בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף סג:
בגמ' מה לי דמיהן כו' איתיביה ר"פ כו' התם הלואה הכא זביני ע"ש, והמהר"ם שי"ף הקשה הא דינא דר' ינאי הוא דינא דמתני' דלקמן, וא"כ אמאי לא מקשה מתני' וברייתא אהדדי, ולי קשה עוד, דמאי ס"ד דמקשה, הא עיקר ההיתר דר' ינאי הוא משום שאעפ"י שאין לזה יש לזה ויכול לקנות במקום אחר וא"כ לא שייך זה כ"א במקום שנתן לו מעות, אבל בדר' אושעיא דבלקח בהלואתו מיירי כולם מודים דאסור, וגם על התרצן קשה דל"ל לתרץ הכא הלואה, יתרץ ליה הכא באיסרו בידו התם באין איסרו, דא"ל שזהו באמת כוונתו באומרו הכא הלואה, דלשון זה לא משמע כן, דאטו בדר' אושעיא לא הוי וביני, הא התם נמי הוי זביני, רק שבזביני אית בה צד הלואה ג"כ, והכי הול"ל הכא באיסרו בידו התם כו', ומדקאמר התם הלואה הכא זביני, משמע שעיקר חלוק של התרצן הוא, דאע"ג ששניהם איסרו בידו, מ"מ התם אית בהו נמי צד הלואה ולהכי אסור, וא"כ קשה דל"ל לתירוץ זה, ותיפוק לי' דהתם אין איסרו בידו. ולכן נ"ל מכאן ראי' לשי' הרא"ש וסייעתו, דלא בעינן שהלוקח עצמו יתן מעות למוכר אלא אפי' אם יש לו למוכר משלו נמי מותר לפסוק דיכול לקנות במעות שקיבל, ולהכי אמתני' דיצא השער לא מצי לאקשויי דידע דמצינן לשנויי, שהתם באין איסרו בידו ולהכי אסור, ואף דגם בדר' אושעיא חיטין יש לו, ורק יין ושמן אין לו, מ"מ מה יעשה המוכר עם החיטין, דשמא חיטין אינו כמעות, אבל השתא דא"ר ינאי מה לי הן ומ"ל דמיהן, דחיטין הוי כממון, משום דמן התבואה ימצא דמים כשימכרם, א"כ קשה דבר' אושעיא נמי נהי דאין איסרו בידו מ"מ כיון שחוטין יש לו, דהכי משמע פשטות הברייתא שרק יין ושמן אין לו ואפ"ה אסור, וע"ז משני דנהי, דגם התם הוי כאיסרו בידו כיון שיש לו תבואה, מ"מ התם הלואה, פי' שיש בה צד הלואה, דמתחלה בהלואה בא המעות לידו אסור אפילו באיסרו בידו, והכא זביני שאין בה צד הלואה ומותר באיסרו בידו, וזה פי' נכון בסוגיא. אמנם לפמ"ש לעיל בע"א בשם רש"י שס"ל דאם יש לו משלו אסור, דדוקא בנתינת מעות מותר, יקשה קושיות אלו, אם לא שנימא דמה דמשני התרצן הכא זביני התם הלואה, כוונתו דהכא הוי איסרו בידו, ובר' אושעיא אין איסרו בידו, ופוסק בעד חוב שהיתה לו כבר ועתה אין נותן לו דבר, ולהכי אע"ג שחיטין יש לו למוכר ג"כ לא מהני דאנן נתינת הלוקח בעינן, והמקשן והתרצן יפלגו בסברא זאת, דהמקשן יסבור דיש לו משלו נמי מהני, ולהכי פריך מדר' אושעיא, דהתם חשיב נמי כאיסרו בידו כיון שיש לו למוכר חיטין משלו, והתרצן סובר דנתינת לוקח בעינן, ולהכי בדר' אושעיא אין איסרו חשיב ליה, דהלוקח לא יתן דבר כעת, ומה שיש למוכר משלו אין נחשב, וג"ז היה א"ש אלא דלשון הכא הלואה התם זביני לא דייק שפיר לפ"ז וכמ"ש ודו"ק:
בגמ' אלא מעתה מותר ללות סאה בסאה התם הלואה הכא זביני, ויש לתמוה דהא אפי' בזביני כה"ג דסאה בסאה נמי אסור, דלכאורה יש לתמוה על טעם דרבה ורב יוסף דמאי אהנית, הא לקמן (דף ס"ה ע"א) גבי טרשא לא סמכינן ע"ז וכדפריך התם מ"ש דאזלת בתר מוכר זיל בתר לוקח דאי הוי ליה זוזי הוי שקיל כהשתא, וה"נ נהי דלוקח לא נהנה מ"מ מאי חזית דאזלת בתר דידיה זיל בתר המוכר, ומצאתי בשער המשפט (סי' קע"ה) שתמה כן, אכן לעיל (דף ס"ב ע"ב) יישבתי זה דלא דמי לטרשא, דהתם הלוקח יש לו הפסד דאילו הוי לי' זוזי היה לוקח כדהשתא, אבל הכא כמו שהלוקח יכול ליקח במעותיו, כן המוכר נמי יוכל לקנות במעות שקיבל, ונמצא דמשני הצדדים אין כאן ריבית, דזה לא נהנה וזה לא חסר, וע"ש שיישבתי בזה שי' רש"י, ולפי"ז הכא בסאה בסאה לא שייך היתירא הזה, דנהי דלמלוה אין הנאה אבל הלוה מיהא חסר, דאילו הוי לו זוזי הוי לוקח סאה תבואה כשער דהשתא, ואפי' בזביני נמי אסור כה"ג שרק מצד אחד אין ריבית, וי"ל שבודאי הו"מ הש"ס לשנויי כן דמשו"ה אסור משום מאי חזית דאזלת, רק עדיפא משני שאפי' לר"פ דלקמן דמתיר בטרשא אע"ג שרק מצד המוכר לחוד אין ריבית, ולא ס"ל כדחוי דמאי חזית, אפ"ה אסור גם לדידי' בסאה בסאה, דלא סמיך על היתירו כ"א בזביני ולא בהלואה, ובהלואה גם ר"פ מודה דאסור וז"פ, ובכ"ז נ"ל שדוקא בכה"ג דרק לצד אחד אין ריבית לא סמכינן בהלואה, אבל היכי שזה לא נהנה וזה לא חסר גם בהלואה שרי כה"ג:
ולפי"ז נ"ל טעם חדש בהיתר דסאה בסאה כשיש לו מאותו המין, ורש"י בפ' הזהב גבי רב אוזיף דינרי כתב הטעם משום דמעכשיו אלו שבידו נקנים למלוה וכשהוקרו ברשותו הוקרו ע"ש, וזה קשה ההבנה, דאיזה קנין עשה המלוה בחיטים של לוה עד שנאמר שברשותו הוקרו, ולמ"ש אין הטעם משום דנקנה לו, אלא מפני שזה לא נהנה וזה לא חסר ואין כאן ריבית כלל. דבאין לו נמי עיקר האיסור מצד הלוה, דמצד המלוה אין כאן ריבית, דמצי אמר מאי אהנית לי חיטי דקדחי באכלבאי, ואלא האיסור הוא דמ"מ הלוה הפסיד, דאם היה לו חיטין לא היה צריך לשלם כיוקרא דלקמי', ומאי חזית דאזלת בתר מלוה זיל בתר לוה, אבל ביש לו גם ללוה אין הפסד, דהא יוכל להשהות חיטין שלו ג"כ, עד ומן היוקר, דאטו חיטין שלו הוי קדחי באכלבאו, וממ"נ כשלקח ממלוה חיטין לצורך תשמישו, הלא יוכל להשהות שלו עד שעת היוקר, וכיון שמשני הצדדים אין כאן ריבית להכי מותר, וזה טעם נכון ומושכל מאוד בעזה"י, אלא שרש"י ונמוק"י לא כ"כ:
בגמ' והא בעי למיתב זוזי לספסירא, ומשמע שאסור ללוקח ליהנות אפי' בדבר שאין המוכר מחסר, ועיין בשמ"ק, ועין מה שכתבתי לקמן (דף ס"ד ע"א) בד"ה א"ר כהנא באריכות מזה:
תוד"ה מהו דתימא כו' וא"ת והא ר"נ פסק כהלל דאסור כו', ולענ"ד היה נראה לתרץ דסברת פלוגתתם בעד שיבוא בני י"ל דמאן דמתיר ס"ל כיון שיש לו נקנים מיד למלוה ואין כאן אגר נטר וכמ"ש רש"י (לעיל דף מ"ו) ומאן דאוסר ס"ל דכיון שלא עשה המלוה שום קנין בחיטין של הלוה, למה נימא שנקנה לו, אבל אם היה קנין באמת גם ר"נ מודה דמותר, וא"כ הכא דמיירי שנתן מעות על הקירה, ואע"ג דמעות אין קונה כ"א לענין מי שפרע מהני זה לענין ריבית כקנין גמור וכמ"ש רש"י ותוס' לעיל (דף ס"ב ע"ב), וכיון שקנה את הקירה תיכף, ואין כאן אגר נטר, דמה שבידו נקנים מיד ללוקח, ונמצא דהיתרון שנותן לו אין זה בשכר ההמתנה, אחרי שאין ממתין לו כלל, אלא מתנה בעלמא וכמ"ש רש"י לעיל שם, וגם לר"נ שרי, ועמ"ש לקמן (דף ע"ה ע"א) במתני' כה"ג. ועוי"ל דהכא אפי' בלא קנין כלל שרי וכמ"ש לעיל (דף מ"ו) בשם החו"ד דעובדא דהכא לא מיירי בעוסק לקבל עליו בחיוב הגוף להעמיד לו אח"כ, אלא שמוכר לו דבר הידוע, ואין כאן שום צד הלואה להכי שרי אפילו בלא קנין, דמהיכי תיתי לא נניח לו לקיים מקחו, ודוקא בפוסק דהוי צד הלואה בעינן קנין ע"ש, ואם כי בש"ס דהכא אמרו מהו דתימא כעד שיבוא בני, דמשמע דההיתר הוא מצד דהוי כהלויני ועד שיבוא בני והתם מצד קנין הוא, מזה אין ראיה די"ל דמה דאמרו הכא כן, אין זה טעם ההיתר אלא רק לראיה בעלמא, דמה שיש לו הקפה נחשביה כאילו יש לו ברשותו, וכמו בהלויני עד שיבוא בני דאמרי' הכי דחשיב כיש לו, אע"ג שאין יכול לתת לו כעת. ובאמת יש לתמוה על רש"י ותוס' שהבינו דטעם ההיתר דהכא הוא משום דהוי כהלויני ומנ"ל זה, דהא מלשון הש"ס אין ראיה, וכ"כ הט"ז בשם הריב"ש להדיא דהיתירא דהכא הוא משום דקני לענין מי שפרע, הרי דבע"כ יפרש נמי דמה שאמרו הכא דהוי כהלויני היינו רק לראי' בעלמא ולא לטעם ההיתר, ולפי"ז אין מקום כלל לקושית התוס' דבהלואת סאה בסאה דהלואה הוא אוסר ר"נ, אבל הכא שרי:
ואמנם מדלא ניחא לתוס' לחלק בהכי, וס"ל דטעם ההיתר בעובדא דהכא הוי משום דהוי כהלויני, נ"ל מזה ראי' למ"ש (לעיל דף מ"ו ודף ס"ג) ברש"י ד"ה יש לו, דקנין למי שפרע אינו מועיל כ"א במקום שהפסיקה היתה שוה בשוה, וצד האיסור הוא רק מחשש שמא נתייקר, אבל במקום שנותן לו יותר מהשווי בעינן קנין ממש, וקנין למי שפרע לא מהני, וכ"ש דבלא קנין כלל לא מהני ע"ש מילתא בטעמא, ולהכי הכא שנותן לו יתרון ממש א"א לומר דטעם ההיתר משום דקני למי שפרע, אע"כ דההיתר הוא משום דהוי כהלויני עד שיבוא, ולמאן דמתיר הוי זה כאילו נקנה בקנין גמור ואין כאן אגר נטר, ושפיר הק' התוס' דלר"נ דאוסר מ"ט הכא דשרי, ועמ"ש שם:
בא"ד וא"ת דטפי הו"ל לאתויי הכא דפוסק על הגדיש כו', היינו לשיטתם בזה הדבור, דמה דקאמר הש"ס מהו דתימא כעד שיבוא בני, שזהו טעם ההיתר דעובדא דהכא, ולהכי שפיר הקשו דלמה לו לומר מטעם הלויני הו"ל לאתויי טעם דפוסק על הגדיש, אבל לפמ"ש הריב"ש דטעם ההיתר בעובדא דכאן משום דקונה למי שפרע, וכן לטעם החו"ד (בסי' קס"ט) דהכא ולא בעינן כלל קנין ע"ש, ובע"כ דמה דקאמר דהוי כהלוני אין זה מטעם ההיתר ורק לראי' בעלמא דמה שיש לו הקפה יהא נחשב כאילו יש לו ברשותו כמו בהלויני עד שיבוא בני דאמרינן הכי דאע"ג שאין יכול לתת לו כעת חשיב כיש לו, א"כ אין מקום לקושית התוס', והנה למה שכתבתי לעיל בסמוך בטעם ההיתר דהלואת סאה בסאה כשיש לו, שאין זה מטעם קנין כלל, א"כ בלא"ה א"א לומר דהכא הוי ההיתר מטעם הלויני, ובע"כ נאמר כפי' הריב"ש או החו"ד, ודו"ק:
בגמ' אמר ר"נ האי מאן דאוזיף פשיטי מחברי' כו', מפרש"י ד"ה ואשכח משמע דהלוה אשכח הטופיינא בשעת הלואה, ודייק מינה המ"מ (בפ"ד ממלוה) שאם מצא המלוה טופיינא בשעת הפירעון לא שייך לומר מתנה בעלמא יהיב, דהא הו"ל ריבית מאוחרת, אבל הרמב"ם ז"ל כתב דין זה גם לענין פירעון, וכתב המ"מ דהא דלא חיישינן שלשם ריבית מאוחרת נתנו משום דאחזוקי איניש ברשיעי לא מחזקינן ע"ש, והק' הפנ"י שהרי הטויו"ד כתב בשם הרמב"ם דריבית מאוחרת ששיגר לו דורון אחר הפירעון אסור אפי' בסתם, וא"כ התם נמי נימא אחזוקי איניש ברשיעי לא מחזקינן. ונ"ל דהנה מן הש"ס ודאי מוכח כהרמב"ם, מדנקיט להך דינא כאן גבי איסורי ריבית מכלל דלאשמועינן דמותר משום ריבית, דאי כפרש"י שאין זה נוגע כלל לדין דריבית, מ"ש דנקיט לה הכא, וקושית הפנ"י יש ליישב, דמה דקאמר הכא אי איניש תקיפה מאי וא"ל דילמא מיגזל גזליה, ודאי שגם באיניש דלא תקיפה איכא נמי למיתלי בהאי, אלא דבאיש דלא תקיפה מצינן נמי למיתלי במתנה, ובאיניש תקיפה דוקא בהבלעה בחשבון תלינן ולא במתנה, אבל זה פשוט דבאיניש דלא תקיפה מצינן למיתלי גם בהבלעה בחשבון, וכיון שאיכא למיתלי נמי בהבלעה בחשבון מנ"ל לוטר דלשם מתנה נתן ורבית הוא, יותר טוב לאוקמי' בחזקת כשרותו שבודאי לא לשם מתנה נתן אלא להבליעו בחשבון, והיינו דוקא כשנותנו בשעת פירעון ש הבלעה, אבל כשמשגר לו דורון לתוך ביתו דבזה לא שייך דלהבליעו קא מכוון, דהבלעה לא שייך כ"א במקום שהבליע לו עם הפירעון, דכיון שהגזלן יתבייש בחזרת הגזילה ולא ניחא לו שיתוודע הנגזל מהחזרה, ולכן עושה כל טצדקי שהנגזל לא יחשוב שחזרת הגזילה הוא, דאל"ה ל"ל כלל להבליעו בחשבון, ישלח מתנה להנגזל, ואם אינה רוצה בעצמו ישלח מתנה ע"י אחר, אלא לאו דמי שרוצה להבליע, לא יתרצה גם ע"י מתנה, דיחשוב אולי הנגזל בחקרו מה זה ששלח לו זה מתנה, ועי"ז יעמוד על הברור לידע הגזילה, ודוקא בהבלעה יתרצה, כי בזה יחשוב הנגזל שטעה בחשבון, וכיון דבמתנה לא שייך הבלעה, ולהכי אסור, והיינו מ"ש המ"מ דלא מחזקינן איניש ברשיעי, והפנ"י הבין בכוונתו דהיינו דתלינן שלשם מתנה נתנו ולא לשם ריבית, וכמו בתלמיד חכם דאמרי' הכי שמותרים לשלוח דורון אחר הלואה, דכיון דידעי דריבית אסור לשם מתנה מכווני, וסבור היה שכוונת המ"מ כן הוא, דגם הכא תלינן שלשם מתנה נתן, ולזה הקשה דמ"ש ממתנה בעלמא דלא אמרי' הכי, ולמ"ש לא כן כוונת המ"מ, דודאי בכל מתנה דעלמא לא תלינן באדם פשוט דלשם מתנה הוא, משום דאין רגיל אדם לתת מתנות ויותר קרוב דלשם ריבית נתנו, רק הכא דתלינן שמא לשם הבלעה נתנו, ואע"ג דאיכא לספוקי נמי במתנה, ע"ז כתב דיותר טוב לתלות בהלואה משום דאחזוקי ברשיעי לא מחזקינן. ולפי"ז צ"ל דמה דקאמר בש"ס כאן וברמב"ם דאמרי' דמתנה הוא, היינו רק לגבי לוה בצד ההלואה, שם תלינן נמי במתנה, אבל כשהמלוה מצא הטופיינא לא תלינן במתנה אלא בהבלעה לחוד, משום דאחזוקי ברשיעי לא מחזקינן. ועוי"ל דגם לגבי מלוה מספקינן במתנה ואפ"ה שרי כיון דאיכא ספיקי טובא, דשמא בהבלעה ושמא במתנה להכי שרי, משא"כ במתנה דעלמא דליכא כ"א חדא ספיקא דשמא לשם מתנה הוא ולא לריבית, וגם הספק אינו שקול, משום דאין דרך אדם במתנות, להכי אע"ג דריבית דרבנן הוא אסור נמי מספיקא וק"ל, ועמ"ש לקמן (דע"ג ע"ב) מזה: