אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף סד:

דף סד.

בגמ' האי קרוב לשכר ורחוק מן ההפסד הוא, ובעמדי לעיין הסבר הדברים, נוכחתי כי פליגי בה רבוותא בפירושא דהאי מילתא, ומפי' הנמוק"י למדתי לדעת שיפרש, דפסיקה אף שהוא קרובה לשכר, אינה עושה עצם הפיסוק להלואה, דכיון דעצם הפסיקה היתה דרך מכירה, אע"ג שהיה קרוב לשכר לא בטיל שם מכר מינה, ורק אי איכא בזה צד הלואה בלא"ה, אז קירוב השכר הוי ריבית, אבל אם אין בה צד הלואה מחמת התנאי אז קירוב השכר אין בו שום איסור, דבהלואה הוא דאסרו קרוב השכר ולא במכירה, ולפי"ז אין מקום לכל קושית התוס' בד"ה האי קרוב לשכר, מפוסק על שער שבשוק ומפוסקין על הגדיש, דדוקא הכא שקונה חבית ידוע ומצד המכירה היה צריך הלוקח לקבל גם אחריות דתקיפה כיין דברשותו עומדת, ומה שאין מקבל אחריות דתקיפה היינו מצד התנאי דאי תקפה ליהוי ברשותך ויתבטל המקח, וכיון דמחמת בטול מקח הוא, הרי יש בה צד הלואה, דאי תקפה מתבטל המקח ומעותיו הלואה, ולאותו הלואה הוי קירוב השכר ריבית, והרי זה דומה לאומר לחבירו הלויני ובשכר ההלואה אני נותן לך בספק זכות היוקר שיש לי, אבל בכל הנהו פסיקות שהביא התוס' דכולה מכר הוא ואין בה צד הלואה, דמה שהלוקח אין מקבל אחריות דתקיפה, אין זה משום בטול מקח אלא משום שאמרי' שלא קנה זה שהחמיץ ולא שייך אגר נטר, ותיתי לי כי בתחלת העיון כוונתי גם מדעת עצמי לזה ב"ה. ושיטת רש"י ותוס' הוא, דבכל פוסק אפי' כי אין בה צד בטול מקח מצד התנאי נמי אסור בקרוב לשכר, ומשום דפסיקה כזאת שהיא קרובה לשכר מבטלת השם מכר מפסיקה הזאת וכולה שם הלואה הוא, דכיון שאינה כדרך מכר הרגיל אין ע"ז שם מכר אלא שם הלואה, ולא רק צד הלואה יש בזה, אלא כולה הלואה היא, ולזה שפיר הקשו מפוסק על שער שבשוק, דהתם נמי נימא כיון דהלוקח אין מקבל אחריות ההפסד שיתבטל שם מכר מעסק זה ויהיה עליו דין הלואה ויאסור, ולזה הוכרחו לחלק בין דבר מבורר לאינו מבורר פי' דכשקונה דבר מבורר ומעמיד מקחו על אותו דבר, היה צריך להיות אחריות ההפסד על הלוקח, ואם אינו מקבל, יוצאה בזה מדרך מכר הרגיל ולהכי אין שם מכר ע"ז, אבל כשקונה דבר שאינו מבורר י"ל שלא קנה כלל זה שהחמיץ:

ומה שמיאנו התוס' בסברת הנמוק"י ובחרו לפרש כפירושם אשר צריך עוד הסבר מאיזה טעם נאסור כיון שבאמת לא נתבטל המקח, י"ל דסבירא להו דריבית לא הוי כ"א כשההלואה והריבית יהיו שניהם כאחד, ולשיטת הנמוק"י דההלואה הוא מצד בטול המקח, לא הוי ההלואה והריבית ביחד דאם תקפה ויתבטל המקח, אז אין מקבל שום ריבית, ובאם יוקר ויתקיים המקח, תהיה מכירה למפרע ולא היה במקח הזה שום צד הלואה, וא"כ אין זה בגדר ריבית, אבל לשיטתם דההלואה הוא מצד עצם הפסיקה, א"כ כולה הלואה היא אפי' כשיתקיים המקח נמי, דמכירה כהאי לאו שם מכירה היא, אלא הלואה. והסבר הדברים נ"ל דכיון שאין דרך מכירה באופן כזה, אמרינן דעיקר הקנייה לא היה מחמת שרוצה לקנות היין, אלא כוונתו הוא רק ליטול הריוח ביוקרא דלקמיה, ופעולת המכירה לא באה כ"א להתיר הענין שלא יהא מיחזי כריבית ולהכי אסור, וכמ"ש הריב"ש בסי' ש"ה דאין הלשון גורם אלא הכוונה גורם לאיסור ריבית דאל"כ בטלת איסור ריבית שילוה ק' בק"ק ע"י מכירה, ובזה יש ליישב קושית התוס' לעיל בד"ה אי תקפה, דאם משך מאי ריבית יש בזה והא נגמר הקנין, ולפמ"ש ניחא דנהי דהקנין נגמר מ"מ כיון דאין דרך מכירה בכך מוכח שכוונתו הוי להריבית ולא למכירה, ולהכי לא מהני המכירה בזה, אלא שיש לכוון זה גם בתי' התוס' גופא, שתי' שם דאפי' משך לא מהני התנאי ולא כתבו טעם לזה, ולמ"ש ניחא, ויתברר נמי הסבר חלוקם בין קונה דבר מבורר לאינו מבורר, דבדבר מבורר כיון שדרך המכירה לקבל אחריות, והכא שלא קיבל אמרי' דמסתמא כוונתו להריבית ואסור, אבל באינו מבורר כמו בפוסק על השער שהדבר הקנוי עוד איננו ביד המוכר וא"כ איזה אחריות יוכל לקבל, וכיון שכן אין ראיה מחסרון קבלת האחריות שלריבית מכוון ושרי:

והנה גם נ"מ לדינא יש בין שיטות הללו, לשי' הנמוק"י דמצד עצם הפסיקה לא יהיה בזה שם הלואה, ורק מצד תנאי דבטול מקח, א"כ לא שייך האיסור כ"א כשמתנה אם תקפה יהיה ברשותך ויתבטל המקח לגמרי, אבל כשהתנאי היה שבאם יחמיץ יוריד אותו מהמחיר לחשבו כמו ששוה השתא כשהוחמץ, אבל המקח יתקיים אין בזה שום ריבית כיון ואין כאן בטול מקח ואין בזה צד הלואה, אבל לשי' רש"י ותוס' אפי' כשמתנה באופן כזה נמי אסור, דעצם הפסיקה כיון שהיא קרובה לשכר משוה לעסק זה כהלואה, וכן בזה נמי יש נ"מ, דלשי' הנמוק"י דעיקר ההיתר בפוסק על השער הוא מחמת שאין שם הלואה, להכי אפי' אם גם אחריות דזילא הוי על המוכר נמי שרי, דנהי דקירוב השכר איכא מ"מ כיון דהלואה ליכא התם, כי איכא ריבית מאי הוי, והיינו ההיא דפוסק על שער הגבוה, דאחריות דזילא נמי על המוכר, משא"כ לשי' רש"י ותוס' דעצם הפסיקה הוי כהלואה, ורק הכא דשרי משום דמקבל אחריות דזילא הוי קרוב לזה ולזה, אבל כשאחריות הזול הוי על הלוקח אכתי הוי קרוב לשכר מחמת הזולא ויוקרא ואסור, וגם תי' התוס' לחלק בין מבורר לשאינו מבורר לא שייך לענין זילא כיון שכל הפירות שבעולם הוזלו מה הפרש יש בין מבוררין או לא, והא דאמרי' לקמן דפוסקין כשער הגבוה, היינו לפסוק כשער של עכשיו או כשער הזול אבל כשמוכר מקבל עליו אחריות דיוקרא וזולא ודאי אסור וכמ"ש הש"ך (יו"ד סי' קע"ג סקכ"ו) ועיין בסי' הנ"ל תמצא בזה מחלוקת הדרישה עם הש"ך, הש"ך סובר דדוקא אחריות דחמוץ על המוכר שרי אבל כשמקבל גם אחריות דזילא:

אסור, והדרישה סובר דאפי' אחריות דזילא נמי שרי ולמ"ש פליגי בפלוגתא דרבוותא, הפרישה הוא כשי' הנמוק"י, ודברי הש"ך מכוונים לשי' רש"י ותוס' ודו"ק, אכן באמת דוחק גדול לומר שהתוס' יאסרו היכי דהמוכר מקבל עליו אחריות זילא, כיון דמפורש שנינו דפוסקין על שער הגבוה, ותי' של הש"ך דחוק הוא וכמ"ש החו"ד שם, ולכן נראה דגם התוס' מודים דאחריות דזילא נמי שרי המוכר לקבל, דלמ"ש דטעם האיסור לשי' התוס' משום דכל שיוצא מדרך מכר הרגיל הוי בטיל שם מכר, והיינו דוקא אחריות דחמוץ יוצא מדרך הרגיל, אבל אחריות דזילא דרך ממכר הוא, דדעתא דאיניש אתרעא זילא וכמ"ש לקמן בשילהו פירקין דזהו טעמא דמאן דמתיר לפסוק כשער הגבוה, וכעץ זה כתב גם הפנ"י, נמצא דדברי הדרישה מכוונים לכל השיטות ודו"ק:

בגמ' אר"י בר מניומי אר"נ הלוהו ודר בחצירו צריך להעלות לו שכר, וכתבו הראשונים דהאי צריך להעלות לו שכר דקאמר ר"נ היינו מכאן ולהבא, דאילו בדיעבד ליכא למימר כין דלאו אדעתא דהכי אוזפיה, ובודאי ריבית קצוצה לא הוי וא"כ איך אפשר לומר דיחזיר לו מה שכבר דר, דהא אבק ריבית אינה יוצאה בדיינין, אע"כ הכי קאמר הלוהו ודר בחצירו צריך להעלות לו שכר, כלומר אסור לו לדור אלא בשכר עיין בשמ"ק. ולענ"ד דאי משום הטענה הזאת לא איריא עוד לפרש כן בר"נ, דשפיר מצינן לפרש דר"נ גם בדיעבד קאמר שצריך להחזיר, ואע"ג דאינו כ"א אבק ריבית, דהא ר"נ עצמו קאמר לקמן (דס"ו ע"ב) השתא דאמרי' אסמכתא לא קניא הדרא ארעא והדרי פירי, ולפרש"י שם דלמסקנא הוי הטעם משום ריבית, דבד"ה הכא הלואה כתב וז"ל ומיחזי כריבית וכריבית קצוצה דמי ואין אבק ריבית בהלואה אלא במכר כמרבה בפירות דמתני' עכ"ל, הרי להדיא שר"נ סובר דבהלואה אין חלוק בין אבק ריבית לריבית קצוצה לענין דיוצאה בדיינין, וגם אבק ריבית יוצאה בדיינין, ועיין בפנ"י מש"ש לתרץ לשון רש"י, דנראין דבריו כסותרין זא"ז, דבתחלה כתב ומיחזי כריבית וכריבית קצוצה דמי, דלשון זה משמע שריבית קצוצה ממש לא הוי, ואח"כ כתב דאין אבק ריבית בהלואה, ומשמע דריבית קצוצה ממש הוי, וכתב לתרץ דודאי ריבית קצוצה לא הוי כ"א בשקוצץ בשעת הלואה אבל התם דלא קצץ מעיקרא לשם ריבית ואף אם קצץ אין ההוספה ידוע דשמא לא יעשה פירות, להכי ודאי דלא הוי ריבית קצוצה ממש, אלא רק כריבית קצוצה לענין שיוצאה בדיינין ע"ש. הרי עכ"פ גם לדבריו לענין דיוצאה בדיינין הוי כריבית ממש, וא"כ ה"נ נפרש דמה דקאמר ר"נ דצריך להעלות לו שכר, היינו בדיעבד ויוצאה בדיינין נמי, דבהלואה אין אבק ריבית, ואמנם ללישנא דהלוהו בע"כ דמטעם אחר מוכרחים לפרש דרק לכתחילה קאמר, דכיון דמסיק דר"נ מיירי בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר, ובזה אפי' אבק ריבית נמי לא הוי וכמ"ש הרמב"ן, דבהלוהו ואיכא נמי תרתי לטיבותא, לא קיימא לאגרא ולא עביד למיגר אפי' אבק ריבית לא הוי, והיינו דדייק רש"י ד"ה קמ"ל, דמיחזי כריבית, סי' דאפי' אבק ריבית מדרבנן נמי לא הוי, אלא רק מיחזי כריבית, וא"כ ודאי דרק לכתחילה קאמר שצריך להעלות שכר, דאיך אפשר להחזיר בדיינין בדבר שאפי' אבק ריבית לא הוי, ואין לומר דהא גופא יקשה, דמאי פריך הש"ס מאי קמ"ל, והוצרך לשנויי דמיירי בחצר דלא קיימא לאגרא, הא לפמ"ש י"ל דלעולם בקיימא לאגרא מיירי ר"נ, ואפ"ה טובא אשמועינן דצריך להחזיר בדיינין מה שכבר דר, אע"ג דאינה כ"א אבק ריבית אפ"ה יוצאה בדיינין, דבהלואה אין חלוק וכנ"ל, ואי ממתני' הו"א שרק אסור לכתחילה, אשמועי' ר"נ דצריך להעלות גם השכר שכבר דר, די"ל דכיון דנקיט במתני' מפני שהוא ריבית, דלשון זה משמע דריבית גמור הוי שצריך נמי להחזיר, ופשטא דמתני' מיירי נמי בהלוהו סתם, ואי נימא דגם ר"נ מיירי בקיימא לאגרא אין שום חדוש בדבריו, דלאשמועי' דהלוהו הוי נמי אבק ריבית א"צ, דממתני' ידעינן זה, ולאשמועינן דצריך זה להחזיר, לבד שגם זה ממתני' שמעינן מדקתני מפני שהוא ריבית דמשמע דהוי ריבית גמור, עוד בלא"ה כיון דזה כבר שמעינן ר"נ לקמן דהדרי ארעא והדרי פירי, ושמזה ידעינן דבאבק ריבית נמי צריך להחזיר ותו למה לי' לאשמועי' גם כאן גבי חצר, ושפיר הקשה הש"ס מאי קמ"ל, והוכרח לשנויי דר"נ בדלא קיימא לאגרא ולא עביד למיגר, ואשמועי' דאפ"ה איסורא יש כאן משום דמיחזי כריבית:

ומזה עמדתי ליישב מה שהקשו הראשונים, דמנ"ל לתלמודא ץ שאפי' בתרתי לטיבותא נמי אסר ר"נ, והיינו משום דס"ל לש"ס, דבחדא לטיבותא נמי הוי אבק ריבית ללשון זה, וא"כ אכתי יקשה מאי קמ"ל, דלענין איסורא פשיטא דאבק ריבית יש בו איסורא, ואי לענין החזרה ג"ז פשיטא דצריך להחזיר אפי' בדיינין דאין אבק ריבית בהלואה לר"נ, ואע"כ דבתרתי לטיבותא מיירי, שבזה אפי' אבק ריבית נמי לא הוי, ושפיר אשמעי' חדושא דאפ"ה אסור משום מיחזי כריבית:

ואמנם כ"ז הוא ללשון דהלוהו, מודינא נמי לשי' הראשונים דר"נ רק לכתחילה קאמר, ואם כי לא מטעם משום דהוי אבק ריבית, עכ"פ מטעמא דידי משום דלא הוי גם אבק ריבית, אכן מה שכתבו דגם ללישנא דהלויני, ר"נ רק לכתחילה קאמר, ומשום דגם בזה אינו אלא אבק ריבית, תמוה לי טובא, דלו יהבינא ליה להרמב"ן כטעמו דאפי' בהלויני הוי נמי אבק ריבית ולא ריבית קצוצה, מ"מ הא גם באבק ריבית ס"ל לר"נ דהדרא, והן אמת דעל הרמב"ן אפשר לתרץ דהוא לא יפרש כטעמו דרש"י דלקמן דאבק ריבית נמי הדרי, ויש שם פירושים אחרים, אלא דעכ"פ לשי' רש"י דלקמן, בע"כ צ"ל דבהלויני אפילו אם אינו אלא אבק ריבית נמי הדרא בדיעבד, וללשון זה אין להקשות דא"כ מאי קמ"ל ר"נ הא ממתני' ידעין דזהו ריבית וכמ"ש לעיל, דללשון זה טובא קמ"ל, דאי ממתני' הו"א אפי' בהלוהו נמי אסור עכ"פ משום מיחזי כריבית, ור"ג אשמעי' דדוקא הלויני אסור אבל בהלוהו שאפי' אבק ריבית לא הוי גם איסורא לכתחילה ליכא:

ומכל מה שכתבנו היה מקום לנטות דבהלויני יהא צריך לחזור גם דיעבד, חדא דהרמב"ם סובר דהלויני הוי רבית קצוצה, ואפי' אי נימא כרמב"ן דגם בהלויני אינו כ"א אבק ריבית בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר, מ"מ יש לנו שי' רש"י דגם באבק ריבית ס"ל לר"נ דיוצאה בדיינין, ולענ"ד דברי רש"י דלקמן הם הערה נכונה להלכה זאת, אלא שהפוסקים לא זכרו מזה, ובכדי ליישב דברי הפוסקים היה אפשר לומר דאין ראיה מרש"י דהתם, דהא רש"י אין אוסר התם כ"א הפירות שאכל לאחר שלש שנים אבל פירות שבתוך שלש א"צ להחזיר, ובאמת יש להבין זה דכיון דמחמת איסור ריבית צריך להחזיר מ"ש לאחר ג' מתוך ג'. וכתבתי שם דכיון דחשבינן אכילת הפירות למחילה מצד הלוה, ומחילה מהני גם בריבית קצוצה, דדוקא כשנותן לו בתורת ריבית אסור אבל לא בתורת מחילה וכמ"ש (ביו"ד סי' ק"ס), ואם כי יש חולקין וס"ל דדוקא מחילה דלאחר פירעון מהני, אכן זה נמי דמיא למחילה דלאחר פירעון דמהני לכו"ע ע"ש שבארתי זה באריכות, ולהכי בפירות דתוך שלש א"צ להחזיר משום דהוי מחילה, ופירות דלאחר שלש כיון דהוי מחילה בטעות דסבור כיון שלא קיים תנאו הרי הוא שלו, ומחילה בטעות לא הוי מחילה ע"ש היטב, וא"כ לפי"ז הכא דמיירי שידור בחצירו תוך הזמן דידע שיכול לעכבו ואפ"ה מחיל, וא"כ מחילה שלימה היא וא"צ להחזיר אפי' לרש"י דס"ל דהוי כרבית קצוצה, מ"מ מטעם מחילה א"צ להחזיר, כן יש ליישב בדוחק דברי הפוסקים. ואכן לתי' הראשון שכתבתי שם ברש"י, שאפי' בתוך ג' אוסר נמי רש"י התם, אכתי צ"ל בע"כ כמ"ש, ועמ"ש לקמן דס"ו:

ובעיקר הפלוגתא שבין הרי"ף והרמב"ם בזה, דהרי"ף סובר דבחצר דלא קיימא לאגרא לא הוי ריבית קצוצה אפי' בהלויני. נ"ל דלשיטתו אזיל דלעיל בע"א גבי עובדא דקרי דשרי רבא משום דמיניה קא רבו דאי שקלת להאי לא אתו אחריני, ופי' שם הרי"ף דטעם ההיתר הוי משום דאין לו פסידא ללוה, וריבית לא נאסר כ"א בדבר שזה נהנה מחסרון של חבירו ע"ש, ולהכי ה"נ בחצר דלא קיימא לאגרא שאין הבעה"ב חסר לא הוי ריבית, והרמב"ם דמפרש התם דטעם ההיתר משום דנחשב כיש לו, אבל בזה י"ל שאפי' אין הלוה חסר נמי הוי ריבית, להכי ס"ל שאפי' בחצר דלא קיימא לאגרא הוי ריבית קצוצה, ועמ"ש בארוכה, אלא שיש לומר דלמ"ש התוס' (בקדושין דנ"ב) דכל הנאה שהיה יכול ליקח בעד זה ממון נחשב כחסר, א"כ גם הכא הו"ל למיחשב כחסר הבעה"ב כיון שהיה יכול ליקח ממון בעד החצר, ודו"ק:

ברש"י ד"ה קמ"ל כו' ולא דמי למשכונא של כרם דהתם זימנין דלא שקיל ואפ"ה מנכי כו', ובתוס' הקשו ע"ז דהא גם בבית שייך תיוהא דאו נופל או נשרף ע"ש, ואפשר ליישב כוונת רש"י, דבכרם הוי התיוהא בשני פנים או שיהיה ברד וישחית הכל או אף שיצמחו ויגדלו הפירות רק שלא יעלו יפה ברבויין וטעמן כמו בשנים הטובות, והנה בע"כ דהא דשרינן בכרם משום התיוהא, היינו דוקא מחמת שני התיוהות הללו כאחת, דבתיוהא דאופן האחרון לחוד ודאי שאין שייך להתיר כ"א כשיוזיל לו מעט בעד יום או יומים, אבל בענין נכייתא של כרם שמוזיל לו הרבה אין שייך להתיר ולומר דלהכי מוזיל גביה משום דשמא לא יעלו יפה דהא אף אי נימא שלא ירבו הפירות כל כך כמו בשנים הטובות, ג"כ שווים הרבה יותר מן המחיר שלקח, וא"כ איך אפשר לומר דמשו"ה מוזיל גביה, הא אפי' אם יקרה כן, ג"כ יהא שוה יותר מהמחיר ובודאי אגר נטר הוא, וזהו גופא טעמא דפרדיסא דאסר רב, וכמ"ש התוס' לעיל בד"ה מה שעזי חולבות, ועיין במהר"ם לובלין שם, ואפי' לשמואל דשרי פרדיסא, א"א לומר דמשום התיוהא כזה מוזיל, דאיך יפלוג שמואל בזה שמצד הסברא א"א לומר כן, אלא טעמא דשמואל הוא כמו שנכתוב בסמוך, ובתיוהא דאופן הראשון לחוד, נמי לא שייך להתיר ולומר דמשו"ה מוזיל גביה, כיון שזה דבר שאין שכיח שיופסד הכל, אע"כ דההיתר הוא משום צרוף שני החששות ביחד, דלפעמים יופסד הכל, ואפי' אם לא יופסד הכל, שמא לא יעלו יפה, וגם בזה אוסר רב, דרב ס"ל דפסידת כל הכרם לא שכיח כלל, ואינו חושש כלל להוזיל לו מחמת זה, ומטעם שמא לא יעלו יפה לא שייך להתיר בפרדיסא שמוזיל הרבה, ושמואל ס"ל דאפ"ה בצרוף שני אלו החששות עביד דמוזיל, וכיון דגם שמואל לא התיר כ"א בצרוף שני התיוהות, א"כ לא שייך זה בכרם דהתם יש שני החששות, אבל בבית אין כ"א חשש אחד, דאולי יפול או ישרף ויופסד הכל, אבל חשש תיוהא השני לא שייך בבית, ולכן אפי' לשמואל אין היתר, דחשש שמא יופסד הכל, כיון דלא שכיח הוא, אינו מועיל כ"א לצרף לחשש התיוהא השניה, אבל להתיר מטעם זה לחוד, גם לשמואל לא שרינן:

בא"ד ויש ללמוד מכאן כו', נתקשו המפרשים למה נטר רש"י עד הכא ולא למד דין זה ממשנה גופא. ונ"ל דרש"י סובר נמי סברת ר"ת המובא בתוס', שבמקום שהלוה לו על הבית או על השדה, היינו שמשכן לו הבית או השדה, אין הלוה יכול להשכירה לאחרים, ובכה"ג אין הלוה מפסיד בזה שהמלוה ישתמש בו, ולהכי ממתני' גופא דמוקמינן לה בחצר דקיימא לאגרא, ועצם החצר קיימא להשכיר, וגם ההלואה אין מעכב להשכיר אותו, דהא מתני' לא מיירי שהלוהו על הבית, דלא קתני בה המלוה על הבית, וא"כ חסר מזה הלוה במה שהמלוה ידור בתוכו, ולא מצי לאוכוחי דאסור, כ"א במקום שהלוה חסר, אבל בהלוה על הבית דלא חסר כלום, לא היו מצינן לאוכוחי ממתני', דהוי אמרינן שדוקא אם הלוה חסר מזה אז אסור, אבל לפום מאי דקאמר ר"נ דמתני' מיירי בחצר דלא קיימא לאגרא, דרש"י יפרש דר"נ פירושא דמתני' אשמועינן, דמתני' מיירי הכי בלא קיימא לאגרא, דלא כתוס' דמפרשו דר"נ מילתא דנפשיה קאמר וכמ"ש בסמוך מזה, וכיון שהחצר לא קיימא לאגרא, לא מפסיד מידי הלוה, כיון דבלא"ה לא קיימא לאגרא, ושפיר מוכח ממתני' דלא משגחינן על פסידת הלוה, רק על הנאת המלוה, לזה שפיר יש ללמוד מכאן, דהמלוה על ביתו, היינו שמשכן לו הבית נמי אסור, דאע"ג שאין הלוה מפסיד, כיון שזה נהנה אסור, והיינו דדייק רש"י, שיש ללמוד מכאן שאסור להלות על "בית" שהיינו במשכן לו הבית, וזה עצה נכונה ב"ה:

ברש"י ד"ה אבל הלוהו לא, ומתני' בדקצץ ליה או בשעת מתן מעות כו', ומהר"ם שי"ף הקשה דלמה הוצרך לכך, הא מצינן לאוקמי דמתניתין בהלוהו מיירי ואפ"ה אסור, דהא דשרי רב נחמן בלא אמר הלויני, היינו משום דתרתי לטיבותא, לא קיימא לאגרא ולא עביד למיגר, אבל בדאיכא צד ריבית כגון שזה נהנה או זה חסר, אף בהלוהו אסור, וא"כ מתניתין דמיירי בקיימא לאגרא ועביד למיגר אסור אפי' בהלוהו ונ"ל דרש"י מפרש דהא דקאמר ר"נ קמ"ל, ה"ק קמ"ל דמתני' מיירי בהכי בלא קיימא לאגרא ולא עביד למיגר, ולא ניחא לו בפי' התוס' בסוד"ה אבל חצר, דר"נ דינא אתא לאשמועינן, דאי מתני' מיירי בקיימא לאגרא ועביד למיגר, מנ"ל לר"נ לחדש מנפשיה שאפי' בתרתי לטיבותא נמי אסור, ועוד דאי מתני' מיירי בתרתי לריעותא, המשנה גופא מאי קמ"ל בזה, הא פשיטא דאסור, אע"כ דר"נ פירושא דמתני' אתא לאשמועינן, דמפני שהוא ריבית דקתני, לא מיירי בריבית גמור ובתרתי לריעותא, אלא מתני' מיירי בתרתי לטיבותא ואפ"ה אסור משום דמיחזי כריבית, וזה מה שאשמועי' ר"נ, וכיון שכן דרש"י מפרש דלר"נ מתני' מיירי בלא קיימי לאגרא, לזה הוכרח לפרש דבקצץ מיירי, דאל"כ אמאי אסור, דהא בהלוהו מותר ללישנא בתרא:

תוד"ה ולא ישכור כו' ור"ת אומר דבית נמי איכא תיוהא כו' אלא בין בית בין שדה אם הלוהו על השדה כו' ע"ש, והנה רעק"א בחדושיו ובגהש"ס הקשה דממ"נ איך הוא דעת ר"ת, אם סובר דבנכייתא הוי הדין כמו בשכירות, שאם נפל הבית מנכה לו משכירותו ופסידא דמשכיר הוא, א"כ מאי מקשה על רש"י, הא בבית אין פסידא כלל, דאם יפול הוי פסידא דמשכיר, וא"כ מדמקשה על רש"י וס"ל דבבית נמי הוי קרוב להפסד, דשמא יפול, בע"כ צ"ל דאם נפל הבית אעפ"כ אין מנכה לו, דנכייתא לא דמי לשכירות ומשום דהנכיון הוא בין יפול בין לא יפול, א"כ ל"ל לר"ת לתרץ תי' אחר על הקושיא ממתני' דלא ישכור בפחות על הדין דמשכנתא דשרי, והיינו משום דהתם הלוהו על השדה, לישני בפשוטו, דהתם דהוי בנכייתא דאיכא תיוהא להכי שרי, והוה"ד בבית נמי כשהוא בנכייתא שרי, ומתני' דהכא דאסר, היינו משום דהכא בלא נכייתא מיירי, דלא ישכיר קתני דהיינו שכירות בעלמא, ושבזה הוא דאם נפל צריך לנקות לו וליכא הפסד כלל ע"ש שהניח בצע"ג. ולולי דברי הגאון לא. היה לי בזה אפי' כדי עיון קטן, חדא דמאין פשיטא לו כל כך דגם בשכירות בלא נכייתא הוי פסידא דמשכיר, הא דעת הרשב"א בעל התוס' דפסידא דשוכר הוא וחייב לשלם כל שכרו כשנפל הבית, הובא דבריו בתשובת מיימוני (לס' משפטים סי' כ"ז) ועמ"ש הסמ"ע (בס"ס שי"ב) ומאן מוכח שגם ר"ת לא סבירא כוותיה, וא"כ אף אי מתני' מיירי בשכירות בלא נכייתא נמי איכא תיוהא, ויותר נ"ל שבע"כ דגם רש"י יסבור כהרשב"א שאין לחלק בין שכירות לנכייתא, ושגם בשכירות אי נופל או נשרף פסידא. דשוכר, דאי נימא לחלק ביניהם א"כ יקשה זה גופא על רש"י שלמד ממתני' דאסור להלות על בית גם בנכייתא ומה ראיה:

היא זו, דילמא הא דאסר במתני' היינו משום שהוא בלא נכייתא. וליכא תיוהא כלל, אבל בנכייתא דהוי פסידא דשוכר. אפשר דשרי, דהא גם רש"י מודה דבבית יש תיוהא כשיפול או ישרף, אלא משום דקשיא ליה דא"כ מ"ט אסרוה במתני' לשכור בפחות ומ"ש ממשכנתא, לזה הוכיח לחלק דתיוהא דבית כיון שאינו אלא. בצד שישרף ויאבד לגמרי, לא דמי זה לתיוהא דמשכנתא, דאפי' אם לא יופסד לגמרי יש ג"כ חשש שמא ילקו הפירות במדתן או בטעמן, וכמ"ש באריכות ברש"י ע"ש, אבל אי נימא דבשכירות ליכא כלל תיוהא דפסידא דמשכיר, מנ"ל לרש"י ללמוד שגם בנכייתא אסור, דשמא אין חלוק בין תיוהא דבית לתיוהא דכרם, והא דאסרינן במתני' היינו משום דליכא תיוהא כלל, אע"כ דגם. רש"י סובר שאין לחלק בזה, ואפי' בשכירות בלא נכייתא ג"כ:

פסידא דשוכר הוא, וזהו גופא קושית ר"ת על רש"י, דכיון שלמד ממתני' דאסור להלות על בית גם בנכייתא מכלל דס"ל דאין לחלק בין שכירות לנכייתא, וא"כ בשניהם הו"ל למישרי כבכרם כיון דבשניהם איכא תיוהא:

ועוד אף אם נניח דר"ת יסבור דבשכירות הוי פסידא דמשכיר נמי לא יקשה מה שהוצרך מעתה לחילוק דבין הלוהו על. השדה להלוהו סתם, ולא תי' כפשוטו דבמשכנתא שרינן מטעם תיוהא, והכא במתני' דבשכירות מיירי וליכא תיוהא אסרוהו, משום דס"ל לר"ת לסברא פשוטה דעל טעם דתיוהא לז סמכינן להתיר ואפי' בכרם נמי, ובטעמו י"ל דמאי מהני טעם דתיוהא. להתיר, הא סוף סוף שוכר ממנו בפחות, שהרי אם ירצה זה להשכיר השדה לאיש אחר יתן לו יותר אעפ"י שגם הוא יכנוס לספק זה שמא יהא בו תיוהא, ובע"כ דמשום ההלואה הוא מוזיל לו, ומשו"ה לא ניחא לר"ת לומר דטעם ההיתר במשכנתא דכרם הוא משום תיוהא, ובחר בחלוק אחר משום דהתם הלוהו על השדה, אלא דאפ"ה הוצרך נמי לטעם דתיוהא, דבלא טעם דתיוהא לא הוי שרינן משום ההיתר שהלוהו על השדה לחוד, כיון דהשכר הוא ודאי, רק כיון דאיכא נמי טעם דתיוהא א"כ עיקר השכר אינו אלא ספק, סמכינן להתיר בצרוף שני הטעמים וכמ"ש במהר"ם ע"ש, ולפי"ז כוונת ר"ת במה שאומר דבבית נמי איכא תיוהא, לא נתכוון להתיר גם בבית מטעם דתיוהא לחוד, אלא שיעור דבריו כך הוא, דבבית נמי איכא תיוהא, ואין לחלק עוד בין בית לכרם, ולהכי כמו בכרם בהלוהו על הכרם שרינן מטעם תיוהא, ה"נ בבית כשהלוהו על הבית נמי יש להתיר כיון דה"נ איכא טעמא דתיוהא, ויצא לנו אפוא שיטת ר"ת שלא כמובן הפשוט, דר"ת מיקל יותר מרש"י בטעם דתיוהא, דרש"י אין מתיר כ"א בתיוהא דכרם ולא בבית, ור"ת מתיר אפי'. בבית, אלא נהפוך הוא דר"ת אוסר אפי' בכרם בטעם דתיוהא לחוד, רק כשהלוהו על הבית אז התיר אפי' בבית, דלא ס"ל. לחלק בין בית לכרם בזה, וזה נכון ודו"ק:

בא"ד אבל היכי שהלוהו על הבית מותר בנכייתא דאין מפסיד י' בעל השדה כו', היינו התוס' לשיטתייהו בסמוך דהא דמסיק ר"נ קמ"ל, לא בעי למימר דמתני' איירי בחצר דלא קיימא לאגרא, דמתני' לעולם איירי בקיימא לאגרא, וא"כ לא ידעינן ממתני' לאסור כ"א היכי דמפסיד בעל הבית, ולזה י"ל דהיכי שהלוה על הבית כיון דליכא פסידא מותר, משא"כ להמפרשים דר"נ פירושא דמתני' אשמעינן, וגם מתני' איירי בלא קיימא לאגרא, והכן הוא נמי דעת רש"י, א"כ שמעינן ממתני' שאפי' במקום דלא מפסיד נמי אסור, ולהכי א"א להו לפרש כפיר"ת. שוב ראיתי דמזה אין ראיה, דהנה הב"י וכן הש"ך (ביו"ד סי' קס"ו) כתבו. בטעם הרמב"ם דס"ל דבהלויני הוי רבית קצוצה אפי' בחצר דלא קיימא לאגרא, שזה תמוה לכאורה, דהיכי שלא מחסר לו כלום והיה ריבית קצוצה, וכתבו בטעמו כיון דאמר לו הלויני ודור בחצירי היי כאילו משכיר לו בשכר מעותיו הבטילות אצלו, והשתא הוי, כאילו קיימא לאגרא והוי שפיר זה נהנה וזה חסר ואפי' לפירושם דמתני' בלא קיימא לאגרא נמי אין ראיה דהיכי דלא חסר אסור, דזה הוי כחסר, וכמו כן ראיתי בס' אשל אברהם שתי' בזה קושית הל"ט על הרמב"ם למאי דס"ל אף בחצר דלא קיימא לאגרא הוי ריבית קצוצה, א"כ היכי אמרינן בריש פירקין נשך בלא תרבית ותרבית בלא נשך לא משכחת לה, הא משכחת לה שפיר בחצר. דלא קיימא לאגרא וגברא דעביד למיגר דהיינו זה נהנה וזה אינו חסר והיינו תרבית בלא נשך, וגם המהר"ש בר"פ הקשה כן ע"ש, ולמ"ש הב"י לק"מ, דגם בזה הוי זה חסר, ודו"ק:

בגמ' רב יוסף בר חמא הוה תקיף עבדי דאינשי דמסיק בהו זוזי כו' עבדא נהום כריסיה לא שוי א"ל אימור דאר"נ כגון דארו עבדיה כו' א"ל אנא כרב דניאל כו' א"ל ה"מ היכי דלא. הלוהו כו', וקצת יש לתמוה אמאי לא מקשה קושיא הזאת תיכף כשא"ל עבדא נהום כריסיה לא שוי, הו"ל לאקשויי דאפ"ה כיון דהלוהו אסור וכדר"נ, ויש מזה להביא ראיה למ"ש בשמ"ק ומהר"ש דמה דאמר לעיל אבל בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר, לאו בתרתי לטיבותא מיירי, אלא או או קאמר או לא קיימא לאגרא ועביד למיגר, או דלא עביד למיגר וקיימא לאגרא, אבל בתרתי לטיבותא לא אסר גם רב נחמן, ולכן על התי' דעבדא נהום כריסיה לא שוי, שלא נהנה כלל מעבודתם, והוי בזה תרתי לטיבותא, דזה לא נהנה וזה לא חסר, לא יכול לאקשויי מדר"נ:

דבכה"ג גם ר"נ מודה דשרי, רק לבתר דמשני ניחא ל', דלתי'. זה הוי זה נהנה וזה לא חסר פריך מדר"נ:

אלא שזה גופא צ"ע דמאי מייתי מדר"נ לאסור גם הכא בעבד. הא אליבא דר"נ הוי האיסור רק משום מיחזי כריבית, מחמת גזירת הרואים וכפרש"י והרא"ש, וא"כ לא שייך אלא בחצר, דלאו כו"ע יודעים בטיב האיש והחצר אם עביד למיגר ולאגרא, אבל בעבד כיון דסברא הוא שכל בעה"ב ניחא ליה בזה דלא ניסתרי עבדיה, וא"כ כו"ע ידעי זה ולא שייך גזירת הרואים ואמאי יהא. אסור וצ"ע:

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה