בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף סה:
בגמ' רב ענן אומר משלשין את הפירות, הרשב"א דייק מדאמר משלשין ולא משכח היתירא ש"מ דריבית ע"מ להחזיר אסור, דאל"כ שניהם יכולין לאכול הפירות ע"מ להחזיר, והובא בנמוק"י ע"ש, וקשה לי טובא ע"ז הא התוס' כתבו (לעיל דף ס"ג), שאם התנה המוכר שכשיחזיר לו הלוקח החוב ינכה לו מהחוב שיעור הפירות שרי לכו"ע, ולא אסרו בע"מ להחזיר כ"א כשהתנה שמקודם ישלם כל החוב בשלימות ואח"כ ישלם לו הפירות, וא"כ אפי' לו יהבינא להרשב"א הוכחתו דבע"מ להחזיר אסור, אכתי קשה דלמה משלשין דוקא, הא איכא תקנתא ע"י נכוי, שוב מצאתי בט"ז (יו"ד סי' קע"ג) שהרגיש בזה, ומחמת זה הוכיח דהרשב"א יפלוג על תוס' וס"ל שאפי' ע"י נכוי נמי אסור, ומ"ש הרשב"א דבזבין ולא איצטריכו זוזי דאסור ללוקח לאכול הפירות אפי' בתנאי, היינו תנאי שינכה לו נמי אסור, וע"ש שמשוה להב"י כטועה מ"ש בסעיף ה' דע"י נכוי מותר, ואח"כ בסעי"ז הביא הדין דבזבין כו' אסור אפי' ע"י תנאי ע"ש היטב, ושארי ליה מאריה ע"ז שפי' דהרשב"א סובר שגם ע"י נכוי אסור, דהא בשמ"ק לעיל הובא כתי' התוס' דע"י נכוי מותר בשם הרשב"א עצמו, ועוד דאיך יעלה כלל על הדעת לאסור ע"י נכוי, הא מה שאוכל לאו לשם ריבית, אלא מחמת התנאי קא אכיל, וכמו שהרעישו כל הראשונים לעיל במקור הדין דע"מ להחזיר, ולא מצאו מנוח כ"א כשנאמר דהאיסור הוא שלא ע"י נכוי. והנ"ל לתרץ דעת הרשב"א עפמ"ש התוס' (לעיל דף ס"ג ע"א) בזה"ל וי"ל ודאי אם היה מנכה לו לא היה ריבית אלא מצריכו תחלה לפרוע הכל קודם שינכה לו כלום ואם לא יוכל לפרוע לו הכל תהא משוקעת בידו ע"כ, ואינו מובן סיום דבריהם, לאיזה צורך סיימו הכי דאם לא יוכל לפרוע תהא משוקעת בידו, ונ"ל דקשה להו לתוס', כיון דע"י נכוי שרי, ובודאי כל תנאי שבכה"ג ע"י נכוי הוא, דלאיזה צורך יתנה עמו שישלם לו תחלה בשלימות ואח"כ ישלם לו הוא הפירות, הפוכי מטרתא למה לו, וכיון דרוב התנאים שבכה"ג הוא ע"י נכוי, איך אפשר לומר דהכא בשהתנו שישלם לו תחלה מיירי, ולהכי הוסיפו התוס' לבאר דאדרבה רוב התנאים, הם שלא ע"י נכוי, דמי פתי יתרצה לקבל מקצת הדמים מן הלוקח, ולהתנות עמו שמתי שיביא מותר המעות יחזיר לו הקרקע וינכה לו הפירות מהחוב, דכיון שהוא בלא זמן קבוע א"כ ודאי שימתין הלוקח עד שיעלו הפירות כשיעור החוב ויסולק לגמרי מן החוב, ולפעמים ימתין עוד יותר עד שיעלו הפירות הרבה יותר משיעור החוב והמוכר יוצרך להחזיר לו עוד המעות שקיבל מאתו, ואטו בשופטני עסקינן שיתרצה לתנאי כזה, שלבסוף ישאר השדה ביד הלוקח בעד הפירות שאכל המוכר משדה של עצמו, יותר טוב שלא למכור כלל ויהיה השדה בידו לעולם, ובע"כ שרוב התנאים שבכה"ג היינו שישלם לו תחלה הלוקח כל החוב בשלימותו, ותנאי כזה עביד איניש דמתרצה, דאין חשש שהלוקח ימתין בכוונה, כיון שסוף סוף יוצרך לשלם לו החוב בשלימות תחלה, ואין לו תועלת מזה שימתין עד שהפירות יהיו כשיעור החוב, וגם אם לא ימצא הלוקח לפרוע כל מעותיו תהא משוקעת ביד המוכר לגמרי, וזמ"ש התוס' ואם לא יוכל לפרוע תהא הכל משוקעת בידו, כלומר שעי"ז עביד המוכר שיתרצה לתנאי כזה, וכיון שרוב הפעמים הרגילות שהתנאי הוא שלא בדרך נכוי להכי אסרו חכמים בע"מ להחזיר, וכלשון התוס' הוא גם לשון הרשב"א בשמ"ק שם וז"ל וי"ל מפני שהמוכר רוצה לסבב שלא יהיה מעות מצויות אצל הלוקח, ופעמים שלא ימצא לפרוע לו כל מעותיו ואילו היה מנכה לו מן המעות כשיעור מה שאכל יקל עליו למצוא מעות כנגד מה שנשאר עכ"ל ע"ש היטב ותמצא שמבואר כדברינו. ולפי"ז א"ש מאוד הוכחת הרשב"א, דאע"ג דפשיטא שע"י נכוי שרי מ"מ לא יקשה דליתני הכא תקנתא דע"י נכוי, משום דהא לאו תקנתא היא, דפשיטא ששום אדם לא יתרצה לזה לעשות תנאי כזה, שהלוקח יכול לעכב בכוונה להחזיר לו המעות עד שיעלה הפירות כשיעור החוב ואז יטלנה בלא דמים, אבל אי גם שלא ע"י נכוי שרי, שזהו תנאי הרגיל דעביד איניש הכי כמ"ש, א"כ ליתני תקנתא זאת, ומדלא נקיט לה מכלל דשלא ע"י נכוי אסור בע"מ להחזיר, וסרה כל קושיות הט"ז, וגם דברי הב"י מכוונים במה שהשוה הדינים דבסעיף ה' לסעי"ז. ומ"ש אסור לאוכלו אפי' בתנאי, היינו בתנאי שישלם, ולא בתנאי שינכה, דבנכוי לכו"ע שרי ודו"ק, כי זה ברור מאוד בעז"ה:
ולולי דברי הרשב"א הייתי אומר, דאפי' מאן דשרי בע"מ להחזיר, היינו דוקא כשהתנו ע"ז בתנאי מפורש, אבל אם לא התנו ע"ז, אלא שמחשב בלבו שיחזיר לו אסור, והכי דייק לישנא ע"מ להחזיר, דתנאי היה בזה, ולפי"ז אין שום ראיה מכאן, דשפיר י"ל דע"מ להחזיר שרי, והא דקאמר משלשין דוקא, היינו משום דהשאלה מי אוכל פירות הוא בכל אופן, ואפי' בלא התנו נמי, וכ"ש למ"ש הפנ"י דהכא מיירי דוקא בלא התנו, להכי לא מצי למינקט תקנתא דיאכל ע"מ להחזיר, דבלא ש ב התנו מתחלה ע"ז ליכא למאן דשרי, וגם מן הש"ס דבסמוך מוכח דע"מ להחזיר שרי מדקאמר דלא כר' יהודה דאמר צד אחד בריבית שרי, ולרבא דמוקי לעיל דפליגי בע"מ להחזיר גם לר' יהודה אסור צד אחד בריבית, ואם כי הנמוק"י והפנ"י טרחו ליישב זה אליבא דרשב"א ובכל דברי הפנ"י כוונתי מדעתי ב"ה, בכ"ז פשט הסוגיא לא מוכח כן, אלא דבטלה דעתי נגד דברי רבותינו, ועיין בפנ"י שסובר דאפי' בחושב בלבו להחזיר ג"כ. סגי, ולענ"ד הדבר צריך תלמוד:
בגמ' משכן לו בית כו' לכשתרצה למוכרם לא תמכרם אלא לי כו' דלא כר' יהודה דאי ר' יהודה האמר צד אחד בריבית מותר, וק"ל לפמ"ש החו"ד ק סי' קס"ב) דבלוה סאה בסאה והתנה שאם יזולו ישלם לו כמו ששוה דהוי ריבית קצוצה, אע"ג דשמא לא יזולו, מ"מ כיון שבשכר ההלואה יקבל עליו אחריות זילא, ובודאי דהמלוה היה נותן פרוטה בעד קבלת אחריות כזה והלה עושה זה בשכר ההלואה ריבית קצוצה היא, והארכתי בזה לעיל בריש פירקין, וא"כ ה"נ נהי דעצם הריבית הוי רק צד אחד, דשמא לא ירצה למוכרו ולא יבוא לידי ריבית, מ"מ קבלה הזאת גופא יש בה שווי ממון, וזכות תנאי זה אף שהוא ספק שוה עכ"פ פרוטה, ואח"כ מצאתי בהגהות אמ"ב לחו"ד סי' קע"ז שהקשה כן ע"ש, וי"ל דהנאה כזאת אין בה שווי ממון כיון דתלוי ברצון הלוה, ונמצא שאין נהנה מאומה מחמת התנאי, דהא אם לא ירצה לא ימכרנו, ואם אולי יגיע זמן הפרעון ואז יהיה מוכרח למוכרה בכדי לפדות השדה, אבל באופן זה כ"ש שיכול למכור לאחר, דהתנאי לא היה כ"א כשירצה למכור מרצון הטוב, וכשמוכר מצד ההכרח ע"ז לא היה התנאי וכמ"ש החו"ד (בסי' קע"ב) וא"כ לא דמי זה למקבל אחריות זילא, דהתם עצם התנאי יש בו שווי ממון, אבל הכא עצם התנאי אין בו שום הנאה וגם פרוטה לא היה נותן בשביל זה, כיון שתלוי ברצון הלוה, ועיקר האיסור הוא מה שלוקח ממנו השדה אח"כ בדמים הללו שהן פחות משווי השדה, וזה הוא צד אחד בשעת התנאי, ועיין מה שכתבתי בתוד"ה לא תמכרם:
תוד"ה לא תמכרם כו' ואפי' למאן דמוקי לה בלא מעכשיו מ"מ התם הלוה היה יכול למכור מן השדה לאחר כו' וכשהוא מניח לו כולה אינו עושה משום ריבית אלא מילתא בעלמא הוא דעבד לגבי מלוה שמחל לו בחנם ע"ש, ואע"ג שגם הכא תלוי ברצון הלוה ובידו שלא למכור לו וא"כ נימא נמי הכא דכשהוא מוכרו אינו עושה זה משום ריבית, ואין לומר דכשיגיע זמן הפרעון מוכרח הוא למכירה לפדות השדה, הא באופן זה כ"ש שאין מחויב כלל למכור למלוה, דהתנאי לא היה כ"א כשימכור מרצונו בלי הכרח וכמ"ש החו"ד. וצ"ל שאפ"ה כיון שהתנה עמו מעיקרא שימכור לו דוקא, אעפ"י שבידו לא לקיים את התנאי, מ"מ כשבא לקיימו אסור לעשות כן, דכל שאומר ועושה בענין ריבית אסור, דהא בפוסק על הפירות כשאין לו דאסור, אע"ג שיכול לחזור בלא מי שפרע, אפ"ה כשבא לקיים דבריו אסור ה"נ דכוותה, והוצרכתי להאריך בזה מפני שראיתי בפנ"י שהבין בכוונת התוס', דהכא הוי האיסור משום שמוכרח הוא על המכירה, ואע"ג דא"ל לכשארצה מוכרח הוא לזה כשיזקק לפדותה, ומפני זה טרח מאוד בישוב קושית התוס' ע"ש, ולעד"נ שודאי שגם הכא יכול הממשכן למכרה למי שירצה כשיהיה אנוס על המכירה, רק עיקר האיסור דכיון דמחמת תנאו מוכרח לו אסור, אע"ג שאין מוכרח לקיום התנאי, וגם לשון הרא"ש יש לכוון כן, וכפירושי בתוס' מוכח להדיא מלשון הריטב"א המובא בשמ"ק, דמתחלה הקשה על שאמרו בדמים הללו אסור, ואע"ג דכה"ג יכול הממשכן לחזור ויכול למוכרה למי שירצה כדאיתא בהדיא בע"ז ואפי' קנו מידו דאמרי' זוזי אנסוה אפ"ה כיון שהתנה כן עם המלוה וקיים דברו אסור לעשות כן דכל שאומר ועושה בענין ריבית אסור ואעפ"י שיכול לחזור כו', ואח"כ הביא קושית התוס' מ"ש מהא דתנן הלוה כו' ותי' כתוס' ומביא זה בשם התוס' ע"ש, הרי להדיא דאע"ג שהסכים בעצמו דהכא מיירי באופן דיכול לחזור ואין מוכרח לקיום התנאי אפ"ה הביא תי' התוס', ואי כהפנ"י דכוונת התוס' משום שהכא מוכרח הוא ומחמת תנאי עביד אין מקום לדברי הריטב"א, אע"כ כמ"ש, וכיון שכן מיושב ממילא מה שהקשה הפנ"י עמ"ש התוס' דלמאן דמוקי האי דהלוהו במעכשיו א"ש, והא הך ברייתא דמשכן לו נמי צריך לאוקמי במעכשיו דאל"כ לא מהני התנאי דאסמכתא הוא, ולמ"ש א"ש דבשלמא במתני' דהלוהו דהתנאי היה מכריח אותו עד ג' שנים והוי גזים, והוי שפיר אסמכתא, ולהכי בעינן למעכשיו, אבל הכא דהתנאי לא הכריח אותו בשום דבר, דאם לא ירצה לא ימכור, ואף כשיהיה דחוק למכירה מחמת אונס, או שאחרים ירצו להוסיף על הדמים, יכול נמי למוכרה לאחרים, דע"ז לא היה התנאי, ונמצא דהתנאי אין מועיל כ"א כשירצה למכור בלי אונס ובמחיר הזה, ולא גזים מידי, והיכי דלא גזים לא הוי אסמכתא וא"כ אין אנו צריכין לאוקמי במעכשיו, וגם הפנ"י עצמו הרגיש בזה, שאם נימא כשיטת הנמוק"י דאם יוסיף אחר בדמים יכול לחזור הוי לא גזים, אלא שהוא סבור והתוס' בע"כ ס"ל שמוכרח הוא למכירה, וא"כ לא ס"ל כהנמוק"י, ולמ"ש א"ש ודו"ק, ועמ"ש בדבור הסמוך ליישב למה הוצרך כלל לתנאי זה כיון שבלא"ה מצרן הוא המלוה ואין יכול למכור לאחר, ובעיקר קושית התוס' דמ"ש מהלוהו עמ"ש לקמן (דף ס"ו) בדבור המתחיל א"ר הונא:
בגמ' בדמים הללו אסור, הלבוש כתב דאע"ג שבמשכון אין דינא דבר מיצרא כמ"ש בטור שהמלוה קודם להמצרן, מ"מ בהלואה זו שאמר לו לא תמכרנה אלא לי בשוויה אינו דוחה המצרן, דאל"כ הו"ל הנאת דחיית המצרן ריבית גביה דהא אין לו שום קנין בקרקע זו, והט"ז (ביו"ד סי' קע"ב סק"י) השיג עליו מאוד וז"ל ולא דק כלל דמה ריבית שייך כאן דהא אין הלוה נחסר כלום ומה איכפת ליה במה שהמלוה נהנה בדחיית המצרן, דלפי דבריו יהיה אסור להלות על משכון מטלטלין דהרי נהנה המלוה פרוטה דרב יוסף דמטעם זה חשיב ליה שומר שכר (בחו"מ סי' ע"ב) אלא פשוט שמותר למלוה ליהנות כל הנאות מה שאין ללוה עסק בהם ע"כ. ולענ"ד הדין של הלבוש ברור, דמה שהק' הט"ז דמה ריבית שייך כאן כיון שאין הלוה חסר, תמה אני מאוד, דמה פשיטא לו כ"כ דבכה"ג לא שייך ריבית, הא פשיטא שאפי' במקום שאין הלוה חסר נמי שייך ריבית וכדפריך לעיל (דף ס"ג ע"ב) והא בעי למיתב זוזי לספסירא, והא התם אין המוכר מפסיד כלום אלא שהלוקח מרוויח דמי הספסר ואפ"ה אסור, וכן דייק הריטב"א לעיל מגמ' זאת דכל שהמלוה מרוויח בסבתו של לוה אעפ"י שאין מחסרו כלום אסור, וכבר הארכתי בזה לעיל (דס"ד פ"א) בד"ה א"ר כהנא, לבאר בזה שיטת הרי"ף בעובדא דקרי ע"ש, ומה שהקשה עוד דלדברי הלבוש יהיה אסור המלוה בפרוטה דרב יוסף, גם זה לק"מ, דהא בהדיא קאמר הלבוש דבכל מלוה על המשכון יש לו דינא דבר מיצרא, ורק הכא משום שהתנה עמו ע"ז שלא ימכור אלא לו, ובע"כ דעיקר כוונת תנאי זה לא הוצרך כ"א לחזק כח מצרנותו, דאל"כ למה לו להתנות שלא ימכרנה אלא לו בשוויה, כיון דבלא"ה בר מצרן הוא, אע"כ משום שיש כמה דברים המבטלים כח המצרן, כגון אם אומר אטרח ואייתי זוזי, דאין צריך המוכר להמתין, או כגון דהנהו זוזי טבי והנהו תקילי וכדומה כמה דברים המבוארים לקמן (דף ק"ט) ובחו"מ (סי' קע"ה), לזה התנה שלא ימכרנה אלא לו אף שיוצרך להמתין עד שיטרח ויביא המעות, וכיון דבלא תנאי זה לא היה למלוה דין מצרן לדחות למצרן האמיתיי, רק שע"י התנאי בא לו הנאה הזאת, וכיון שקוצץ ומתנה עמו ע"ז הוי כריבית, וא"כ מה ענין זה לפרוטה דרב יוסף, דהנאה ההיא באה לו שלא ע"י תנאי ופשיטא דשרי ליהנות בזכות שזכתה לו התורה ולא הלוה, דדוקא בסבת הלוה אסור ליהנות, אבל זכות שזכתה לו תורה ודאי דיכול ליהנות, וה"נ אם לא התנה כלום יכול ליהנות מדין מצרן שזכתה לו תורה והוא קודם למצרן, אבל הכא כיון שהתנה שלא ימכור אלא לו וקצץ ע"ז הוי כריבית, וז"ב למדקדק היטב:
והנה בפנ"י הקשה דלשיטת הנמוק"י דתנאי זה אינו מועיל אלא אם יתרצה אח"כ למוכרה בדמים הללו, אבל אם אחר יוסיף על הדמים בלא איסור ריבית נמי יכול לחזור ולמוכרה לאחר, וכן העליתי לעיל בתוס' דבכ"מ שיש איזה הפסד למוכר א"צ לקיים התנאי ע"ש, א"כ למה צריך להתנות, דבלא"ה זוכה בה בעל המשכון מדין מצרנות ועדיף מינה ע"ש שנדחק בזה. ולמ"ש ניחא דהתנאי הוצרך לו שימחול לו על כל הפרטים היכולים לבטל זכות מצרנותו. ועוי"ל עפמ"ש בשמ"ק (לקמן דף ס"ח) דהא דאמרי' דשכונה גביה היינו שאם בא ביחד עם המצרן הוא קודם למצרן, אבל אם קדם המצרן וקנה אין בעל המשכון יכול לסלק, א"כ הוצרך לו התנאי לענין שיכול לסלקם גם למצרן שכבר קנה ודו"ק. שוב ראיתי שבשעה"מ (סי' קע"ב) יישב לקושית הפנ"י כמ"ש בתי' הראשון:
בגמ' מכר לו בית כו' לכשיהיה לי מעות תחזיר לי השדה אסור ע"ש, הנה הצ"צ בתשובה סי' כ' פסק באחד שהיה צריך למעות ורצה ללות מחבירו על משכנות ובשביל איסור ריבית מכר לו המשכנות במכירה גמורה באותן מעות שקיבל ממנו ואח"כ הבטיחו המלוה מרצונו בדברים בעלמא שאם יעשה לו רצונו אח"כ יחזור וימכור לו המשכנות אבל לא שיהיה מחויב בדבר ואח"כ בא זה להחזיר לו מעותיו וזה אינו רוצה באומרו שכבר קנהו ממנו ופסק הצ"צ דצריך להחזיר לו המשכנות, דלא מכר לו אלא לענין היתר ריבית בלבד ולא לקנות ממש, והביא ראיה ממ"ש התוס' (לעיל דף ס"ג) ד"ה כשמשך דמשיכה דהכא לא הוי אלא לענין היתר פיסוק ולא לקנות ממש, וה"נ בנידון זה שצריך ללות מעות ומכר לו החפצים אף שבתורת משיכה אתו לידו מ"מ לא הוי מכירה אלא לענין ריבית ולא לקנות ממש וצריך להחזיר לו המשכנות ע"כ, ואכן השער המשפט (סי' קע"ד) כתב ע"ז שדין זה חימה רבה, דמ"ש מהך דהכא דאם א"ל כשיהיו לי מעות תחזיר לי דהוי ריבית קצוצה משום דכיון דצריך להחזיר לו אח"כ לא הוי מכירה כלל, וא"כ אם אמרת דצריך להחזיר כשיתן לו המעות א"כ לא הוי מכירה כלל והוי ריבית גמור, ומה שהביא מדברי התוס' לאו ראיה היא כלל דשאני התם כיון שהטעם דאסור לקבל אח"כ מעות הוא משום דמיחזי כריבית כיון דזוזי יהיב וזוזי שקיל לכך מקילינן במשיכה כי האי אבל הכא אי לא הוי מכירה הוי ריבית גמור כו' ע"ש היטב. ונ"ל ליישב דעת הצ"צ, דזה ודאי כשאנו דנין לענין היתר הריבית, ולהתיר הריבית שלקח ע"י מכירה כזאת ודאי שאין ראיה מן התוס' דלעיל להתיר גם ריבית קצוצה ע"י מכירה כזאת, ופשיטא שהריבית אסור כהך דסוגיין, אבל כשלא נחשוב אודות הריבית אם בהיתר או באיסור לקחו, אלא שנדון על עצם המכירה במקום שמפעולות והנהגת ומחשבות המוכר והלוקח רואין אנו שכל עיקר המכירה לא התכוונו למכירה ממש, בשביל שזה רוצה למכור וזה לקנות, אלא עיקר כוונת המכירה היתה רק להתיר הריבית, מי אמרינן כיון דסוף סוף בתורת מכירה בא לידו ובקנין גמור ומועיל, אין אנו צריכין עוד להשגיח על כוונת המכירה, והקנין נגמר עד שאין יכולים שוב לבטל המכירה, או שמא כיון דלא זה רצה לקנות וזה למכור, אין במעשה הקנין כלום והמקח בטל, וע"ז יש לנו שפיר ראיה אמיתיית מן התוס' דלעיל, דבכה"ג על כוונת הלוקח ומוכר משגחינן ולא על פעולת הקנין, דהא באמת יש להבין למה הוצרכו התוס' לסיים התם, דהמשיכה אינה כ"א לענין היתר פיסוק, ואמנם היינו משום דבכולה סוגיא דהתם מוכח דהחיטין הם באונסי המוכר אפי' לאחר המשיכה, ולזה קשיא להו לתוס' דכיון דמיירי כשמשך אמאי הוי באונסי המוכר, ועוד דכיון שהלוקח קנה להחיטין א"כ אם אכלם המוכר, הוי שהלוקח הלוה לו, וא"כ אכתי ליתסר משום סאה בסאה, לזה תירצו התוס', דאע"ג דמשיכה גמורה היא מ"מ כיון שחזינן שהתנה עמו שיהי' ביד מוכר עד הזמן שקבע, ידעינן מזה דעיקר כוונתם לא היה לא זה לקנות ולא זה להקנות ממש, ורק לענין היתר הפיסוק, וכן מתבאר פי' התוס' מפירושי מהר"ם שי"ף ופנ"י ע"ש, וא"כ הרי לנו ראיה ברורה מהתוס' דלא בתר פעולות הקנין אזלינן אלא בתר מחשבתם, ואם מבינים אנחנו שכוונתם רק לענין היתר ריבית אין ממש במכירה הזאת וכאילו לא נעשה הקנין מעולם, ולפי"ז א"ש דברי הצ"צ, דהוא דלא דן כלל על עצם הריבית אם בהיתר לקחן המלוה, ורק שבאו לדון לפניו לענין עיקר המכירה אם קיימת היא אם לא, ואחרי שידוע לנו בבירור דכוונת המוכר לא היה להקנות ממש, שלא רצה כלל למכור החפצים ולא עשה זה כ"א בשביל היתר הריבית, שסבורים היו דבמכירה אין ריבית, להכי שפיר דן דבתר כוונתם אזלינן והמכירה בטילה והקנין אין בו ממש אחרי שלא היה כוונה להקנות ולקנות, אבל זה ודאי שהריבית שלקח המלוה שצריך להחזיר ויוצא בדיינין דריבית קצוצה הוא, כיון שהמכירה בטילה וכהך דסוגיין, וגם הצ"צ מודה לזה, דלא דמי למ"ש התוס' לעיל להתיר גם הריבית, דהתם כיון שבאמת אין איסור, ורק דמיחזי לעין הרואים כריבית, ע"ז שפיר מהני משיכה כזאת דלעין הרואים הוי בזה קנין גמור, אבל להתיר ריבית גמור פשיטא שאי אפשר כיון שבאמת לאו מכירה היא כלל, וז"ב בע"ה:
והנה בענין היתר הריבית נ"ל עוד גדולה מזה. דהנה מלשון הברייתא משמע שדוקא כשאמר לו בלשון הזה, לכשיהיו לי מעות תחזיר לי היינו שיבוטל המקח למפרע ונמצא שהמעות הלואה בידו, דוקא בכה"ג אסור אבל אם אמר לכשיהיו לי מעות תחזור ותמכור לי דנמצא שאף בחזרת המעות אין כאן בטול מקח למפרע ועד עתה מכירה גמורה היתה דשרי, וכ"כ באמת הנו"ב מהד"ת (חיו"ד סי' ע"ה) שבכה"ג אפי' צד אחד בריבית לא הוי, וכן משמע לכאורה מלשון רש"י דהכא, שכתב דלהכי שרי באם אומר מדעתו משום דהוי כחוזר ומוכר לו. אכן באמת זה אינו, דבהדיא איתא בשמ"ק (לעיל דף ס"ג) בסוגיא דריבית ע"מ להחזיר, דמפרש דבדין זה פליגי ר' יהודה וחכמים, דהפי' דריבית ע"מ להחזיר, אין הכוונה להחזיר הריבית, אלא ע"מ להחזיר ולמכור לו הקרקע כשיהיה לו מעות, דר' יהודה סבר דכיון דעד ההיא שעתא מכירה גמירה היא, ופירות דאכיל לוקח דידיה נינהו ואפי' צד אחד לא הוי, ורבנן סברי דכיון דאין דרך לוקח קרקע לעשות כן, ירדה תורה לסוף דעתם דלהלואה גמורה נעשה ולפיכך אמר הכתוב את כספך לא תתן לו בנשך, ולא אמר לא תלוה בנשך לרבות מכר כיוצא בזה שיהא דינו כמלוה ע"ש, וכיון שקיי"ל כחכמים ואליבא דרבא, להכי אפי' במכר גמור והתנה שיחזור וימכרנו הוי הפירות ריבית קצוצה, ובלתי ספק שנעלם מהנוב"י השמ"ק הזאת. והיה נראה עוד לומר לכאורה, דהיינו לפי' השמ"ק בכוונת רבא בעל מנת להחזיר, אבל לפירש"י ותוס' לעיל, דעל מנת להחזיר היינו הריבית, אין מוכרח דין זה, ואפשר דלהכי פירש"י כאן דבחוזר ומוכרה שרי משום דלשיטתו אזיל בפירוש דריבית על מנת להחזיר, ולפי זה אכתי יהיה בזה מחלוקת רש"י ושמ"ק, ולרש"י שרי בכה"ג. אכן האמת יורה דרכו שגם רש"י לא התיר בכה"ג, ומ"ש הכא דהוי כחוזר ומוכרו, היינו משום דהכא אמר נמי מדעתו:
פי' לכשירצה, וכיון דברצינו תלוי, ודאי דמכירה גמורה היא, אבל היכי שהתנה ע"ז מתחלת המכר, דמוכרח הוא לחזור ולמכור לו, גם רש"י לא יתיר ודו"ק היטב, ועמ"ש לקמן (דף ס"ו ע"ב) ברש"י ד"ה ואבע"א, וכן לקמן (דף ס"ח ע"א) ברש"י ד"ה אימת קניא, להוכיח דרש"י סובר כהשמ"ק ע"ש:
ואחרי כל האמור יש לי להביא ראיה להט"ז ליו"ד סי' קס"ז) במה שהשיג על בהיתר שהמציא הלבוש למצוא תקנה למלוין, שיעשו בענין הזה, שימכור הלוה למלוה איזה סחורה שיש לו בביתו להעמידה למלוה לזמן פלוני ואם יעבור ע"ז ולא יעמידנה לזמן פלוני חייב לשלם לו בסך הרבה אפי' כפל ממה שנתן לו ע"ש, ולמ"ש לעיל דהיכי דידעינן דעיקר כוונתם הוא רק לענין היתר הריבית, אינו קונה כלל החפץ וכמ"ש התוס', וא"כ ה"נ לא קנה כלל הסחורה ואמאי שרי, ומ"ש האחרונים דטעם ההיתר משום דהכא, הוי לא בדרך ריבית כ"א בדרך קנס ובדרך קנס שרי דאין כאן ריבית אלא קנס וכמ"ש הריב"ש שנבוא בדבור הסמוך, ורצו בזה ליישב קושית החו"ד על ההיתר הזה אין נוח ג"כ, דאם באמת היה הקנין מועיל להתחייבות יש מקום לקונסו כיון שמחויב הלוה להעמיד לזמן פלוני. ולא העמיד, אבל כיון שהקנין אין מועיל בכה"ג היכי שכוונתם הוא רק להתיר הריבית א"כ מה מקום לקנוס ללוה כשלא יעמוד לזמן פלוני, והמעיין בחו"ד יראה שכוונתו למה שכתבנו, ולא נעלם גם מאתו החלוק, דהכא לא הוי אגר נטר כ"א קנס, רק איהו הכי מקשי, מה מקום לקונסו בכה"ג, ובודאי שאין מקום להיתר הזה אם לא באופן שכתב הט"ז, שתחלה לא אמר הלויני מעות, אלא תיכף אמר יש לי סחורה למכור לך ואם לא אעמידנה לך לזמן פלוני אתן לך סך כך וכך, אבל אם אמר תחלה הלויני ואח"כ עושה עמו היתר זה, וכיון דכוונתם הוא רק להתיר לא מהני, ותמיהני על הט"ז שהביא ראיות רחוקות, ולא נתעורר להביא מן התוס' המפורש, דהיכי דכוונתם לא הוי רק להתיר הפיסוק לא מהני לקנות וכן מדברי השמ"ק שהבאתי, דאפי' אם עשו מכירה שלא כדרך מכירה הרגילה, אמרי' דמכירה כזאת הוי כהלואה, כ"ש הכא דידעינן ודאי שכוונתם לא למכירה הוא:
ולפי"ז מ"ש בקצור שו"ע להיתר גמור, דבמקום שהלוה אינו נוטל המעות לצורך עסק אלא לפרוע איזה חוב וכדומה דבזה לא מהני שטר עיסקא כיון שהוא שקר, שיעשו בענין אופן היתר הלבוש, נפל האי היתירא בבירא, להתיר במקום שבאו מתחלה לשם הלואה, ואם כי דברי הלבוש עצמו יש לפרש כמ"ש הט"ז שלא הזכירו עסק ההלואה כלל, אבל להתיר לעלמא במקום שמתחלה להלואה באו, לא נראה, וגם החו"ד אוסר, ומ"ש שם שהטעם משום קנס, ג"ז דחיתי כנ"ל, ועוד דאפי' לו יהבינא דהכא שייך קנס, עכ"פ עיקר ההיתר דריבית ע"י קנס לא הוסכם כלל וכמה רבוותא פליגי ע"ז וכמו שנכתוב בדבור הסמוך ע"ש בארוכה: