בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף סו:
רש"י בד"ה ואיבעית אימא כו' והפירות לר' יהודה לוקח אוכלן ולרבנן משלשין אותן עכ"ל, כבר נתקשו המפרשים בזה אמאי אסור למוכר לאכול פירות דהא לא שייך כאן איסור ריבית כלל לגבי מוכר, דאף אם לא יביא המעות ותיחלט השדה ביד לוקח נמי אין איסור, כיון שהמוכר לא הלוה ללוקח כלום, ולא דמי להא דאמרינן (לעיל דף ס"ה) דשניהם אסורין ומוקמינן דהיינו בדא"ל לכי מייתית קני מעכשיו, דהתם איירי שנתן הלוקח רק מקצת דמים משו"ה שייך ריבית באכילת פירות דמוכר דשמא יגמור המקח ויראה שאכל המוכר בשביל שהמתין לו מותר המעות, אבל הכא שאין ממתין לו כלום מאי איסור יש בזה. ועוד קשה לי מאי דאמר דלר' יהודה לוקח אוכלן, ואמאי לא יאכל גם המוכר, דהא במוכר נמי רק צד אחד הוא, בלוקח הוי צד אחד שמא לא יגמור המקח, ובמוכר שמא יגמור. ונ"ל דהא דמוכר אין אוכל פירות לאו מטעם איסור ריבית, אלא משום בטול האסמכתא, דאם המוכר יאכל הפירות הדר הו"ל אסמכתא אפי' למאי דמוקי לה במעכשיו, דלא מיבעי לשיטת הר"י ור"ת דס"ל דמעכשיו לחוד לא מהני לבטל האסמכתא, אלא דבעינן נמי שיתפיסנו ליד מלוה גופא וכמ"ש בב"י (חו"מ סי' ר"ז) ע"ש, ובקרקע לא שייך תפיסה אחרת כ"א מה שיתפוס אותה לאכילת פירות, דבגוף הקרקע לא שייך תפיסה כ"כ, ועיין מ"ש בהג"א בסוגיין ובנמוק"י בשם הרמב"ן לעיל בסוגיא דערבון, דמוחזק במשכון של קרקע לא הוי מוחזק כמו במטלטלין, ולכן אם גם הפירות יאכל המוכר, לא הוי תפוס ביד הלוקח כלל ולא מהני מעכשיו, אלא אפי' לשיטת הפוסקים דס"ל דמעכשיו לחוד נמי מהני לבטל האסמכתא, נ"ל דהיינו דוקא במשכון כזה דלא שייך גביה אכילת פירות, אבל במשכון שיש בו פירות, אם המוכר יאכלם הו"ל אסמכתא לכולי עלמא, דהא עיקר המעליותא דמעכשיו שיועיל לבטל האסמכתא, היינו משום דאסמכתא לא הוי כ"א מי שאינו גומר ופוסק למכירתו מיד, אלא אומר אם לא יהיה זה הדבר יהיה מכירה וכלשון הגמ' כל דאי אסמכתא הוא, דאמרינן דסמך דעתו דיהיה אותו הדבר ולא יהיה מכירה ואילו הוי ידע שלא יהיה הדבר לא היה תולה המכירה בזה כגון זה שסבר שיהיה לו מעות ויכול לפדות שדהו תוך ג' שנים, נמצא שלא גמר בדעתו מתחלה להקנותו לגמרי, משו"ה לא קנה, אבל באומר מעכשיו ומקנהו בקנין גמור מיד שיהיה מעתה של הלוקח, אלא שהלוקח קיבל עליו שאם יחזיר לו מעותיו עד ג' שנים יקבלם וכמ"ש רש"י ד"ה ואבע"א, וכיון דגמר ופסק למכירתו מיד לאו דאי הוא ולא הוי אסמכתא, וא"כ אין שייך זה כ"א כשלא שייר המוכר לעצמו כלום ונסתלק לגמרי מן המכירה מיד, אבל כששייר הפירות לנפשיה עד כלות זמן הג' שנים, אכתי לא הוי כמכירה, ולא מיבעי למ"ד קנין פירות כקנין הגוף דמי, ודאי דהוי כאילו השדה גופא הוא ביד המוכר עדיין, אלא אפי' למ"ד קנין פירות לאו כקה"ג, מ"מ לענין אסמכתא ודאי דצריכין אנו לומר דשיור הפירות הוי שיור, לענין דמשו"ה לא הקפיד להקנותו מיד, לאו משום דגמר ומקנה, אלא משום דעכשיו אין לו הפסד כיון שאוכל הפירות ועד שיגיע זמן הפסד פירות היינו לאחר ג' שנים יהא בידו לפדותה, ואילו ידע שלא יוכל לפדותה לא היה מקנהו ונמצא דאכתי הוי אסמכתא, דדוקא היכי שמכרה לגמרי בלא שום שיור לא הוי אסמכתא, אבל אם יש שיור הפירות אכתי הוי אסמכתא ודו"ק, וא"ש מ"ש רש"י דגם לר' יהודה רק לוקח אוכל הפירות כיון דאיסורא דמוכר לאו משום ריבית אין נ"מ בין ר' יהודה לרבנן:
והנה אם כי קושית המפרשים מ"ט אסור המוכר בפירות ישבנו בזה, אכן לדידי קשיא להיפך מאיזה טעם נאסור ללוקח לאכול הפירות כיון דמעכשיו נקנה לו ושלו אכיל, דלא דמי למה שאמרו (לעיל דס"ה) דמכר לו שדה ונתן לו מקצת דמים דאסורין שניהם בפירות ומוקמינן דהיינו בדא"ל לכי מייתית קני מעכשיו, ולהכי אסור גם הלוקח, דשמא א יגמור המקח ונמצא דמעות הוי הלואה ושכר מעותיו קא אכיל הפירות, דהא התנאי דמעכשיו יצויר בשני פנים, א), דאין מקנה לו מיד למכירה גמורה רק שגמר הקנין יהיה אח"כ, אלא דחלות הקנין יהיה אז מעכשיו, ויצויר גם באופן שני כגון שמקנה לו מיד במכירה גמורה, ומצד המוכר אין שיור עוד במכירה אלא שהלוקח קיבל עליו דאם יביא לו המעות עד ג' שנים יקבלם מאתו והוי כמכירה חדשה. והנה זה פשוט דמעכשיו דמבטל האסמכתא, היינו כאופן השני, שגמר המקח הוי מיד, אלא שהלוקח קיבל עליו להחזירו כשיביא לו המעות, דאם התנאי היה להיפך, דלעת עתה לא יקנה הלוקח, אלא כשלא יביא המעות עד ג' שנים יהיה שלו מעכשיו, מעכשיו כזה לא מבטל האסמכתא, כיון דלא גמר לפסק מקחו עד זמן ההוא אכתי דאי הוא וכל דאי הוי אסמכתא, והכי פרש"י להדיא בד"ה ואבע"א וז"ל דלאו אסמכתא הוא אלא קנין גמור הוא שע"מ מכר גמור החזיק בה מעכשיו כו' וזה קיבל עליו שאם יביא לו מעותיו עד ג' שנים יקבלם ע"כ, וא"כ לא דמי האי מעכשיו לההיא דהתם, דהתם הוי בע"כ הפירוש דגמר המקח יהיה כשיביא לו מותר המעות וכמו שאמר לכי מייתית קני מעכשיו, ועד שמייתי המעות לא קנה כלל, ואם יביא לו המעות נמצא דלא היה מעולם שדה של לוקח והמעות הלואה הוא, להכי אסור, אבל הכא אפי' כשיביא המעות אח"כ, הא עכ"פ עד עתה של לוקח היא ממש, וכי אכיל לפירות בתורת מקח גמור אכלן ואמאי אסור. ונ"ל מזה ראיה נכונה למ"ש לעיל שם בשם השמ"ק, דאפילו כשהתנה עמו לכשיהיה לי מעות תחזור ותמכור לי דבזה הוי ודאי מכירה גמורה בעת מעשה, אפ"ה אסור הלוקח בפירות דכיון דאין דרך הלוקח לעשות כן ירדה תורה לסוף דעתם דלהלואה גמורה נעשה והוי נמי ריבית קצוצה ע"ש, והיה נראה שגם רש"י סובר כן, ולהכי אוסר ללוקח לאכול פירות, ולפי"ז צ"ל דמ"ש רש"י דלר' יהודה לוקח אוכלן לאו משום הטעם דהוי רק צד אחד בריבית, דאפי' אי הוי ריבית גמור נמי שרי לר' יהודה בכה"ג, דהא עיקר המקור של השמ"ק הוא משום דיפרש, דהכוונה דריבית ע"מ להחזיר, לאו להחזיר לריבית, כ"א להחזיר ולמכור לו השדה, ורבנן סברי דהוי אסור, ור' יהודה סובר כיון דבשעת מעשה מכירה גמורה היתה שרי, וא"כ למ"ש דהכא הוי מכירה גמורה שרי לר' יהודה בכל ענין, ועמ"ש לעיל בארוכה וזה נכון:
בגמ' אלא אפותיקי דאמר ר"פ כגון דא"ל לא יהא לך פירעון אלא מזו, הרא"ש והטור (חו"מ סי' ר"ז) ס"ל דכיון דלאו מטעם קנין הוא, אלא מטעם אפותיקי א"כ לא מהני זה אלא להכי שלא יוכל לסלקו בקרקע אחרת, אבל במעות יכול לסלוקי וכמו כל אפותיקי דעלמא דהוי דינא הכי, ואכן מלשון רש"י לא משמע כן, דז"ל בד"ה למיגבא מיניה קונה בה כנגד מעותיו ואם בא לפרוע המעות לאח"ז לא יקבלם עכ"ל, הרי להדיא דמפרש לשון אפותיקי דקאמר ר"פ לענין שלא יכול לסלוקי גם במעות, אכן בפרישה (סי' ר"ז) כתב דדעת רש"י הוא כהטור והרא"ש, וצ"ל דס"ל דמה דמפרש רש"י כאן בהדיא דגם במעות לא יוכל לסלוקי היינו בס"ד דסוגיין, אבל לבתר דפריך סוף סוף הוי אסמכתא ומשני דאפותיקי דקאמר היינו כגון דא"ל לא יהא לך פירעון אלא מזו, בע"כ דיפרש גם הוא דבמעות יכול לסלוקי, דאלת"ה מאי משני דא"ל לא יהא לך פירעון אלא מזו, ומשו"ה לא הוי אסמכתא כיון דאפי' בתוך ג' עשאו אפותיקי, הא אפותיקי דתוך ג' היינו דלא יכול לסלוקי בקרקע אחרת, אבל במעות יכול לסלוקי כמו כל אפותיקי, ותנאי דבמעות נמי אין יכול לסלוקי לא יהיה כ"א כשלא יפרע עד ג' שנים, וא"כ אכתי דאי הוא וכל דאי הוי אסמכתא, אע"כ דגם רש"י סובר דלמסקנא לא מועיל לענין דלא יכול לסלוקי בזוזי, ושפיר משני דכיון דאף בתוך שלש עשאו אפותיקי א"כ לאו דאי הוא, והנה אם כי מרש"י דהכא אין להוכיח דפליג על הרא"ש, מ"מ נ"ל להוכיח דדעת רש"י הוא בע"כ דלא כהטור, דלשיטת רש"י דמפרש דלמסקנא דמוקי דא"ל לא יהא לך פירעון אלא מזו, תרתי קאמר ליה, דאם לא אפרע לך עד ג' שנים תהא כולה שלך, ואף בתוך ג' שנים לא יהיה לך פירעון אלא מזו, ואי נימא דהוי ממש ככל אפותיקי דבמעות יכול לסלוקי, מאי אתא רב פפא לאשמועי', דאע"ג דאסמכתא לא קניא אפותיקי מיהא הוי, הא לענין אפותיקי לאו אסמכתא הוא, כיון דאף בתוך ג' נמי אין יכול לסלוקי בקרקע אחרת, וכמו שהקשו כן באמת תלמידי הרשב"א על רש"י, הובא בב"י סי' הנ"ל, אע"כ דרש"י ס"ל דבמעות לא יוכל נמי לסלוקי אפי' לפום המסקנא, וא"כ טובא אתא לאשמועי' ר"פ, דאע"ג דמה שעשאו אפותיקי גם בתוך שלש אין מועיל כ"א שבקרקע אחרת לא יכול לסלוקי, אבל במעות יכול לסלוקי, אפ"ה כשבא לפרוע אחר ג' אין יכול לסלוקי גם במעות, דע"ז מהני התנאי, שוב מצאתי בשמ"ק בשם רמב"ן שכתב נמי דדעת רש"י דא"י לסלוקי גם במעות, וכ"ה במהר"ם שי"ף ע"ש. אלא דאכתי צריך באור, דמאיזה סברא יהיה הדין כן שא"י להלוקי במעות, ואי מטעם התנאי דלאחר ג' דנימא דקני מיהא לענין זה, א"כ אכתי הוי אסמכתא כיון דתנאי זה לא הוי כ"א כשלא יפרע עד אחר ג' והוי אסמכתא, ואי משום דמיירי שגם בתוך ג' עשאו אפותיקי, כיון דאחר ג' אתה בא לחייבו ביותר מהחיוב דתוך ג' ובע"כ דמחמת התנאי הוא, והתנאי הוי אסמכתא. ולתרץ זה נ"ל עפ"י מ"ש בשמ"ק להוכיח מלשון רש"י דבסמוך בד"ה גבי מהאי חמרא, ופסק דמים ולבסוף אייקר, דנתכוון לתרץ בזה קושית התוס' ד"ה ואי, דמאי פריך הכא דאסמכתא היא, והא כל היכי דלא גזים לאו אסמכתא היא, וכיון דאמר לא קני לגוביינא, וכן גבי חמרא דהוי נמי רק כנגד מעותיו ואין כאן גוזמא ואמאי הוי אסמכתא, להכי פרש"י דמיירי שלבסוף אייקר, והוא התנה עמו שאם לא יתן לו מכאן עד יום פלוני יטול כשער הזול של עכשיו, וכן גבי אפותיקי מפרש כן, דהא דאמרי' אפותיקי הוה למיגבא מיניה שיעור זוזי כדשויה בשעת מתן מעות והוא שער הזול, ומשו"ה קשיא לן דאסמכתא היא כיון שאח"כ הוקרה מ"ש, ולפי"ז אתי שפיר מאוד מה שאינו יכול לסלקו במעות, דהא כנגד החוב קונה שפיר מטעם התנאי בגוף הקרקע, ולאו מטעם אפותיקי אלא מטעם קנין הוא, דקונה ממש בגוף הקרקע כנגד מעותיו מיהא כיון דכנגד מעותיו דלא גזים לא הוי אסמכתא כלל, ולא הוצרך בש"ס לטעם דבתוך ג' נמי עשאו אפותיקי בכדי שיהיה רשאי ליקח גם במקח הזול דמעיקרא, דאי מטעם הקנין לא היה קונה כנגד מעותיו כ"א לפי השער היוקר דבשעת קנייה, כיון דלא מיירי בקנו מיניה מעכשיו, והקנין לא הוי כ"א לאחר, ג', מהיכי תיתי יקח כשער דמעיקרא, ואי מטעם שהתנה כן הוי אסמכתא, אבל כיון דעשאו נמי אפותיקי שאפי' בתוך ג' לא יהא לך פירעון אלא מזו, וכל אפותיקי הוי כקנו מיניה מעכשיו אע"ג דלא אמר בהדיא מעכשיו, דכיון שהמלוה אין יכול לתבוע ממנו פרעון ממקום אחר וסילק נפשיה משעבוד שאר דברים, מעיקרא אדעתא דארעא נחית וכמ"ש הראב"ד והרא"ש, ולהכי צריך לחשוב לו כמקח דמעיקרא, כיון דמחמת האפותיקי הוי הקנין בשדה מעיקרא כשהיה עוד בשער הזול, ומחמת שני תנאים הללו זוכה בגוף השדה וגם במקח דמעיקרא, ושפיר הוצרך לתרווייהו, דמטעם אפותיקי לחוד נהי דהוי כמעכשיו, מ"מ אינו מוכרח לתת לו מגוף השדה, דתנאי הזה לא היה כ"א דכשיוכרח לשלם לו מתוך הקרקע אז יקנה מעכשיו, אבל אכתי יוכל לסלק גם במעות, ותנאי דלאחר ג' לא מהני לענין ליקח כמקח דמעיקרא, אבל כשיש שני אלו התנאים, נוטל גם כשער הזול, דע"י התנאי דאחר ג' זוכה הוא בשדה דוקא ולא במעות, וכיון שעכ"פ השדה הוא שלו, מעתה מהני תנאי דתוך ג' לענין שנחשוב הקנין בשדה, לא מלאחר ג' אלא ממעיקרא ודו"ק. ולפי"ז יצא לנו שיטת רש"י דלא כהרא"ש והטור, ודעת הפרישה נראה נמי, דהא עיקר ההוכחה שכתבתי דרש"י יפלוג על הרא"ש, היינו משום דאל"כ מה אתא ר"פ לאשמועי' וכנ"ל, ואכן בפרישה וסמ"ע תירץ, דרבותא אשמעינן דלא תימא כיון שבטל תנאי דלאחר ג' בטל נמי תנאי דתוך ג' ע"ש וכ"כ הפנ"י, ולפי"ז אין הוכחה מרש"י, ונוכל לומר דגם רש"י יסבור כהרא"ש:
תוד"ה ואי אמר קני כו' וא"ת והא משמע בס"פ דלא הוי אסמכתא אלא היכי דאין בידו כו' והכא מאי אסמכתא איכא כו' ע"ש, ובפנ"י הרבה לתמוה, דהא הכא נמי מיקרי לאו בידו דשמא לא יהיה לו מעות תוך ג' והשיגה ידו רק לאחר ג' ע"ש, ותימה לי על תמיהתו דהא קרקע יש לו ודאי ללוה, היינו זה הקרקע שהלוה עליה, ולמה לא ימכור קרקע כדי שיעור החוב, דהא כשאין לו מעות מחויב לפרוע במה שיש לו, ומחויב נמי למכור נכסיו לפרוע החוב, וכיון שקרקע יש לו ודאי הוי כיש לו מעות, וא"כ שפיר בידו הוא, ואלא דאפ"ה הוי אסמכתא מחמת שזה גופא גזים הוא, דאין אדם עשוי למכור קרקע, ופשוט שזה דעת התוס', ועמ"ש (לקמן דע"ד) ליישב קושית התוס' בטוב טעם:
ברש"י ד"ה והדרא פירי, לאחר שלש אם אכלן לוקח, והנה גם ברא"ש דייק לכתוב דהדרא פירי דלאחר שלש ע"ש, ומשמע להדיא דפירי דתוך שלש אין מחויב להחזיר, וטעמא דמילתא י"ל דסבירא להו דהא דהדרי פירי לרב נחמן, לאו משום ריבית הוא, דהא לא הוי כ"א אבק ריבית כיון דלא קצץ, אלא מטעם מחילה בטעות הוא ומשום איסור גזילה, ולהכי דוקא פירות דלאחר שלש, דבהם הוי מחילה בטעות, דכיון דכבר עבר הזמן סבור ששל לוקח הוא ולא ידע דאסמכתא לא קניא, אבל בפירות דבתוך שלש לאו מחילה בטעות הוא, וא"כ אין כאן שום איסור, דאיסור דגזל אין כאן כיון דמחילה גמורה הוא, ומצד איסור ריבית נמי א"צ להחזיר כיון דאבק ריבית הוא, וחילוק זה אמנם עולה יפה לשיטת הרא"ש דס"ל באמת דבכה"ג לא הוי כ"א אבק ריבית, אכן אכתי מה נענה לשיטת רש"י בסמוך ד"ה הכא הלואה, דהא דהדרי פירות לר"נ היינו משום איסור ריבית, ואע"ג דלא קץ הוי נמי כריבית קצוצה משום דבהלואה לא בעינן קץ דאין אבק ריבית בהלואה ע"ש, וא"כ מאי איכא בין תוך שלש לאחר שלש, דנהי דמצד איסור גזל אין כאן בתוך שלש מ"מ אכתי ליהדרי מטעם איסור ריבית, והיה אפשר לתרץ, דהנה אפי' לשיטת רש"י דטעמא דהדרי פירי הוא משום ריבית היינו דוקא לפום מאי דמשני התם זביני הכא הלואה, אבל לס"ד ודאי דסבור היה דטעמא דר"נ משום מחילה בטעות, דאל"ה לא היה מקשה למימרא דסבר ר"נ מחילה בטעות לא הוי מחילה, כיון דטעמו לאו משום מחילה בטעות, וא"כ בע"כ דדעת המקשה הוא, דאפי' בהלואה בעינן נמי קץ ליה דוקא, ואי לא קץ אינו כ"א אבק ריבית, דאי גם המקשה סובר בזה דבהלואה לא בעינן קץ ואין אבק ריבית בהלואה, א"כ מאי ס"ד דטעמא דר"נ משום מחילה בטעות ולמיפרך עליה ממוכר פירות דקל, יפרש כפשוטו דטעמו דהדרי משום ריבית הוא, ולא היה קשה כלום, אע"כ דהמקשן סבור דאפי' בהלואה לא הוי ריבית קצוצה לענין שיוצרך להחזיר כ"א בדקץ ליה בפירוש, והכא דלא קץ ליה מתחלה לא הוי כ"א אבק ריבית וא"צ להחזיר, ולפי"ז נוכל לומר דמ"ש רש"י פירי דלאחר שלש, היינו רק להס"ד, דטעמו הוי משום מחילה בטעות, וא"כ בע"כ דגם בהלואה הוי כה"ג אבק ריבית, ולכן א"צ להחזיר פירי דבתוך ג', אבל למסקנא דטעמא דר"נ משום ריבית, ואפי' בכה"ג הוי ריבית קצוצה, באמת צריך להחזיר גם הפירי דבתוך שלש:
ועוי"ל דאפי' למאי דמשני דטעמא דר"נ משום ריבית הוא ג"כ א"צ להחזיר פירות שאכל בתוך שלש, דכיון דנחשוב אכילת הפירות למחילה, והרי מחילה מהני גם בריבית קצוצה, דדוקא בתורת ריבית הוא דאסור אבל בתורת מחילה שרי, וא"כ כי הוי ריבית קצוצה מאי איכפת לן, כיון דמחיל ובתורת מחילה יהיב לו א"צ להחזיר, ולא מיבעי לשיטת הרמב"ם (בפ"ד ממלוה), דאפי' מחילה דקודם פירעון נמי מהני, ודאי דא"צ להחזיר, אלא אפי' אי נימא כהכרעת הרא"ש בריש פירקין, שדוקא אם כבר גבה המלוה הריבית ואח"כ מחל מהני, אבל מחילה דבשעת נתינה לא מהני, וכן הופסק (ביו"ד סי' ק"ס), והמ"מ שם כתב שכן הוא נמי דעת הרמב"ם, ולפי"ז היה מקום לומר דמחילת הפירות נחשב כמחילה דבשעת נתינה, דהא אחר הנתינה לא חזינן דמחיל, וא"כ לא מהני המחילה. אכן באמת נ"ל פשוט שהכא מהני המחילה בשעת הנתינה לכו"ע, דטעם החלוק שבין קודם נתינה לאחר הנתינה מבואר בשמ"ק בריש פירקין, דאם מחל לאחר שגבה המלוה, הוי המחילה מדעת שלימה, מה שאין כן במחילה דקודם פירעון דחשבה רחמנא כמחילה באונס ע"ש, הסבר הדברים דכיון שכבר קצץ עמו בשעת הלואה ליתן לו יותר, אמרינן דאע"ג דנותנו עתה בתורת מחילה, אין זה משום שרצונו למחול לו בדעת שלימה, אלא דמפני שקשה לו לעבור על התנאי שפסק עמו ליתן לו יותר, ומפני שבתורת ריבית אסור ליתן, יתן לו דרך מחילה, הא אי לאו הפסיקה דמעיקרא לא היה נותן לו כעת יותר ממה שהלוהו, וכיון דיש לומר דהתנאי דחקתו למחול, להכי חשבינן זה למחילה באונס וז"ב, וא"כ לא שייך זה כ"א במקום שקצץ עמו מעיקרא ליתן יותר, אבל הכא שלא פסק עמו בשעת הלואה שיאכל הפירות, לא נוכל לומר דהמחילה הוי כאונס מחמת פסיקת התנאי, דאיזה דבר הכריחו למחול הפירות אחרי שלא היה שום פסיקה ע"ז, וכיון שודאי דהמחילה היתה מדעת שלימה להכי מהני המחילה אפי' בשעת נתינה, ונהי דלענין עצם האיסור דריבית אמרינן דבהלואה אסור אפי' בלא קציצה, ואפי' לא קץ כקץ דמי, מ"מ לענין המחילה ודאי דיש חלוק בין קץ מעיקרא ע"ז, ללא קצץ כלל, ועיין מ"ש המ"מ (בפ"ו ממלוה) להשיג על הראב"ד שכתב דטעם דרבינא לעיל (דף ס"ב) דמשכנתא בלא נכייתא אין מחזירין, משום דמצד גזל אין כאן כיון דמחיל לאכילת הפירות ומצד ריבית אין כאן דהוי אבק ריבית, והשיג המ"מ, דכיון דמחל מהני אפי' בריבית קצוצה, ולמה לו לטעמא דאבק ריבית, ועיין בש"ך (יו"ד סי' קע"ד סק"ה), הרי להדיא כדברינו דמהני המחילה דאכילת פירות אפי' בריבית קצוצה, וכיון שכן אתי שפיר דיש חלוק בין תוך ג' לאחר ג', דבתוך ג' דלא הוי מחילה בטעות א"צ להחזיר הפירות, דנהי דהוי ריבית קצוצה מ"מ כיון שמחל מהני לענין שאין צריך להחזיר, דלענין האיסור ודאי דלא מהני המחילה כלום בשום ריבית, דמה מועיל מחילה לאיסור שכבר בלע, וכמ"ש הפרישה (ביו"ד סי' ק"ס), אבל לענין שא"צ להחזיר עכ"פ מהני, אבל לאחר שלש כיון דהוי מחילה בטעות ולא הוי מחילה כלל בהלואה, כיון שיש איסור, דאע"ג דבכ"מ הוי מחילה, אבל הכא תקנו שלא יהא מחילה בכדי שלא יבוא לידי איסור וכמ"ש הרא"ש, מחויב להחזיר מצד האיסור ריבית, ועמ"ש עוד בתוס' ד"ה התם, וגם לקמן (דע"ג ע"ב) מזה:
אלא דלפי"ז צ"ע דעת הרמב"ם דס"ל שאפי' פירי דתוך שלש צריך להחזיר משום דהוי ריבית של תורה, ואמאי לא מהני המחילה, ואפשר לומר דרמב"ם ס"ל שאפי' בתוך שלש נמי הוי מחילה בטעות, וכמ"ש הב"י (חו"מ סי' ר"ז סקי"ג) דסבור שכיון שלא נתן לו הדמים תוך שלש שנים הרי היא שלו ע"ש:
רש"י ד"ה הכא הלואה, עמ"ש לעיל (דף ס"ד ע"ב) בחדושינו לגמרא בדבור המתחיל אר"י בר מניומי באריכות:
תוד"ה התם זביני, הקשו על רש"י דס"ל דבהלואה אין אבק ריבית, וא"כ פליג רב נחמן אדרבינא דלעיל דאמר משכנתא בלא נכייתא בדינינו אין מחזירין ע"ש, ותמיה לי טובא על קושיתם, דהא גם רש"י לא קאמר דהדרי כ"א פירות שאכל לאחר שלש, אבל בפירות שאכל קודם שהגיע זמן פרעון מודה דלא הדרי וכמ"ש להדיא בד"ה הדרי פירי, ועיין לעיל מ"ש בטעמו של רש"י, וא"כ התם נמי דמיירי בפירות שאכל קודם זמן פרעון ודאי דא"צ להחזיר. ואמנם אם כי הקושיא כמובן התוס', שהקשו מעיקר הדין דהתם א"צ להחזיר, יש ליישב כן, אבל אכתי קשה לי על טעמו של רש"י דפי' התם, דלהכי בדינינו אין מחזירין משום דאבק ריבית הוא, ע"ז ודאי קשה, דהא טעם דאבק ריבית לא מהני בהלואה לפירושו כאן, ומה דמהני הכא בתוך שלש, היינו משום דהוי מחילה וכמ"ש באריכות ברש"י. אכן כמה מזוקקים ומיושבים דברי רש"י למדקדק בהם היטב, דראה זה פלא, דז"ל התם בד"ה ובדינינו אין מחזירין, דאבק ריבית הוא כיון דזימנין שאין עושים פירות שהכרמים לוקין אין זו ריבית קצוצה עכ"ל, דלכאורה פלא הוא ל"ל לומר הטעם דמשו"ה לא הוי ריבית קצוצה משום דלפעמים הכרמים לוקים, דטעם זה אין שייך כ"א בכרם דעביד הכי לפעמים להיות נלקה ולא יהיה בו שום פירי יותר משיעור הוצאתן המרובה, אבל בשדות ובתים לא שייך הכי, וכמ"ש בשמ"ק לעיל (דף ס"ד ע"ב) דבשדות שאין הוצאתן מרובה כגון גן אילנות וכדומה הוי ודאי ריבית ע"ש, וגם לשון רש"י דייק הכי, דבכ"מ דייק לכתוב כרם, משמע דבבתים ושדות הוי ריבית קצוצה, יותר הו"ל לפרש דלא הוי ריבית קצוצה, משום דלא קץ עמו לאכול פירות לשם ריבית אלא הלוהו סתם והוא ירד ועשה ואכל, וכמו שפירש בסמוך בד"ה משכנתא ולכן נראה ברור בדעת רש"י שסברתו שכתב דבהלואה לא מהני אבק ריבית, היינו דוקא כשהאבק ריבית יהיה משום חסרון הקציצה, בזה ס"ל לסברא פשוטה, דבהלואה אפי' לא קץ כקץ דמי, כיון דלא היה בזה שום עסק של מסחר ורק הלואה גרידתא, ודאי שהפירות הם לשם ריבית, וסתמא כפירושו דמי, אבל אם האבק ריבית יבוא מחסרון העצמיי, משום דאין הדבר קצוץ וברור שיבוא לידי ריבית, דשמא לא יגדלו הכרמים ולא יהיה שום יתרון, אבק ריבית כזה, אפי' בהלואה נמי הוי רק אבק ריבית, דמה יועיל דהלואה הוא ובודאי לשם ריבית יטול, כיון דהספק הוא שמא לא יהיה ריבית כלל, וזה אמת בעזה"י. ולפי"ז אין שום סתירה על רש"י, דהכא דאמתני' קיימא, דאיירי בשדה שא"צ להוצאות מרובות כ"כ כמו בכרמים, ודאי שיהיה בה פירות הן חסר או יתר קצת, דזה לא שכיח שילקו לגמרי, ואלא דהחסרון הוא מה שלא קצץ, בזה ס"ל דבהלואה הוי כריבית קצוצה אע"ג שלא קצץ, דבהלואה לא איכפת בקציצה, כיון שאפי' בלא קציצה ידעינן דלשם ריבית קא מכוון, והתם בדרבינא אשמועינן במשכנתא של כרם, ובכרמים לפעמים אין בהם ריבית בעצם, דטפולן והוצאתן מרובה, וכיון שמצד עצם הריבית לא הוי קציצה ודאי שאפי' בהלואה לא הוי כ"א אבק ריבית, ואין להקשות דאכתי למה דחיק לפרש התם מפני טעם דאבק ריבית ולפרש דהיינו במשכנתא של כרם, יפרש בטעמו דאין מחזירין הוי משום מחילה וכמו הכא בפירות שבתוך ג', ובכל משכנתא נמי אין מחזירין, די"ל דרבותא אשמועינן שאפילו במקום שלא שייך טעם מחילה, כגון מחילה דקודם הלואה, או למ"ד דמחילה לא מהני בריבית, מכל מקום בכרם אין צריך להחזיר משום אבק ריבית, אבל זה ודאי דבמשכנתא של בתים ושדות, גם רבינא דלעיל מודה לר"נ דהכא צריך להחזיר במקום שאין שייך טעם דמחילה, ולהיפך במשכנתא של כרם או אפי' של שדה, אבל שדה כזה שהוצאותיה מרובה דדמיא לכרם, גם ר"נ מודה דלא הוי כ"א אבק ריבית, ומר אמר חדא ומר חדא, ר"נ דמיירי הכא בשדה, דבזה ברוב הפעמים יהיה פירות מרובה על ההוצאות, דבשדה אילן אין שום הוצאה דחרישה וזריעה, ואפי' בשדה זריעה נמי אין טפולן רב כ"כ כמו בכרם, אשמועי' דהכא הוי ריבית קצוצה, ורבינא אשמועינן דבכרם וכדומה בשדות שהוצאותיהן מרובות כ"כ עד שלפעמים יוכל היות שלא יהיה שבח הפירות יתר על ההוצאה, הוי אבק ריבית, ואפי' במקום דלא שייך מחילה נמי א"צ להחזיר, ודו"ק כי זה ברור:
ועוי"ל דהא דקאמר ר"נ דהדרי פירי, לאו שכופין אותו להחזיר, אלא דדינא אשמועינן דמחויב להחזיר לצאת ידי שמים, וכמו ההיא דר"נ (לעיל דף ס"ד) הלוהו ודר בחצירו צריך להעלות לו שכר, דפירשו הראשונים נמי דהיינו לצאת ידי שמים, דגם אבק ריבית מחויב לצאת ידי שמים, וא"כ לא קשה כלל מרבינא דלעיל, דרבינא אומר דבדינינו אין מחזירין, היינו שע"י כפיית הדיינים א"צ לכפות, וזה גם ר"נ מודה, אלא דתוס' לשיטתייהו (לעיל דף ס"ב) דס"ל שאפי' לצאת ידי שמים אין מחויב באבק ריבית, להכי שפיר הקשו, אכן כל הפוסקים הבינו, דהדרי דאמר ר"נ היינו בדיינין, וכן משמע נמי מרש"י לקמן ד"ה ה"נ: