בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף סו.
בגמ' א"ר הונא בשעת מתן מעות קנה הכל כו', ובשמ"ק הביא בשם הריטב"א וז"ל ואגב אורחין שמעינן מהכא דכל שלוה מעות מחבירו וקנס עצמו בקנין מעכשיו שאם לא אפרעהו לזמן שקבע שישלם לו כפלים שאין בו שום ריבית, וה"נ מוכח בפ' גט פשוט מההיא דמי שפרע מקצת חובו ע"ש וכזה כתב גם הריב"ש בתשובה, דכל שהוא משום קנס אין בו משום ריבית דלא הוי אגר נטר והסביר בטעם הדבר דכיון שאין מרוויח בהמתנה כלום שהרי אפי' ממתין לו כל הג' שנים אם הוא פרעו בסוף הזמן אינו מרויח כלל, א"כ כשלא פרעו והוחלט לו אין כאן ריבית אלא קנס, דלא נתכוון זה לשום אגר אלא שיפרענו בזמנו ע"ש, ובזה מיושב קושית התוס' לעיל ד"ה משכן לו בית דמ"ש מהלוהו כו' דאסור דבהלוהו הוי החיוב דרך קנס ושרי, משא"כ בההיא דמשכן דהתנאי אינו להתחייב לפרעון בזמנו רק לזכות למלוה בזכות הזה שלא יוכל למכרו לאחר, ובודאי דאגר נטר הוא, ואמנם מדלא ניחא לתוס' בתי' הזה מכלל דס"ל דאפי' ע"י קנס גמי אסור, וכן יש להוכיח מהראב"ד ואשר"י שהקשו נמי כקושית התוס' ולא תי' דהכא הוי ע"י קנס, מכלל דס"ל נמי שאסור אפי' ע"י קנס והנה בריב"ש שם הביא לדבר פשוט דריבית ע"י קנס מותר ולא מצא מי שאוסר, ולמ"ש מוכח דתוס' ורא"ש וראב"ד לא ס"ל האי היתירא ונ"ל ליישב דברי הריב"ש, דנוכל לומר שבאמת גם התוס' מודים דכל דרך קנס לא הוי עליו שם:
ריבית להחזיר בדיעבד אלא שהערמת ריבית מיהא הוי לאסור לכתחילה וכמ"ש הרשב"א באמת כן, ולהכי הכא במתני' דקתני דבייתוס בן זונין היה עושה כך לכתחילה לא היה ניחא ולתוס' לומר דההיתר הוא משום דהוי דרך קנס, ומוכרחים הי' לתרץ דמטעם אחר היה עושה כן לכתחילה, וכיון שכל האיסור הוא רק משום הערמת ריבית, ודאי דלא שייך כן כ"א בהלואה כמו הכא אבל במכירה שמחייב עצמו בקנס על הסחורה שנתחייב להעמידו מותר גם לכתחילה, דבמכירה לא מחמרינן לאסור משום הערמה ריבית, ולהכי בעובדא דריב"ש דשם היה העובדא שאחד מכר לחבירו סחורה בששים זהובים שקיבל מיד והתנה לתתה לו לחצי שנה ואם. יעבור ע"ז שיתן עבורם ק' זהובים, ולהכי שפיר השיב הריב"ש להתיר בלי חולק, דבכה"ג כו"ע מודים דמותר גם לכתחילה. שוב דקדקתי בשו"ע (יו"ד סי' קע"ז) וראיתי להדיא כדבריי דבסעי"ד הביא בהלואה דאסור משום הערמת ריבית, ובסעי"ח גבי מכירה דמותר לכתחילה וכתב שם הט"ז דהחלוק בזה הוי משום דהכא הלואה והכא זביני וע"ש:
ולפמ"ש מחלוקת הראשונים הוא בריבית דרך קנס הריטב"א ס"ל דאפי' הערמת ריבית אין בזה ומותר גם לכתחילה, מדמוקי למתני' בהאי טעמא ומתני' לכתחילה הוא, מדעשה כן בייתוס בן זונין, והתוס' ורא"ש והראב"ד והרשב"א ולא ניחא להו לאוקמי מתני' בהכי, ס"ל דאיסורא לכתחילה מיהא הוי בהלואה. ועפי"ז מיושב מ"ש מוהר"א ששון בסי' קס"ב וכן בב"ה בשם או"ח ומובא בש"ך (יו"ד סי' קע"ז סקל"ד) דדוקא בשעת הלואה אסור לעשות כן, אבל אם הלוהו כבר על המשכון ועתה אומר אם לא פרעתיך יהא שלך דמותר, ובס' אשל אברהם להגאון מוהר"א ברודא הקשה ע"ז דהא בסמוך פריך על ר"נ דאמר לא קנה ממתני', ואי נימא דמה דשרי במתני' הוא דוקא שלא בשעת הלואה אבל בשעת הלואה אסור, גם על רב הונא קשה, דהא איהו קאמר להדיא בשעת מתן מעות קנה, ובמתני' לא התיר כ"א לאחר מתן מעות, אע"כ דגם מתני' מיירי אפי' בשעת הלואה ואפ"ה מותר, ואיני מבין קושיתו, דהא למאן דסובר דגם הערמת ריבית ליכא בכה"ג, לא מחלקינן כלל בין שעת הלואה לאחר הלואה, דכיון דאיהו מוכח ממתני' דהיתירא דמתני' משו"ה, ומתני' ודאי דבשעת הלואה מיירי, ורק החלוק של הב"ה ומוהר"א ששון הוא אליבא שיטת התוס' וסייעתם דאיסורא לכתחילה משום מיחזי כריבית ולא אח"כ, ולשיטת תוס' הא טעם היתירא דמתני' באמת לא משום דהוי דרך קנס אלא כמ"ש בתירוצם, וא"כ מאי מוכיח ממתני' דאפי' בשעת הלואה מותר ודו"ק. וכן מה שהקשה עוד שם על הגהת הרמ"א שם בסי' קע"ז, דהנותן מעות ומקבל פירות דמותר לכתחילה, ונרשם בצדו ריב"ש, וע"ז הקשה דהא הריב"ש מתיר בכל ענין, י"ל נמי כמ"ש דודאי במכירה כעובדא דריב"ש אין לחלק בזה, כיון דבדרך מכירה בלא"ה לא מחמרינן באיסור כזה שאינו אלא משום מיחזי כריבית, אבל בהלואה דאסרינן משום הערמה שפיר מחלקינן דאם נתן מעות וקיבל מעות הוי מיחזי כריבית, אבל בנתן מעות וקיבל פירות אין מיחזי כריבית אפי' בהלואה וכעין מ"ש בש"ס (לעיל דף ס"ג) גבי מה לי הן ועמש"ש, והכי דייק לשון הריב"ש שם על עובדא דתשובת הרשב"א דמיירי בהלואה מחלק בהכי, וק"ל:
בגמ' ר"נ אמר אפי' לאחר מתן מעות קנה הכל, ובס' תו"ח הקשה כיון שאין שם קנין ולא שעת מתן מעות במאי קנה הא קיי"ל דאין אדם קונה בדברים, ובפנ"י הוסיף עוד דאפי' קנין אין מועיל כיון שלא הקנה לו מעכשיו כלום כ"א לאחר ג' שנים, הקנין דתוך ג' לא מהני וע"ש שנדחקו ליישב. והנה לשיטת הרמב"ם דבמכירה קונה במלוה, בקרקע לקנין גמור, ודאי דא"ש דקונה הכא במעות המלוה, ואפילו לכל הפוסקים דמלוה לא קנה י"ל דקונה במחילת המלוה או בהנאת מחילת מלוה דמהני לכולי עלמא, אלא שבאמת אין אנו צריכין לכל זה, דכבר קדמוני הראב"ד והשמ"ק ליישב באופן מרווח וז"ל ואי קשיא לך כנגד מעותיו במה קנה והא מלוה הוא וקיי"ל דאין קונין במלוה, לא קשיא דכי אמרי' דאין קונין במלוה ה"מ במלוה שלא פ"י משכון, (פי' שרוצה לקנות במלוה דבר אחר לא המשכון, אבל אם בא לקנות המשכון גופא מהני) אבל הכא מלוה שע"י משכונה היא ומשכנתא למכירה דמיא מאי משכנתא דשכונה גביה דמכירה לשנה היא או לזמן שפוסק עמו והרי הוא כמי שמוכר לשנה שדהו וחזר ולקחו ממנו לאח"ז באותן הדמים עצמן קנה כנגד מעותיו, ובשמ"ק כתב הטעם דחשיב לה כעין אפותיקי וכדלקמן ע"ש, וכ"ז נעלם מהתו"ח והפנ"י:
תוד"ה ומניומי כו' ומיהו לרב הונא יש ליתן טעם כו', ולכאורה קשה דהא גם לרב הונא לא א"ש, דהוא אמר דגם לאחר מתן מעות מיהא קונה כנגד מעותיו, וכנגד מעותיו לחוד נמי אסמכתא הוי כמ"ש התוס' דלעיל מיניה, והתם לא שייך האי טעמא שכתבו התוס', ובמהרש"א כתב דהוה"ד דהמ"ל דגם לרב הונא לא א"ש ע"ש, וזה דוחק דמלשון התוס' משמע דלרב הונא א"ש בטעם זה על כל החלוקים שקאמר, וי"ל דמצינן למימר דרב הונא ס"ל דדוקא בדגזים הוי אסמכתא אבל כנגד מעותיו לא הוי אסמכתא כלל, ואע"ג דבסמוך קאמר בגמ' דגם אי אמר קני לגוביינא הוי אסמכתא, התם לרב פפא דאמר בסמוך אע"ג דאסמכתא לא קניא אפותיקי מיהא הוי למיגבי מינה ומוקי בדא"ל קני לגוביינא ומשמע להדיא דס"ל לר"פ דגם בא"ל קני לגוביינא, לא קנה מטעם קנין משום דאסמכתא הוא אפי' בכה"ג אלא דקנה מטעם אפותיקי, ולהכי מקשה שפיר דלדידך דסבירא לך דאפי' בקני לגוביינא נמי אסמכתא הוי, אע"ג דהכא לא גזים, ולא סבירא לך הא דרב הונא דכנגד מעותיו מיהא קונה, א"כ גם מטעם אפותיקי לא יקנה, דהא לא עשאו אפותיקי כ"א לאחר ג' שנים וגם זה דאי הוא, וכל דאי הוי אסמכתא, אבל לרב הונא י"ל דסבירא ליה דהיכי דלא גזים לא הוי אסמכתא כלל, ולדידיה לא היה קשה כלל קושית הש"ס דלקמן, שוב מצאתי כעין זה בפנ"י ע"ש:
בא"ד אבל הכא על דעת כן הלוהו מעותיו שתהא השדה משוקעת בידו כו', מלשון זה משמע דבדעת מלוה תליא הדבר, וכיון שהוא חושב על דעת תנאי גמור לא הוי אסמכתא, ולכאורה קשה דהא בכל תנאי הוי דעת המלוה לתנאי גמור, אלא אמרינן דהלוה לא נתכוון להקנותו, ורק להסמיכו על דבריו בכדי שיפטר מאונסו, ומשו"ה הוי אסמכתא, הרי דבדעת הלוה תלוי, וא"כ ה"נ נימא דהלוה מפני שאנוס היה שרצה להשיג המעות, הבטיחו לגוזמא הזאת בכדי להסמיכו על דבריו, וי"ל שזהו הסבר התוס' דודאי בשעת מתן מעות דביד המלוה להתנות כל תנאי שירצה, ובזה לא נוכל להשגיח על רצון הלוה, דאלת"ה א"כ נבטל כל מכירות שבעולם, דהא כל מכירה אנוס הוא, מפני שדחוק למעות, ונימא דהמוכר לא נתכוון להקנות כ"א מפני האונס, אלא דאמרינן דמה בכך שהוא לא נתכוון לזה, הא מ"מ הלוקח לא נתרצה ליתן המעות כ"א אדעת מכירה גמורה, ובידו להתנות ע"ז, כן ה"נ נהי דהלוה לא נתכוון להקנותו, מ"מ המלוה לא נתרצה להלות לו כ"א שיקנה לאחר ג' שנים ובידו להתנות כרצונו ולא הוי כלל אסמכתא, רק לאחר מתן מעות דאין המלוה יכול שוב להתנות כיון שכבר הלוה לו, ואז תלוי בדעת הלוה לחוד והוי אסמכתא היכי דגזים. ואלא דלפי"ז צ"ע דא"כ אמאי באמת קיי"ל דאפי' בשעת מתן מעות הוי אסמכתא. ונראה דהתוס' לא כתבו זה כ"א לרב הונא לשיטתו דס"ל (בב"ב דף מ"ז ע"ב) תליוה וזבין הוי זביניה זביני מ"ט כל דמזבין איניש אי לאו דאניס לא הוה מזבין ואפ"ה זביניה זביני בעל כרחו אפי' לא גמר ומקנה כו', ה"נ אע"ג דאניס קנה לוקח אע"ג דלא גמר ומקנה ע"ש, הרי דס"ל לרב הונא, דהיכי דהתנאי היה מתחלה לא איכפת לן אע"ג דזה לא גמר ומקנה, ה"נ אע"ג דהלוה לא גמר ומקנה מהני, אכן בש"ס דב"ב שם פריך על טעם זה, ודילמא שאני אונסא דנפשיה מאונסא דאחריני, פי' דבאונס דנפשיה הוי גמיר ומקנה, ומנ"ל ללמוד דאפי' לא גמר ומקנה נמי מהני, ומסיק דאגב אונסי' דזוזי גמר ומקנה, וגם בתליוה וזבין הוי גמר ומקנה, וא"כ אם כי בעיקר הדין קיי"ל כרב הונא, מ"מ מטעם אחר והיינו משום דגמר ומקנה, אבל לא גמר ומקנה לא מהני, להכי נמי בהתנה המלוה עם הלוה על תנאי, דאסמכתא לא מהני לדידן אפי' בשעת מתן מעות, וא"ל דכיון דבמכירה מהני גם לדידן אפי' במקום שמחמת דוחקו מכרו ומטעם דאונסא דנפשיה הוא אמרינן דגמר ומקנה, וא"כ אכתי נימא גם בזה דכיון דאונסא דנפשיה הוא גמר ומקנה כמו במכירה, די"ל כיון דחזינן שהתנה התנאי לאחר ג' שנים, אנן סהדי דלא רצה להקנותו ובדעתו היה עוד לפדותו, ואילו ידע שלא יוכל לפדותו לא הוה מקנה, אבל במכירה כיון שנתרצה להקנותו בלי תנאי ואיחור הזמן אמרי' דגמר ומקנה משום אונסא, ועמ"ש לקמן בע"ב ברש"י ד"ה ואבע"א. ולפמ"ש צ"ל דמה דמסיק בש"ס התם בב"ב, אלא סברא הוא דאגב אונסא כו' לאו לרב הונא הוי טעם זה, אלא אנן לדידן, אבל טעמא דרב הונא כדקאמר לעיל, משום דכל דמזבין הוי נמי אנוס ולא גמר ומקנה, ועיין ברשב"ם שם שפי' דהטעם דמסיק הוי לרב הונא, וזה דוחק, דהא רב הונא קאמר בהדיא טעם אחר, וא"ל דמה דקאמר בדברי רב הונא מ"ט דכל דמזבין כו', לאו רב הונא עצמו אמר זה, אלא הש"ס רצה לומר כן בטעם רב הונא, דא"כ הול"ל מ"ט אילימא משום דדמי לכל דמזבין, וכדאמר הכי בכל דוכתא שבכיוצא בזה, שמסופק הש"ס בטעם האמורא, ובפרט לטעם כזה שהש"ס עצמו דחה אותו, לא הוי ליה למימר מעיקרא בדרך פשיטות, ויותר נח לפרש דרב הונא עצמו קאמר לטעם זה, רק הש"ס לא ניחא להו בזה ופריך עליו ומסיק דנוכל לומר טעם אחר, ודו"ק:
בא"ד ומפרש ר"י טעם שוה לשניהם דהכא קנו טפי מבעלמא שבתחלת המשכנתא הוי קצת כעין מכירה כו' וגם עשה לו טובה בהלואה ע"ש, וקשה כיון דטעם הזה שוה הוא לשניהם, וגם לר"נ דס"ל לאחר מתן מעות קנה הכל מהני זה, א"כ אמאי סובר רב הונא דלאחר מתן מעות לא קנה, וי"ל דיפלגו בזה, דרב הונא סובר דטעם דהוי כמכר היינו דוקא כשבתחלת המשכנתא התנה תנאי הזה, בזה אמרינן דהוי כאילו שניהם נתרצו לשעבדו על תנאי זה, וקרקע נקנית בכסף בכל הדרכים כפי התנאי, וכמ"ש רש"י לקמן בע"ב בד"ה ואמר לא מסלקנא, אבל לאחר מתן מעות לא מהני טעם זה, וטעם דעשה לו טובה לחוד פשיטא דלא מהני, דהא גם בההיא דגט פשוט עשה לו טובה וכמ"ש התוס' התם, ור"נ סובר דאפי' משכנו מתחלה בסתם ואח"כ התנה תנאי כזה ג"כ לא הוי אסמכתא, כיון דתחלת ביאת הקרקע לידו היה ע"י משכון דהוי כמכר קצת, וכאילו נמכרה השדה לידו מתחלה דמי, דמשכון הוי כעין מכר קצת, ועיין בב"י חו"מ (סי' ר"ז סקי"ט) בד"ה כתב הרמב"ם שנסתפק בזה וז"ל ואפשר דאפי' משכנו שלא בשעת הלואתו יש לו דין זה כי אתחלת המשכנתא קפיד ולא אתחלת החוב וכנ"ל שאפי' משכנו מן הסתם ואח"כ התנה כו' לא הוי אסמכתא דתחלת ביאת הקרקע ע"י משכון היה ע"ש, ולמ"ש יפלגו בזה רב הונא ור"נ, ולרב הונא לא מועיל לסלק האסמכתא כ"א בשעת מתן מעות דוקא, ולר"נ אפי' לאחר מתן מעות, וכנגד מעותיו קונה אפי' לרב הונא, היינו או משום דס"ל דכנגד המעות כיון דלא גזים לא הוי אסמכתא כלל וכמ"ש לעיל, או משום דס"ל דטעם דתפיס מהני מיהא להיכי דלא גזים, ולכן אע"ג דלאחר מתן מעות ליכא טעמא דכעין מכירה לרב הונא, אבל עכ"פ תפיס מיהא הוי, ואע"ג דאכתי לא ידעינן דתפיס מהני, דרק מההיא דנדרים שמעינן לה, י"ל דלא גזים הוי פשיטא שטעם זה מהני, אלא דמנדרים נשמע שאפי' בגזים מהני נמי טעם דתפיס, ועמ"ש בסמוך מזה ליישב קושית מהר"ם שי"ף:
בא"ד ומשום דעדיפא הך אסמכתא כו' אתי שפיר כו' דמהני הכא מעכשיו בלא ב"ד חשוב ובפ"ג דנדרים אמרינן כו' והוא דקנו מיניה בב"ד חשוב כו' וק"ס אינו אלא מעכשיו ע"ש, והקשה הפנ"י, דהא לא מוכח כלל מנדרים דמעכשיו לחוד לא מהני, דהא דאיצטריך התם לטעם דב"ד חשוב לאו משום דמעכשיו או קנין סודר דהוי כמעכשיו לא מהני, אלא משום דקנין סודר דהתם לא הוי כמעכשיו כיון דא"ל בהדיא אי לא אתינא עד תלתין יומין א"כ אינו רוצה לבטל אלא לאחר שלשים, והיכי שאומר בפירוש שרוצה להקנות לאחר זמן ולא הוי כמעכשיו, אבל בסתם קנין סודר דהוי כמעכשיו או שאומר בפירוש מעכשיו מהני גם בלא ב"ד חשוב ע"ש. וליישב דעת התוס' נראה דמפרשי דמה דאמרינן בנדרים והלכתא אסמכתא קניא והוא דקנו מיני' בב"ד חשוב, לא קאי זה אעובדא דמתפיס זכוותיה בב"ד, דהא ההיא עובדא מתרץ לה שפיר התם אפי' למ"ד אסמכתא לא קניא ושאני התם כיון דאמר לבטלן זכוותיה ע"ש, אלא שהש"ס אגב דעסיק התם בדיני דאסמכתא אתא לפסוק הלכתא בדין דאסמכתא דעלמא, וקאמר דבעלמא נמי אפי' במקום דהוי אסמכתא כי קנו מיניה בב"ד חשוב קניא, וכיון שלאסמכתא דעלמא קאי שפיר מוכיח התוס' מדבעינן שניהם, קנו וב"ד חשוב, אע"ג דקנין הוי כמעכשיו, מכלל דמעכשיו לחוד לא מהני, ואם כי שיטת התוס' נראה כן ברור, אכן גם כדברי הפנ"י הוא ממש שיטת הרי"ף בפ' גט פשוט, דהוא סובר דמעכשיו לחוד מהני ולא בעינן ב"ד חשוב, וההיא דנדרים מפרש דהפסק שפסקו והלכתא, לאו בדין אסמכתא דעלמא קאי אלא רק אעובדא דמתפיס זכוותיה דמיירי התם, ולהכי הצריך התם ב"ד חשוב משום דקנין דהתם לא הוי כמעכשיו משום דהוי לאחר תלתין יומין וכדברי הפנ"י, וכן מפורש התם בר"ן בטעם דרי"ף, ותמיהני על הפנ"י שהקשה על התוס' דמאי מוכח מהתם דמעכשיו לא מהני, איך העלים עיניו מלראות שזהו גופא הציר אשר עליו יסוב שני אלו השיטות המפורסמות, שהתוס' יפרשו דפיסקא דש"ס דנדרים לא קאי אההיא עובדא ולזה שפיר הוכיחו, והרי"ף שמפרש דבאמת קאי רק על עובדא דהתם, ס"ל באמת דמעכשיו לחוד מהני, ושיטת התוס' נראה נכון להצעת הסוגיא דהתם, דדוחק לפרש דהאי והלכתא דאסמכתא קניא דקאמר קאי על ההיא עובדא, אחרי דההיא עובדא כבר איתרצא לה אפי' למ"ד אסמכתא לא קניא ומטעמא דקאמר שם, ע"ש היטב ותמצא כן:
בא"ד וא"ת דבפ"ד דנדרים דפריך מר"נ טפי הו"ל למיפרך דר"ה אדרב הונא כו', ועיין במהר"ם שי"ף שהקשה, דהא ההיא דנדרים מדמינן לה בע"כ לשעת מתן מעות, ראי לאחר מתן מעות דמי מאי התחילו התוס' בתחלת הדבור להקשות, ועוד קשה דמאי פריך התם ארב הונא והא אית לו הכא בשעת מתן מעות קנה הכל ואסמכתא קניא ואי ההיא דנדרים דמי לאחר מתן מעות אין התחלה לקושיתם, דבלאחר מתן מעות אה"נ דס"ל גם הכא דאסמכתא לא קניא, אע"כ דההיא דנדרים לשעת מתן מעות דמי, ואיכא חלוק בין שעת מתן מעות ללאחר מתן מעות, וא"כ מאי מקשו השתא מלאחר מתן מעות אההיא דנדרים דהוי כשעת מתן מעות, הא י"ל דבשעת מתן מעות מהני טעם דתפיס ולא לאחר מתן מעות ע"ש שזה תוכן קושיתו, וי"ל דמלבד שסברת התוס' דדוקא לטעמי שכתבו התוס' לעיל יש לחלק בין מתן מעות לאחר וכמ"ש התם, אבל בטעם דתפוס אין שום מקום לחלק בזה, ועיין מה שכתבתי בדבור הסמוך, עוד היה לתוס' ראיה לזה דלטעם דתפוס אין לחלק ואפי' לאחר מתן מעות נמי מהני דאלת"ה אמאי קונה מיהא כנגד מעותיו אפי' לאחר מתן מעות, אלא ודאי משום טעם דתפוס, אלא שסבורים היינו דטעם זה לא מהני כ"א בלא גזים אבל בגזים לא מהני טעם דתפיס, דהא בשעת מתן מעות דקונה הכל הוי משום דהוי כעין מכר, דבשיטת הר"י קיימינן השתא, ולא ידעינן עוד דטעם דתפוס יועיל אפי' בגזים, אבל בלא גזים פשיטא דמהני ולהכי כנגד מעותיו קנה דלא גזים, והכל לא קנה כיון דטעם דמכירה ליכא הכא וכמ"ש לעיל דלרב הונא לא מועיל טעם דמכירה כ"א בשעת מתן מעות, וטעמא דתפוס נמי לא מועיל בגזים, וא"כ דברי רב הונא מיניה וביה הוה א"ש, אלא דאפ"ה מקשה מנדרים דשמעינן התם דתפיס מהני אפי' בגזים, וא"כ אפי' לאחר מתן מעות יקנה הכל ואמאי קאמר רב הונא דלא קנה אלא כנגד מעותיו וקשה דרב הונא אדרב הונא, ודו"ק:
בא"ד ור"ת תירץ אקושיא דלעיל דלא קשיא דרב הונא אדרב הונא דנדרים דהכא קני משום דתפיס מלוה גופא ע"ש, והנה ר"ת לא קאמר טעם דמהני לרב הונא בשעת מתן מעות, ובלאחר מתן מעות אמאי לא מהני לרב הונא לפר"ת, היה נראה לכאורה משום דטעם דתפיס לא מועיל כ"א בדאתפיס למלוה בשעת הלואה ולא לאח"כ, וכנגד מעותיו מיהא קנה משום דלא גזים ובכה"ג מועיל אפילו לאחר מתן מעות, ולפי"ז מתורץ בהך תירוצא גם קושיא האחרונה, דטפי הו"ל למיפרך דרב הונא אדרב הונא, ושני קושית התוס' מרב הונא אדרב הונא מיתרצא בהכי, דקושיא הראשונה משעת מתן מעות דמהני הכא, י"ל משום דתפיסה דהכא דהוי במלוה גופא עדיף מתפיסה דהתם דהוי ביד ב"ד, וקושיא האחרונה משלא בשעת מתן מעות, י"ל דתפיסה דבשעת מעשה אפי' כשהיא ביד ב"ד עדיף מתפיסה דשלא בשעת מעשה אפי' כשהיא ביד מלוה גופא, והתפיסה דהתם כשעת מעשה דמי דהא אתפסיה לב"ד אדעתא דתנאי זה וכמ"ש לעיל, וכן קושיא הראשונה מרב נחמן ג"כ מיתרצי בהכי, דשפיר איצטריך למניומי, דמהתם לא הוי ידעינן דהדר כ"א באתפסיה לב"ד, אבל באתפסיה למלוה גופא הו"א דלא הוי אסמכתא, ולפי"ז מתורצים כל קושיות התוס' לפיר"ת, אלא דמלשון התוס' דר"ת תי' אקושיא דלעיל משמע דרק ההיא קושיא מתורצת ולא אידך קושיא דרב הונא, וכ"כ המהר"ם שי"ף מדיוק הלשון, וצ"ל דתוס' ס"ל דלטעם דתפיס אין סברא לחלק בין שעת מתן מעות לאחר מתן מעות, ולהכי אידך קושיא לא מיתרצא, אלא דלפי"ז תמוה מילתא דרב הונא מיניה וביה, דאמאי לאחר מתן מעות לא קנה אלא כנגד מעותיו וצ"ע, ועכ"פ מכאן ראיה למ"ש לעיל בדבור הסמוך, דבסברא דתפיס לא ניחא לחלק בין קודם מתן מעות ללאחר מתן מעות, ויישבתי בזה קושית המהר"ם שי"ף שם, ועל מהר"ם שי"ף קשה ביותר, אחרי שהוא עצמו כתב דקושי' האחרונה לא מיתרצא בפר"ת, ובע"כ דלא מחלקינן בזה בין קודם מתן מעות לאחר, וא"כ מאי מקשה לעיל:
ובעיקר סברת ר"ת כפי שכתבו התוס' כאן רק טעם דתפיס מלוה גומא לחוד, ואמנם בב"ב (דף קס"ח) כתב ר"ת שני טעמים, דתפיס מלוה, וגם שפשה לו טובה, ועיין בב"י (חו"מ סי' ר"ז) דתרווייהו צריכי, דטעם דתפיס, לתרוצי ההיא דהתם דהוי אסמכתא, אע"ג דהתם בב"ב נמי עשה לו טובה, וטעם דטובה איצטריך משום קשיא דערבון, ור"ת לא ס"ל כתירוץ התוס' כאן בטעם דערבון, אבל התוס' הכא שכתבו טעם אחר על ערבון לא הביאו כ"א טעם דתפיס לחוד ע"ש היטב:
ברש"י ד"ה אני אומר כו' והא אסמכתא הבטחה בעלמא כו', עמ"ש בזה לקמן (דף ע"ד) תוד"ה הכא: