ליכא איסורא ולאיסורא דאחריני לא חייש, ואי נימא דהעדים עוברים גם בריבית דרבנן, א"כ אפי' כשהלוה אינו גברא רבא, אכתי נימא דמ"מ העדים לא עבדי איסורא, אע"כ דלגבי עדים נמי ליכא איסורא, וגם לפני עור לא שייך, דאפשר שהיה מלוה גם בלא הם וכמ"ש לעיל גבי לוה, זהו תוכן ראייתו ולענ"ד יש לדחות ראייתו, דלמ"ש לעיל דאפי' כפשטות השטר דפלגא באגר ופלגא בהפסד אין כזה שום איסור לפסוק כן, ואדרבה סתם עיסקא הכי הוא, פלגא באגר ופלגא בהפסד וכדאיתא לקמן (דק"ד ע"ב) אמרי נהרדעי האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון, ואי לא היה מקבל כ"א תילתא בהפסד לא הוי פלגא מלוה, אע"כ דסתם עיסקא הוי פלגא מלוה, ועיין בשמ"ק שם לקמן, אלא שבפסיקה כזאת אסור להמקבל לטרוח בכל העיסקא בחנם והטרחא הוא דאסור, אבל לא מה שיתן לו פלגא באגר, וא"כ כיון שבגוף הפסיקה הכתובה בשטר אין בזה שום ריבית, ורק מה שקיבל עליו לטרוח בחנם הוא האיסור, והפסיקה דבעל פה שהיתה ביניהם הוא האיסור, וכשהעדים לא ידעון מהקבלה הזאת אלא שמביאין לפניהם לחתום שטר כזה, ולא ידעון מהפסיקה שהיתה ביניהם בע"פ, אם ישלם לו בעד טרחו או לא, למה לא יחתמו על שטר כזה, כיון שבשטר אין ניכר שום ריבית, למה להו לחשוש דהטרחא יהיה בחנם, אדרבה על העדים להחזיקם בחזקת כשרות ולומר שמסתמא פסקו ביניהם כדין, שישלם לו בעד הטורח, וא"כ אין ראיה מחתימת העדים, דשמא לא ידעון כלל מהפסיקה שהיה ביניהם בע"פ, שלא ישלם לו גם בעד הטורח, ובשטר עצמו אין מפורש שום ריבית, ועיין בהגהות דג"מ (ביו"ד סי' קע"ז) על הש"ך סקמ"ט ובפ"ת שם סק"ו אבל אם היו יודעים העדים גם מהפסיקה שהיה ביניהם בע"פ שקיבל זה על עצמו לטרוח בחנם גם בעד חלק חבירו, ודאי דעברי בלא תשימון על עצם הפסיקה דבע"פ, ולא דמי זה למ"ש בהגהות מרדכי לקמן (דף ע"ב) דהיכי שאין הריבית מפורש בשטר מסתבר יותר לאסור, דשמא אתי לידי גבייה, אבל היכי שמפורש בהדיא דלא אתי לכלל גבייה יש להתיר, דהתם מיירי דההלואה ודאי לא היתה כסך הכתוב בשטר, אלא פחות, ומה שכתוב בשטר יותר מסכום ההלואה, היינו משום שכלל גם הריבית, אלא שאין מפורש דההלואה היתה בפחות, והמותר הוא בשביל הריבית, רק שכלל הריבית עם הקרן, אבל העדים שראו ההלואה, דאסור להם לחתום אם לא ראו ההלואה, וא"כ יודעים הם שבשטר הזה יש ריבית, ודאי דאסור להם לחתום על שטר כזה, אבל הכא דכפי הסך הכתוב בשטר אין בזה שום ריבית, ואם יביאו לפני העדים לחתום בשטר כזה למה יהיו אסורין לחתום ולחשוש שמא לא ישלם בעד הטורח, וא"כ מחתימתם אין ראיה, להכי שפיר קאמרי' הכא, דאי לאו דגברא רבא הוא הוי תלינן לשטר כפשטותו, דמחתימת העדים אין ראיה, אבל ודאי העדים שידעון מהפסיקה דבע"פ ג"כ, עברי בלא תשימון על הפסיקה דבע"פ:
ואחרי שדחינו ראיית החו"ד, נ"ל בעיקר הדין, דודאי עברי העדים, דעיקר צד הספק שלו הוא, דשמא ללוה מדמינן להו, ולענ"ד נראה, דאין ללמוד עדים מלוה, דהא בעיקר סברת הרא"ש שהתיר ללוה באיסור דרבנן, וכפי הנראה מלשון הרא"ש שכתב דיש לדקדק דאבק ריבית כהאי אין אסור ללוה מדלא יהיב לדידיה טפי לא קרינן בו לא תשיך כו' ע"ש, ומדקאמר דאבק ריבית כי האי משמע דדוקא בהאי ליכא איסורא ללוה, אבל בשאר אבק ריבית גם הלוה עובר, ובטעם החלוק מבואר במ"ל (פ"ד ממלוה) בשם מהרלנ"ח דכיון דבלוה אין איסור דלא תשימון, ורק על הנתינה עובר, ובפלגא באגר ופלגא בהפסד, טעם הריבית הוא מצד שהשוו חלוקת השכר וההפסד שיקח בעל המעות בשתיהן החצי, ושתי החלוקות א"א שיצאו לפועל לעולם אלא האחד מהם ובערך אותה החלוקה לבדה אין כאן ריבית כלל, שאם היה לוקח רב עיליש חצי הריוח לחוד אינו ריבית מצד אותה חלוקה שאם היו מתנים שיקח השליש בהפסד מותר היה, וכן גם כשפרע חצי ההפסד אינו ריבית מצד אותה חלוקה, שאם היו מתנים שיקח תרי תילתי באגר מותר היה, א"כ בפועל אין שום ריבית לעולם, והריבית הוא מטעם השומה, והלוה שאינו עובר בלא תשימון, להכי קאמר לא הוי ספי, אבל בכל ריבית דרבנן דיש ריבית בפועל שנותן יותר מן הראוי, גם הלוה עובר משום לא תשיך כמו המלוה ע"ש, וכיון דעיקר פטור דלוה הוא משום שהריבית אינו בפועל רק בשומה, והוא אינו כלל באיסור הזה, א"כ העדים דישנם בכלל האיסור דלא תשימון, ודאי דעברי גם בכה"ג וז"ב:
והנה לשיטת הרא"ש דמחלק בהכי פשיטא דאין ללמוד עדים מלוה, אלא אפי' לשי' הרשב"א והר"ן דגם בכל ריבית דרבנן אין איסור ללוה, וא"כ בע"כ דאין טעם ההיתר משום דאינו בלא תשימון, אפ"ה גם לשיטתם אין ללמוד עדים מלוה, דבטעם הרשב"א כתוב בנמוק"י, משום דאזהרת לוה חדוש הוא כיון דמדעתו יהיב, ודי במה שחידשה עליו התורה לאסור ע"ש, ולפי"ז אזהרת העדים דאינם חדוש יותר ממלוה, ודאי דעברי בלאו שלהם כמו המלוה. ועוד נ"ל להביא ראיה לדבריי, דהמ"ל שם בהלכה ו' בד"ה ודע, נסתפק אם בריבית דרבנן יכול המוחזק לומר קים לי כהרמב"ן דעדים נפסלים ג"כ להעיד בעדות אחרת, והביא עוד בשם הג"ת דבריבית דרבנן אינם נפסלים לעדות אחרת משום דבעבירה דרבנן בעינן חמוד ממון דוקא ובריבית שאינם מרויחים כלום אינם נפסלים ע"ש, מכלל דזה פשיטא להו דעוברים העדים מיהא אפי' באיסור דרבנן, דאי לא עברי כלל מה מקום לספק אם נפסלו לעדות אחרת ודו"ק: