בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף סד.
בגמ' אמר רב כהנא כו' מאן דיהיב זוזי כו' יהבינא לך בני גרמידא כו' ליתנהו אסור, ויש לדקדק מהו צד הריבית בכאן, דאין לומר דהאיסור הוא בנתינה מה שיתן לו בני גרמידא, דהא מדידי' קא יהיב לו דכיון דבני זרתא יש לו ומחובר לקרקע הרי הוא כקרקע דנקנה בכסף וא"כ קנה הלוקח הקרי בקנין גמור, ומה שיגדלו אח"כ ברשות לוקח גדלי ולאו של מוכר הם כלל. וצ"ל דהאיסור הוא בזה שהמוכר מניח שיתגדלו הקרי בתוך גינה שלו, ונמצא שע"י הקדמת המעות נהנה הלוקח מגינה של חבירו, וכן נמי בההולך לחלוב את עיזיו, צ"ל שהתנה עמו להשהות החלב בתוך דדי הפרה יום או יומים, ומשום דכל מה דמתאחרן מלמחלב להו קא רבי בהו חלבא, ונמצא שהלוקח נהנה מזה שמתאחר החליבה, וכיון דללשון קמא דמה שממילא קא רבו לא נחשב כאיתנהו ברשותו ושפיר הוי אגר נטר ואסור, ואיכא דאמרי סובר לחלק בין קרי לחלב, דבקרי כיון דמיני' קא רבו הוי כאילו בני גרמידא כבר ברשותו הם, פי' אע"ג דאכתי אינם בעולם, מ"מ כיון דבני זרתא הוי בעולם בשעת מכירה, יכול לקנות גם מה שיוגדל אח"כ, דהוי כמו דקל לפירותיו דמהני לכו"ע, ולכן חשבינן להו כאילו ברשותו הם, ובאיתנהו ברשותו שרי בכל אופן דאוזולי קא מוזיל, ואין כאן אגר נטר, דאין ממתין לו כלום, אבל בחלב דלאו מיניה קא רבו, ונמצא שלא היה יכול לקנות התוספת שיבוא לאח"כ, דהא אינם בעולם כלל, וכיון שלא קנה אותם כלל, כ"ש דלא נוכל לחשבו כאיתנהו ברשותו ולהכי אסור, זהו המתבאר מפרש"י ונמוק"י:
אלא יש לתמוה הרבה על שיטת רש"י, דנהי דלענין קנין שפיר מועיל הסברא דמיני' קא רבו וכמ"ש דהוי כדקל לפירותיו, וה"נ מוכר לו הקטנים למה שיצמחו גם אח"כ, אבל לענין איסור ריבית מה מועילו, דבשלמא היכי דהריבית הוא רק מחשש יוקר כמו בפוסק על התבואה, בזה מועיל הקנין להצילו מאיסור זה דאמרינן כיון שכבר קנה זה בקנין כי אתייקר ברשותו אתייקר, אבל במקום שהריבית הוא בזה שיתן לו איזה יתרון ממש כמו הכא, והאיסור הזה לא יסולק כ"א באופן שאין כאן שום המתנה, ונמצא דהשכר שנותן אין זה משום אגר נטר וא"כ לא שייך זה כ"א כשאותו דבר הנקנה הוא בעין ממש כמו שצריך לתת לו, וכההיא דאומר לשולחני ליתן לו דינר לפועליו וישלם לו דינר וטריסית ממעות שיש לו בביתו דמותר, והיינו משום דאמרי' דכיון שיש לו המעות מוכנים בביתו, אמרי' דהוי פורעו מיד ואין ממתין לו כלל, דמה שיש לו נקנית לו מיד, ואין כאן אגר נטר אחרי שאין ממתין לו כלל וכפרש"י (לעיל דף מ"ו), אבל אם הדבר שהלוקח צריך לקנות אינו עוד בעולם וכמו הכא שצריך לחכות עד שיגדלו הבני גרמידא, וא"כ השכר הוי אגר נטר ואמאי מותר, ועו"ק לפרש"י דבאיזה סברא יפלוגו רב ורבא, ואם סברא דמיני' קא רבו מהני לענין ריבית מ"ט דרב דמשוו הדין דקרי להדין דחלב, אטו לא ידע דהכא מיני' קא רבו. ולכן נ"ל פי' אחר לגמרי בש"ס, דטעם דרבא דהתיר בקרי ע"י סברא דמיני' קא רבו אין זה משום דעי"ז נחשב כאיתנהו כבר ברשותו, אלא דלפמ"ש דעיקר האיסור הוא, מה שהלוקח יהנה מזה שהמוכר מניח לו להתגדל בתוך גינתו, ולפי"ז בקרי כיון דמיניה קא רבו, ורק ע"י הקטנים יוכל לבוא ההוספה אבל כי שקלי להאי לא יבואו אחרים במקומן, ונמצא שהמוכר אין מפסיד מידי בזה שהלוקח משהה אותם יותר בתוך גינתו, דאפי' אם ישקלם מיד מן הגינה לא יוכל המוכר ליהנות בעצמו מזה, ואע"ג שהלוקח נהנה, מ"מ כיון דזה לא חסר שרי, דס"ל שדוקא היכי שזה נהנה מחסרון של חבירו אסור, אבל בחלב כיון דכי שקלת להאי אתו אחריני, ונמצא שהמוכר מפסיד בזה שצריך להשהות החליבה, דאילו היה חיוב מיד, אז החלב הנוסף היה למוכר, וכיון שהלוקח נהנה מחסרון המוכר הוי זה ריבית גמורה ואסור, וזהו כוונת הש"ס במאי דקאמר, הכא מיניה קא רבו כו' וכמ"ש, ויש לי סיוע גדולה לפירושי מלשון הרי"ף וז"ל וכיון דממילא קא רבו שפיר דמי ואי קשיא לך הא דתניא ההולך לחלוב כו' אסור ואע"ג דממילא קא רבו התם לאו מיניה קא רבו דשקלי ליה להאי גיזה וחלב ואתי אחריני הכא קרי מיניה קא רבו דאי שקלת ליה להאי קרי לא אתי אחריני וכד שביק ליה התם לית ליה ללוה פס דא בגוה הלכך שפיר דמי ע"כ, ויגעתי להבין דעת הרי"ף דלמה לו לסיים דללוה לית ליה פסידא, כיון דחשבינן כאיתנהו ברשותו ובאיתנהו אפי' יש לו פסידא שרי, ולמ"ש א"ש דבאמת לאו מטעם איתנהו שרינן אלא משום דמה שגדלו ממילא הם בלא טרחת המוכר, ומה שמשהה אותם בתוך גינתו, נמי אין המוכר חסר מזה, וכיון דלית ליה פסידא שרי ליהנות ללוקח, וזהו טעמו של רבא באיכא דאמרי, וטעמו של רב דסובר שאפי' אם הנאה של לוקח אינו בא מחסרון המוכר ג"כ אסור, ולהכי לא מהני הטעם דמיני' קא רבו, ולענ"ד פירוש הזה יפה מאוד, וכמה קושיות יתורצו עי"ז, ועמ"ש (לקמן דף ע"ג) בתוד"ה בתורי, לקיים פירושי מר"ח ורמב"ם ע"ש:
והנה לעיל (דס"ג ע"ב) במה דפריך הש"ס והא בעי למיתב זוזי לספסירא ומשני דיהיב לו דמי ספסירא, דייק מינה הריטב"א דכל שהלוקח מרוויח בסבתו של מוכר אעפ"י שאין מחסרו כלום נמי אסור, דהא התם אין המוכר מפסיד כלום אלא שהלוקח מרוויח דמי הספסר ואפ"ה אסור, ובשמ"ק שם דחה ראייתו דאפשר לומר דבמידי דלא פסיד מוכר מידי לא גזור ובזוזי דספסירא פסיד מוכר דאפשר להזדמן אדם שיבקש לו פירותיו בלא ספסירא ויתן לו יותר מדמי שווין תחת דמי הספסירה, ע"ש, ולפמ"ש בפלוגתת הריטב"א והשמ"ק יפלגו רב ורבא, דרב ס"ל דאפי' אם אין המוכר נחסר אסור והיינו כהריטב"א, ורבא ס"ל דכיון דלית ליה פסידא למוכר שרי והיינו כשיטת השמ"ק, וא"כ יקשה אפוא על הריטב"א דלמאי דקיי"ל כרבא שרי בלית ליה פסידא. ויש לתרץ עפמ"ש החו"ד (בסי' קס"ט) דבפוסק על הפירות ומקבל על עצמו להיות חייב עליו להעמידו, דמיא להלואה, ובמוכר דבר ידוע ואין אחריותו עליו הוי מכירה ע"ש, וא"כ י"ל דלעיל דבפוסק מיירי דהוי כהלואה להכי אסור אפי' במקום שאין המוכר חסר, אבל:
הכא שמכירה גמורה היא לא מחמרינן כולי האי לאסור נמי במקום שאין המוכר חסר כלום, ודו"ק:
ועוי"ל עפמ"ש התוס' בקדושין (נ"ב ע"ב) על הא דאמרינן המקדש בחלקו אינה מקודשת ומ"ש מהמקדש ע"מ שאדבר עליך לשלטון דמקודשת אעפ"י שאין נותן לה הלום ותי' דהתם כיון דיכול ליטול שכר מדבורו הוי כאילו נותן לו ע"ש, ולפי"ז י"ל דמ"ש הריטב"א דכשהלוקח נהנה אעפ"י שאין המוכר חסר דאסור, היינו דוקא בהנאה כזאת שהיה יכול לפחות ליטול שכר עליה, וכמו בההיא דספסירא, דהיה יכול ליטול שכר מאחרים בזה שלא יוצרך ליתן דמי הספסירא, והיינו דמסיים שם הריטב"א, וז"ל דכשמדבר עלי' לשלטון נשמע מינה דאסור ע"ש, ופי' דוקא באופן כזה דדמיא למדבר לשלטון, שיכול ליקח שכר בעד זה אסור, אבל הכא דהמוכר אין יכול ליקח שום שכר בעד הגינה, דלזרוע אחרים אי אפשר עוד, ובכה"ג גם הריטב"א יודה דשרי, ועמ"ש עוד לקמן בע"ב בד"ה אר"י בר מניומי:
בגמ' מה שעזי חולבות מכור לך מותר, בהגהת מרדכי פירש דמוכר לו החלב שישנו בעין בשעת החליבה וכפשטא דההולך לחלוב דמיירי הכי, ומן התוס' דסוגיין משמע דמפרשי שמוכר לו החלב שיבוא ליום או יומים, ועיין במהר"ם שי"ף חלוקי הפירושים, ולפי' התוס' אע"ג דהוי דשלב"ל, מ"מ הכא שאין ההיתר מטעם הקנין, ומשום דנימא דנקנה לו מיד ואין אגר נטר, אלא ההיתר הוא מטעם שמקבל עליו בין רב בין מעט וכפרש"י, ולהכי אע"ג דודאי לא קנה כיון דהוי דשלב"ל, מ"מ איסור ריבית נמי אין כאן, והנה בחו"ד (בסי' קס"ג) הביא ראיה מכאן, דלענין איסור ריבית אף שלא נתקיים המקח בקנין נמי שרי, דהא הכא לא נתקיים המקח דהוי דשלב"ל ואפ"ה שרי ע"ש, ולמ"ש אין ראיה מזה, דהכא אין ההיתר מטעם הקנין, אבל ודאי היכי שההיתר הוא רק מטעם הקנין לחוד, כגון בפוסק על מה שיש לו ונתייקר אח"כ דאמרי' דשרי לתת לו כיוקרא דלקמי' משום דברשותו הוא דאייקר, יש לומר דאי לא נתקיים המקח בקנין אסור, וכ"ש דלפי' ההגהות מרדכי, דגם החלב הוי בא לעולם, שאין ראיה כלל:
תוד"ה מה שעזי חולבות כו' דהכא אין רגילות לזלזל בשביל המתנת יום או יומים כו', המהר"ם שי"ף והתו"ח הבינו מלשון התוס' דלא מכר לו מה שמחליב מיד, אלא מה שיחליב בעוד יום או יומים, ולהכי הרבה התו"ח להקשות על פירושם, חדא דההולך לחלוב לאלתר משמע, ועוד כיון שאין מעכב אלא יום או יומים אמאי אסור כשאומר לו מה שרחלי גוזזות כך וכך והלא הצמר כבר גדילה כל צורכה ועומד ליגזז וכאיתנהו דמי ובאיתנהו בההיא שעתא ליכא מאן דפליג דשרי ע"ש. ולמ"ש בפי' הגמ' ברור הדבר שכוונת תוס' כן הוא, דמוכר לו החלב שישנו בעין וכפשטא דההולך לחלוב, אלא שמתנה עמו שישהה החליבה יום או יומים ועי"ז יתוסף חלב בדדיה, והאיסור הוא בזה שהלוקח נהנה מהשהיה הזאת דומיא דקרי ע"ש היטב, ולפי"ז סרה קושית התו"ח, דודאי מוכר לו החלב שיש בעין, וא"ש לשון ההולך לחלוב, והאגר נטר הוא בשביל התנאי שמשהה יום או יומים, ובכך וכך אסור אע"ג שאינו שוהה כ"א יום או יומים, ונהי דלענין קנין הוי כאיתנהו דבשביל המעט הזה אין לחשבם כליתנהו, מ"מ לענין איסור ריבית כיון דסוף סוף נהנה בשהוי הזה אסור, ועמ"ש בגמ':
ברש"י ד"ה אחביתא דחמרא, שיש בידך, פי' דאילו אינו בידו היין, הוי זה ממש דין דפוסק על שער שבשוק ואפי' אם אינו מקבל אחריות זילא נמי הוי שרי כמו בפוסק בשער שבשוק דהוי דינא הכי, ומשום דהפירות אינן מבוררין ולא הוי זה אגר נטר וכמ"ש התוד"ה האי קרוב לשכר, או כטעם שנכתוב בסמוך, ומדקאמר הכא דאחריות דזילא על הלוקח בע"כ דהתנה ש עמו על חבית ידוע:
תוד"ה אי תקפה, תימה דהיכי מיירי כו' ואי בשלא משך מה צריך להתנות כו' ע"ש, ובפנ"י הקשה דהא בשלא משך נמי הו"מ לאקשויי קושיא קמייתא דהא לעיל כתבו התוס' דלענין איסור ריבית מהני קנין מעות כמו משיכה וא"כ הקושיא שהקשו מאי ריבית שייך כיון שהתנה בפירוש שאם יוקירו יהא המקח קיים מעכשיו ואם יוזלו או יאנסו יהא הלואה, זו הקושיא שייך נמי כשלא משך דלענין ריבית שווים הם ע"ש. ונ"ל דהנה זה מבואר בחבורינו כמה פעמים, דהא דמהני לענין ריבית קנין מי שפרע אין זה משום דמחשבינן לענין זה קניית כסף כקנין גמור, אלא דהיינו דוקא לענין חשש יוקרא מועיל זה לענין שנימא דברשות דלוקח הוא דאייקר, ומשום דעלינו להעמיד כל אדם בחזקת כשרות ולומר שבודאי לא יתרצה לחזור ולקבל מי שפרע להכי נחשב כאילו ודאי ברשותו עומד, וא"כ לא שייך זה כ"א במקום שגם על הלוקח יש מי שפרע אם יחזור, ולכן שפיר אמרינן דודאי יתקיים המקח בסוף ונחשב כאילו מעתה עומד ברשות לוקח, אבל הכא אם הלוקח היה מתנה גם אחריות דזילא על המוכר, וא"כ הוא יכול לחזור מצד התנאי, ואיך נוכל לומר דברשות לוקח הוא מעתה, ושבודאי יתקיים המקח, דהא עלינו למיחש שמא יתבטל המכירה מצד הלוקח, שעליו אין שום איסור, ולהכי הקשו התוס' דוקא בשמשך, אבל בלא משך פשיטא דלא מהני הכא. ועוי"ל דהכא כיון דאיכא נמי צד הלואה, דאי תקפה מתבטל המקח ומעות הלואה, להכי בעינן דוקא לקנין גמור מעכשיו אבל אם מתחלה לא קנה אלא למי שפרע, מיחזי כאילו גומר עמו הקנין עתה כשהוקר בשביל ההלואה ומיחזי כריבית: