אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף סה.

דף סד:

בגמ' ארבע מפקינן מיני' אידך אוזולי קא מוזיל גביה, נראה פשוט שהיינו דוקא בכה"ג שנתחייב לו מעות בריבית ונותן לו חיטין דרך מכירה וכיון דהמקח קיים אמרינן דהשאר הוא דמוזיל גביה, אבל אם התנה עמו לתת לו ד' גריוי חיטי בריביתא וקא יהיב ליה אח"כ חמשה דלאו דרך מכירה הוא ולא שייך לומר אוזולי גביה, פשיטא דאסור אפי' לאביי, ולא אמדינן דאידך במתנה יהיב ליה, אלא אמרי' דכולה לריבית יהיב, וראיה מתמורה (דף כ"ט) נתן לה מאה באתננה כולן אסורין ופי' בגמרא דאגרה בחד ואחר כך יהיב לה כולן אסורין וחייל שם אתנן על כולן כיון דמעיקרא בתורת אתנן אתא לידו ולא אמרינן. דאידך מתנה היא, וה"נ דכוותה, דדוקא היכי דשייך אוזולי הוא דשרי אביי, אבל לומר דלשם מתנה גם הוא יודה דלא אמרינן כיון דמתחילה לאו. בתורת מתנה נתנו ועיין בב"ש (אה"ע סי' ל"ז) דאם קיבל האב בקדושי בתו מנה אמרי' דהקדושין לא הוי כ"א בפרוטה והמותר מתנה ולדידה הוי, והב"ח משיג ע"ז דלא שייך לומר המותר מתנה כיון דמתחלה בתורת קדושין ולאו בתורת מתנה יהיב, והיינו כמתני' דתמורה ודברי הב"ש צ"ע:

בגמ' רבא אמר חמשה מפקינן מיניה, מכאן הקשו המפרשים. עמ"ש התוס' לעיל (דף ס"א ע"ב) ד"ה רבא, דרבא כר' יוחנן ס"ל דריבית קצוצה אינה יוצאה. בדיינין, וא"כ איך משכחינן למה דאמר רבא הכא דמפקינן מיני' חמשה כיון. שאינה יוצאה כלל, ובחי' רעק"א הניח זה בצע"ג. ונ"ל ליישב דהנה זה ודאי שריבית קצוצה לר' יוחנן, לא גרע מאבק ריבית לר' אלעזר וכ"כ הר"ן לעיל דשווים הם, והא דאבק ריבית אינה יוצאה לר' אלעזר, היינו דוקא אם לקחם המלוה מדעת הלוה, אבל אם הלוה לא נתנו מרצונו, אלא שהמלוה הוציא ממנו על כרחו בדיני עכו"ם או בדיני ישראל כשטעה הדיין והכריחו לשלם, יוצאה בדיינין וכמ"ש ביו"ד סי' קס"א) בשם הרמב"ן ורשב"א ורא"ש ע"ש, ובודאי שריבית קצוצה לר' יוחנן לא גרע מזה, והא דאמר דאינה יוצאה בדיינין היינו כשנתנו מדעתו, וא"כ שפיר משכחינן דגם לרבא יוצרך להוציא ממנו, כגון שמתחלה לקחו בע"כ או בטעות הדיין, והוצרך לאשמועינן דכי מפקינן ה' מפקינן מיניה וז"ב:

בגמ' האי מאן דמסיק תריסר זוזי כו' ואגר ליה חצר כו', דר הפרישה וביו"ד סי' קס"א) דייק מדנקט ואגר ולא נקט שמכר, דבמכר לו חפץ שאינו שוה אלא י' בעד י"ב דמחזיר לו הכלי כמו שקנאו משא"כ בשכירות דכבר השתמש בו דחייב דמי השכירות שכבר עבר ע"ש, ובס' אשל אברהם להגאון מוהר"א ברודא הסכים עמו להלכה למעשה. ולעד"נ שהצדק עם הט"ז בסי' הנ"ל שחולק על הפרישה ומשיג עליו, חדא דלטעם המוזכר בסוגיין משום דסברת וקבילת, טעם זה שייך נמי במכר וכמ"ש הט"ז, ועוד דטעם הפרישה משום שכבר נשתמש בו זמן השכירות וחייב לו דמים, אין שייך כ"א אם מפקינן מיניה לאחר שכבר עבר זמן השכירות, ובגמרא לא חילק ואפילו אם מפקינן מיניה תיכף כששכר ממנו בקנין, ולא נשתמש עוד בתוכו, שג"כ צריך לשלם לו י"ב, והתם לא שייך טעם הפרישה, אע"כ משום דכיון דסביר וקיבל וחל קנין השכירות, וא"כ הוא הדין במכר נמי וז"פ, וממקום שדייק' מדנקיט ואגר, נמי אין ראיה, דלרבותא נקיט אעפ"י שאין דרך לשכור ביותר משוויה ולא דמי למכירה דרגיל שאדם משלם ותר משום ניחותא דכלי אפ"ה אמרי' דסביר וקיבל וכמ"ש בס' א"א עצמו מזה:

במתני' מרבין על השכר ואין מרבין על המכר, המפרשים קצרו בזה מאוד, ואחרי העיון והחפוש בדברי הראשונים ראיתי בזה כמה שיטות חלוקות וסתומות הצריכין באור, והנני בזה לבארם כיד ה' הטובה עלי, הנה מסתימת לשון המשנה משמע דבתחלת השכירות הוא דמתנה עמו כן, אם מעכשיו בעשרה ואם חדש בחדש בי"ב, וכן פוסק הרמב"ם והטור והשו"ע (ביו"ד סי' קע"ו) בלי שום חולק, אמנם בשמ"ק הביא בשם הרמ"ך, דהא דשרינן בשכירות, היינו דוקא כשהחזיק או אקנייה בקנין אחר ע"מ לשלם י"ב, חדש בחדש, ובתר הכי אמר לו אם תרצה לפרוע לי מעכשיו לא תתן לי אלא עשרה, וכיון דכבר נתחייב לו בי"ב כי מוזיל לו בתר הכי הוי כמוכר חובו בפחות דשרי, אבל אם בתחלת התנאי אמר לו אם מעכשיו בפחות גם השכירות אסור ע"ש. ולכאורה תמוהים דבריו דמנ"ל לחלק כן נגד כל הפוסקים, ובשגם אשר לפי טעם האמור בש"ס לפי ששכירות אינה משתלמת אלא בסוף ואוזולי הוא דמוזיל, אפי' בתחלת השכירות נמי שרי מטעם זה. ונ"ל ליישב דבריו, דבאמת טעם ההיתר דבש"ס תמוה מאוד, דלבד שלא יועיל להתיר, אלא אדרבה עוד יועיל לאסור, דהא כמו שאסור להוסיף על המקח בשביל המתנת המעות ה"נ אסור להחיל משום הקדמת המעות, וא"כ נימא דלהכי מוזיל גביה משום שהקדים לו המעות, דכיון דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף, ואין שום חיוב על השוכר לתת לו המעות עד כלות הזמן, וכי מקדים לתת לו נימא דנחשב כאילו הלוה השוכר למשכיר עד כלות הזמן ומוזיל לו בשביל ההלואה, ומאי איכא בין מכר לשכירות, דהא במקום שאין הלואה שרי לזלזולי וגם לאוסופי, דכי לא מצי למכור בעד הרבה יותר בדמיו אם לא ניחא לו למכור בפחות, ואי איכא שם הלואה, אסור בין להוסיף בין להוזיל, וא"כ ממ"נ אם נימא במכירה לאסור, אע"ג דאין כאן הלואה בעצם, אפ"ה כיון דמתנה אם מעכשיו בפחות, אמרינן דהלואה הוא ותוספת השכר הוי אגר נטר, גם בשכירות נימא הכי, דהקדמת המעות הוי כהלואה, ומ"ט שרי לזלזולי בשכירות, ואי נימא דה"ט דשרינן לזלזולי בשכירות, דכיון שלא הוזכר בעסק הזה שם הלואה, שכירות גמורה היא ומעות שהקדים לו לאו הלואה נינהו כלל אלא אגריה הוא דהא מקדים לו, שהרי מעכשיו נשכר לו החצר, גם במכר נשתרי ונימא דכיון שלא היה הלואה בעצם, לא נחשוב המכר כהלואה אלא אגריה הוא דמוסיף שלא ירצה למכור בפחות, ומדאסרינן במכר בע"כ דאיחור הזמן נחשב כהלואה, ה"נ נחשוב קדימת הזמן להלואה, דכיון שאין מחויב לתת לו עד בסוף ומקדים לו, הוי זה כהלואה והזלזול הוא משום ההלואה, וא"כ אדרבה אטעם דאינה משתלמת אלא לבסוף הו"ל למיסר בשכירות, וזהו גופא טעמו של הרמ"ך, דאם בתחלת התנאי מתנה באמת אין חלוק בין מכר לשכירות, ואפי' בשכירות אסור, משום דאמרי' דמה שמקדים השוכר לתת לו קודם זמן החיוב, נחשב זה כהלואה עד זמן החיוב, וכיון שיש הלואה אסור לזלזולי, ומה דשרינן בשכירות היינו דוקא כשמתחלה נגמר המקח ביניהם ע"מ לשלם י"ב בסוף הזמן ובתר הכי א"ל אם מעכשיו בפחות, דכיון שהשכירות כבר נגמר על י"ב ונתחייב לו כך, הוי כמוכר חובו בפחות דשרי, ואכן במכירה אפי' כה"ג שגמר המקח ע"מ לשלם לגורן י"ב מנה ובתר הכי א"ל אם מעכשיו בפחות נמי אסור, והחלוק שביניהם מבואר יפה לפי טעם הש"ס, דבשכירות משוה הוא דשוויא הכי, א"כ מה שנגמר המקח ע"מ לשלם י"ב אין שום חשש בזה כיון שאין נוטל שום יתרון, דהא הכי שוויא, ומה שמוזיל לו אח"כ וא"ל אם מעכשיו בפחות, הוי כמוכר חובו בפחות, אבל במכירה שאינה שוה אלא עשרה מנה, וכי מתנה עמו לשלם לגורן י"ב מנה, פיסוק תנאי זה גופא באיסור הוא ולהכי אסור, ונמצא דהאיסור דבמכירה אין זה מה שאומר אם מעכשיו בפחות, דזה הוי שרי כיון שנגמר המקח על י"ב הוי כמוכר חובו בפחות, אלא דהאיסור הוא על תחלת המכירה שנוטל ממנו יותר משוויה, וזה הוי אגר נטר, אבל אם היה מוכר לו דבר ששוה י"ב מנה לגורן ואחר גמר המקח היה א"ל אם מעכשיו בפחות, ודאי דהוי שרי כמו בשכירות, וכמבואר כן באמת בנמוק"י ובשו"ע (יו"ד סי' קע"ג) ע"ש. ובדרך זה צריכים אנו לפרש גם דברי רב האי גאון המובא בהגהת מרדכי כאן וז"ל מכר לו השדה וא"ל אם מעכשיו אתה נותן לי הרי לך באלף זוז ואם לגורן בי"ב מנה אסור ואם היה נתינת דמים מעכשיו ע"מ ליתן המקח לאח"ז מותר שאין אסור אלא תוספת האשראי ליתן לאח"ז יותר ממה ששוה היום אבל פחיתות המעות במהור הזמן מותר כמ"ש לקח ממנו לוג וחצי לוג ורביעות ושמינית רצה אומר לו תן לי מיד בפחות כו' עכ"ל והוא מן התוספתא פ"ו, ופירוש דבריו, דהאיסור שבמכר, אין זה הצד שאמר אם מעכשיו בפחות ופוחת לו בעד קדימת המעות, דצד זה הוי מותר כיון דהוי כמוכר חובו בפחות ורק צד האיסור הוא תוספת המעות בעד איחור הזמן, ולהכי אין אסור כ"א שבתחלת המכר אמר לו כן אם מעכשיו בפחות ואם לאח"כ ביוקר, אבל אם היה נתינת דמים מעכשיו ע"מ ליקח המקח לאח"ז, פי' שמתחלה נגמר המקח כמו ששוה מעכשיו בשעת נתינת הדמים היינו אלף זוז, והתנאי היה שימתין לו ליקח המקח לאח"ז, ובתר הכי אמר לו אם מעכשיו בפחות דשרי, דהצד שאם לגורן ביוקר אין אסור כיון דמשוה שוויא הכי, ואין כאן אגר נטר, וצד דאם מעכשיו בפחות נמי אין אסור לאחר שנגמר המקח דהוי כמוכר חובו בפחות, וז"ב בשיטת הרמ"ך:

ואכן סברת הטור והרמב"ם שלא חילקו בשכירות ובכל אופן שרי, היינו משום דס"ל דבמכר מיד שנקנה הדבר ללוקח מחויב הוא בתשלומין, וכיון שהלוקח מחויב מיד, כשישהה לו המוכר עד הגורן, נחשב זה כהלואה ביד הלוקח, וכאילו המוכר הלוה ללוקח מעותיו עד אותו זמן, וכיון שנחשב להלואה, מעות היתירים הוי כאגר נטר, אבל בשכירות אע"ג שאין חיוב על השוכר לתת עד כלות זמן השכירות, מ"מ אין זה מוכרח שישלם לו דוקא בכלות הזמן ולא קודם, ולהכי כיון שהדבר הנשכר ישנו בעין ביד המשכיר, וקנין השכירות כבר נגמר, אמרינן דכשישלם לו נמי קודם זמן החיוב דלאו הלואה הוא אלא אגריה דשכירות מקדים ליה דיכול נמי להקדים לו התשלומין, ואין זה נחשב להלואה ולהכי שרי לזלזולי במקח השכירות, וכזה צריכים אנו לפרש גם מ"ש המרדכי בסוגיין וז"ל ומכאן הוכיחו דמותר למחול משום הקדמת הפירעון כגון אם המלוה אומר הריני מוחל לך קצת ע"מ שתפרע לי קודם הזמן ואין המחילה נחשבת לומר שיהא נחשב כאילו הלוה שוכר למשכיר עד אותו הזמן עבור המחילה עכ"ל. ודבריו צריכין באור אטו שרי בכל דוכתי למחול בעד קדימת הזמן, והא בהדיא שנינו אין פוסקין על הפירות עד שיצא השער, הרי שאפי' מספק שמא יתייקר אנו חוששין לומר דמה שהוזיל לו כמקח דהשתא הוא משום הקדמת המעות, כ"ש כשיוזיל לו ודאי כמו הכא, וכן לעיל במתני' דהמלוה את חבירו אסור לשכור בפחות. אמנם הבאור כמה שכתבתי, דודאי היכי שיש הלואה בעצם כמו במלוה את חבירו דלעיל, ודאי דאסור למחול מן השכר, דהמחילה הוא ריבית ממש, ואפי' בפוסקין על הפירות שליכא הלואה בעצם, דלשם מכירה ניתנו המעות, מ"מ כיון שהדבר הנקנה אין עוד ביד המוכר, שנוכל לומר דהמעות הם חליפי התבואה, חשבינן שפיר המעות הללו כהלואה עד זמן שיהיה התבואה, וג"כ אסור, אבל הכא שהדבר הנשכר ישנו בעין ביד המשכיר, להכי אע"ג דאין מחויב בתשלומין עד כלות זמן השכירות מ"מ כי יהיב לו נמי מעיקרא לא נחשב כאילו הלוה השוכר למשכיר עד אותו זמן, אלא אמרי' דהמעות לשכירות החצר ניתן שיכול ליתן גם קודם, וזה מ"ש המרדכי דאין המחילה נחשבת כהלואה, פי' שעי"ז נחשוב שהמעות הלואה, זה לא אמרינן. ובזה יש ליישב קושית התוס' לעיל (דס"ג ע"ב) ד"ה וא"ל, שהקשו אמאי אסור לפסוק ה' בזוזא מ"ש מטרשא ע"ש, ולמ"ש ניחא דדוקא בטרשא דיש לו הסחורה ומוסר לו תיכף הוי כמכר, אבל באין לו כי התם הוי כהלואה ואסור, והרמ"ך ס"ל דגם בזה נחשב כהלואה, אחרי שאין מחויב לתת עוד וכנ"ל:

והנה יש עוד שיטה שלישית בזה והוא מ"ש הב"י חל קע"ג) בשם חכמי לוני"ל, דגם במכירה יכול אדם לומר לחבירו קרקע זה אני מוכר לך ואם תפרעני מעכשיו הרי היא לך במנה ואם לגורן במאתים ואין בזה משום אגר נטר, שהרי כשאמר לו אם מעכשיו הרי היא לך במנה לא החזיק בו הלוקח, ויכול המוכר לחזור ולומר לא אתנהו לך כ"א במאתים, וכי תנן הכא במתני' דאסור להרבות במכירה מיירי שלא בתחלת המכר א"ל כך, אלא דוקא כשהחזיק הלוקח ע"מ ליתן עכשיו מנה, ואח"כ א"ל אם לגורן במאתים ולא א"ל כן קודם הקנין וכיון דהמכירה נתקיימה במנה כי שקיל מאתים לגורן אגר נטר הוא ע"ש, ושיטה הזאת ס"ל שגם במכירה לא נחשב כהלואה אם מתנה קודם שנגמר המקח דכיון שהמעות לאו להלואה ניתנו, וגם המוכר יכול לחזור ממה שאמר אם מעכשיו בפחות לא אמרינן דאגר נטר הוא דשקיל, אלא אמרינן שאינו רוצה למכור בפחות ושרי, ולפי"ז כ"ש בשכירות דשרי כשמתנה עמו בתחלת השכירות, דבשכירות הוא עוד יותר קשה לתלות שהלואה הוא וכמ"ש בדעת הרמב"ם והטור, ולא מיבעי בהחזיק מתחלה ע"מ לשלם י"ב בסוף הזמן ובתר הכי א"ל אם מעכשיו בפחות דזה שרי אפי' לשיטת הרמ"ך דס"ל דבהתנה מתחלת השכירות הוי כהלואה אפ"ה כשהחזיק בי"ב והמקח נתקיים כן דשרי דהוי כמוכר חובו בפחות, אלא אפי' בהתנה מתחלת השכירות אם מעכשיו בפחות, דזה אסור לשיטת הרמ"ך, אמנם לשיטת חכמי לוני"ל גם בזה שרי, כ"ש ממכירה דלא מחשבו כהלואה, אבל כשהחזיק בשכירות כמקח דהשתא בעשרה, ואח"כ אמר לו אם לאח"ז בי"ב ודאי דאסור גם בשכירות דזה הוי אגר נטר ודאי וכמ"ש הרשב"א, אלא דלפי"ז תמוה מאוד שיטת חכמי לוני"ל, דכיון דאיסור המכירה היינו דוקא בהחזיק כמקח הנמוך, והיתירא דשכירות הוא בלא החזיק, א"כ מאי איכא בין מכר לשכירות, דגם בשכירות בכיוצא דמכירה שהחזיק כמקח הנמוך, ואח"כ א"ל אם לאח"ז בי"ב אסור וכמ"ש, ולטעם הש"ס משמע שיש חלוק בין מכר לשכירות, ובאופן דבשכירות מותר במכר אסור, וכזה הקשה הב"ח ע"ש, וא"ל דאכתי משכחינן חלוק ביניהם בהחזיק, וכגון שהחזיק מתחלה כשער הגבוה לשלם לגורן ואח"כ א"ל אם מעכשיו בפחות, דבשכירות כיון דמשוה שוויא הכי, אין חשש ריבית לא בתחלת הפיסוק ולא אח"כ, בתחלה, כיון דהכי שויא הרי לא נטל ממנו יותר בעד שממתין לו עד הגורן דנימא שאגר נטר הוא, ובסוף מה שא"ל אם מעכשיו בפחות, הוי כמוכר חובו בפחות, אבל במכר, תחלת הפיסוק הוא באיסורא, דכיון דלא שויא יותר מעשר, כי פסיק לשלם לגורן י"ב הוי אגר נטר, ומצאתי אח"כ בס' א"א להגאון מוהר"א ברודא שתי' כן, ואכן תמהני אם יצאו דברים הללו מפי הגאון, דהא לשיטת חכמי לוני"ל דס"ל שלא נחשב כהלואה כזה אין שייך אגר נטר, דהא זה ודאי שמסתבר לאסור יותר בלא החזיק כלל כשער הגבוה, מבהחזיק ונתחייב ליתן כשער הגבוה, דהיכי דנתחייב כשער הגבוה, הרי מתחלה היה בהיתר, כיון שלא הוזכר כלל אם מעכשיו בפחות, י"ל שאין זה אגר נטר, אלא שלא ירצה למכור בפחות, ומה שאמר אח"כ אם מעכשיו בפחות, כ"ש דאין חשש דהוי כמוכר חובו בפחות, אבל אם בתחלת המכר א"ל אם מעכשיו בפחות, היה מקום לומר דנחשב זה כהלואה, וכשיטת הרמ"ך דס"ל באמת כן בשכירות, דהיכי שבתחלת השכירות התנה אם מעכשיו בפחות אסור משום דהוי כהלואה, ובהחזיק מתחלה בי"ב מסתבר יותר להתיר, וא"כ לשיטת חכמי לוני"ל דס"ל שגם בהתנה מתחלה אם מעכשיו בפחות דשרי במכירה, כ"ש כשהחזיק מתחלה ע"מ לשלם לגורן בי"ב ואח"כ א"ל אם מעכשיו בפחות דשרי, הן אמנם דלשיטת הרמ"ך דאוסר כשהתנה בתחלת המכר, י"ל דכשהחזיק גם מתחלה בי"ב ואח"כ א"ל אם מעכשיו בפחות דג"כ אסור, דנהי דמתחלת הפיסוק לא היה מיחזי דנוטל היתרון משום אגר נטר, והיינו יכולים לומר שלא ירצה למכור בפחות, אבל בסוף כשאומר אם מעכשיו בפחות איגלי מילתא למפרע דהאי דא"ל אם לגורן בי"ב, משום אגר נטר הוא, אבל לשיטת חכמי לוני"ל כ"ש דשרי בכה"ג ולא אסרו כ"א כשהחזיק לשלם עתה בעשר, ואח"כ א"ל אם לגורן בי"ב, וא"כ יוחזר הקושיא מה איכא בין שכירות למכר, דבכה"ג גם בשכירות אסור, ואם כי זה פשוט, רק באשר הגאון מוהר"א ברודא הנ"ל לא כתב כן ותי' לדבר ברור, הוכרחתי להאריך ולברר שלא כן הוא:

היוצא לנו לדינא מכל השיטות, לשיטת רה"ג ורמב"ם והטור, במכר אסור בכל אופן, משום דכיון דמחויב לשלם תיכף, נחשב זה כהלואה והיתרון אגר נטר הוא, ובשכירות שרי בכל אופן ואפי' אם בתחלת השכירות התנה עמו כן, דבשכירות לא חשבינן כהלואה מה שהקדים המעות, כיון די"ל דאגר שכירותו הוא דמקדים לו, ולשיטת הרמ"ך גם בשכירות נחשב זה כהלואה, כיון שאין מחויב לתת השכירות עד כלות הזמן, כי אקדים לו חשבינן כהלואה ואסור לזלזולי, ואין היתר כ"א כשהחזיק ונתחייב כמקח הגבוה, ובמכירה גם כה"ג אסור, וכן דעת הנמוק"י, וגם רבינו אבי העזרי סובר כן כמ"ש במרדכי, ולשיטת חכמי לוני"ל, גם במכר לא חשבינן כהלואה, ושרי בשהתנה עמו בתחלה אם מעכשיו בפחות, כ"ש כשהחזיק מתחלה כשער הגבוה ואח"כ א"ל אם מעכשיו בפחות, ואין איסור כ"א כשהחזיק כשער הנמוך ואח"כ א"ל אם לגורן בי"ב, ותמיהני על הטור וב"י שלא הביאו שיטת הרמ"ך גם לדעה שניה, אחרי שהוכחנו שגם הנמוק"י ורא"ע ס"ל כן, ומה שלא הביאו שיטת חכמי לוני"ל ניחא, כיון שדבריהם תמוהים וכמ"ש, וגם הבעה"ת כתב ע"ז שדבריהם צ"ע, אבל שיטת הרמ"ך כיון שיש הרבה פוסקים כן. וגם מה שהוכיחו מהתוספתא הנ"ל אין ראיה, דגם התם י"ל דמיירי בנגמר המקח בי"ב, וכן פירשו באמת מפרשי התוספתא ע"ש, ועכ"פ בשם י"א הו"ל להביא וצ"ע:

בגמ' התם קץ ליה, ולשיטת חכמי לוני"ל שהבאתי בדבור דלעיל צ"ל, התם קץ ליה פי' שנגמר המקח לשלם מעכשיו בפחות, ובתר הכי אמר לו אם לגורן בי"ב ודו"ק:

בגמ' מאי חזית דאזלת בתר דידך, עמ"ש מזה לעיל (דף ס"ג ע"ב) בד"ה אלא מעתה ע"ש היטב:

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה