אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף סג.

דף סב:

ברש"י ד"ה יש לו מותר כו' הואיל ואם בא לחזור קאי במי שפרע כו' ע"ש, ועיין בפנ"י שכתב שלא ידע הטעם למה הוצרך רש"י לטעם דכשיתייקר ברשותו יתייקר, הא אפי' אם היה ביוקר בשעת המכירה נמי שרי לו למכור בזול כשיש לו עכשיו וכדאמרי' להדיא בגמ' (לקמן ע"ב) גבי מאן דיהיב זוזי לקיראה וקא אזלי ד' ד' ואיהו יהיב לו ה' ואפ"ה שרי אי איתנייהו, ואין לחלק משום דעובדא דקיראה מיירי בבא באיסרו אבל הכא דבא בהלואתו אסור בכה"ג, דהא בכולה סוגיין משמע דביש לו אין חילוק בין בא באיסרו או מחמת הלואה ע"ש. ונ"ל עפמ"ש החו"ד (בסי' קס"ט סקל"ח) לחלק בין פוסק על הדבר להעמידו לזמן ההוא ומקבל אחריותו עליו, למוכר לו דבר ידוע שיתן לו לאח"ז ואין מקבל אחריותו עליו, דבפוסק כיון דאחריותו דיוקרא וזולא הוא על המוכר ויש עליו חיוב הגוף להעמידו דמיא להלואה, ובמוכר דבר ידוע הוי מכירה ע"ש שכתב עוד דההיא עובדא דקיראה לא מיירי בפוסק, דאי בפוסק הו"ל לומר הפוסק על השעוה, ולפי"ז א"ש דהא בהלואה דוקא סאה בסאה דבשעת ההלואה הוי שי בשוה, ורק שיש חשש שמא יתייקר מותר, אבל לפסוק מתחלה סאה בסאתיים אסור וכמ"ש התוס' (לעיל דף מ"ו) ובמכירה גם בזה מותר, ולהכי הכא בסוגיין דמיירי בפוסק דהיינו בהלואה כיון שמקבל הדבר בחוב עליו, להכי דייק רש"י לכתוב שכשיתייקר ברשותו יתייקר, כלומר דוקא חשש הזה שרי אבל אם בשעת המכירה היה ביוקר הוי אסור, משא"כ לקמן בעובדא דקיראה דמיירי במוכר לו דבר הידוע ואינו מקבל בחוב עליו שרי אפי' בכה"ג דבעת המכירה יתן לו יותר:

והיה מקום לומר דקושית הפנ"י לא תסוב עמ"ש רש"י דאין חוששין לשמא יתייקר כ"א עמ"ש רש"י דהכא הוי מטעם קנין דכיון דקנה למי שפרע הוי כדידיה, וע"ז ס"ל להפנ"י דבריבית לא בעינן כלל שיהי' נקנים ללוקח היכי שיש לו וכמו שנסתפק באמת השמ"ק בזה לקמן בסוגיא דמאן דיהיב זוזי אתרעא חריפא ע"ש, וכ"כ החו"ד להדיא (בסי' קס"ט שם) דכל היכי דנעשה דרך מכירה אפי' אם לא נתקיים בקנין ואין המוכר רוצה להיות ממחוסרי אמנה ורוצה הוא לקיים המקח דשרי ע"ש וי"ל שזה היה כוונת הפנ"י להקשות, דלמה לו לרש"י הטעם דמפני שקנה למי שפרע, ותיפוק ליה אפי' לא קנה כלל כיון דרוצה לקיים המקח רשאי, וכן משמע מלשון הפנ"י שלזה נתכוון, גם מן השער המשפט ובסי' קס"ג) משמע שהבין כן כוונת הפנ"י ע"ש, אלא דלפי"ז מאי מייתי מעובדא דקיראה הא התם קנה נמי לפחות למי שפרע ע"י הכסף, והב"י והט"ז (ביו"ד סי' קע"ג) כתבו להדיא בשם הריב"ש דטעם ההיתר בעובדא דקיראה הוי משום דקנה למי שפרע ע"ש, אלא דמתוך הדברים נתעוררתי לעיין בלשון רש"י לקמן בעובדא דקיראה, וראה זה פלא ששם לא הזכיר באמת רש"י לטעם זה, דכיון דקנה למי שפרע הוי כגמר קנין לענין ריבית, אלא כתב הטעם משום דהו"ל הלויני עד שיבא בני, ואם כי גם הטעם דהלויני הוא מחמת קנין, דאמרי' דמה שיש לו יקנם להמלוה וכמ"ש רש"י (לעיל דף מ"ד) ע"ש, בכ"ז יש לשים לב למה ששינה רש"י הטעמים, כאן משום דקני למי שפרע, והתם משום דהוי כהלויני, והנה בש"ס גופא בלא פרש"י היינו יכולים לפרש דבעובדא דקיראה כיון דלא מיירי בפוסק וכמ"ש ומכירה גמורה היא שאין בה צד הלואה, לא בעינן קנין כלל וכמ"ש החו"ד הנ"ל, דכיון שאין המוכר רוצה להיות ממחוסרי אמנה למה לא נניח לו, ודוקא בעובדא דהכא דמיירי בפוסק, שיש בזה צד הלואה בעינן לקנין, ואם כי בש"ס שם מ"ד מסיק דהוי כהלויני, אין זה לטעם ההיתר באיתנהו, אלא דהו"א דהקפה שיש לו הוי כמו שיש לו מזומן וכמו בהלויני עד שיבוא בני אמרי' הכי, אבל ההיתר הוא משום דמכירה לא בעינן קנין ועמש"ש בתוד"ה מהו דתימא, אלא דמרש"י שכתב התם הטעם דהו"ל כהלויני, ואיהו גופא ס"ל דבהלויני הוי מטעם קנין דנקנים מיד למלוה ואין כאן אגר נטר, וא"כ יקשה למה שינה הטעמים, ונ"ל דבעובדא דהכא דהפסיקה היה שוה בשוה והחשש הוא רק שמא יתייקר ואי נימא דברשות לוקח אתייקר יסולק האיסור, לגבי זה שפיר נחשב כאילו ברשות לוקח, אע"ג דלא קני קנין גמור כ"א למי שפרע ויכול לחזור כשירצה, מ"מ כ"ז שלא חזר ודאי דחשבינן כאילו ברשותו של לוקח, מפני שעלינו לעמוד כל אדם בחזקת כשרות ולומר שודאי לא יתרצה לחזור ולעמוד במי שפרע, אבל בעובדא דקיראה דצד האיסור הוא שנותן לו יותר מהשווי, וא"כ סלוק האיסור לא יהיה כ"א כשנימא דקנה לחלוטין מיד ואין כאן אגר נטר כיון דאין ממתין לו כלום, וכיון שכן כל כמה דלא נגמר הקנין לגמרי שאין יכול לחזור לא נוכל עוד לחשבו דהוי כשלו, ולהכי לא מהני התם הטעם דקונה למי שפרע, דאע"ג דאם אנו דנין באיזה רשות עומד חשבינן אותו כאילו ברשות לוקח, מ"מ הכא לא מהני מה שהוא עומד ברשות לוקח, אלא דבעינן שלא יהא אגר נטר, וזה לא יסולק כ"א כשקונה לגמרי, ולהכי מוכרח הוא לומר דהוי כהלויני, ובהלויני נקנה לו מיד לגמרי וכמ"ש רש"י (לעיל דף מ"ו) דנקנה לו מיד ואין כאן אגר נטר ועמ"ש שם בהרחב הענין, ועמ"ש עוד בסמוך בע"ב בתוד"ה מהו דתימא להוכיח ק ומ"ש הפנ"י ביישוב רש"י, דכיון דהכא לא בא באיסרו והלואה הוא אסור למכור בפחות משוויה ע"ש, תמיהני ע"ז, דהא זהו רק לתנאי דר' חייא דלעיל דס"ל דבבא בהלואתו אפי' יש לו אסור, וכדפריך אביי לעיל אי דלא כאיסרו הבא לידו מאי איריא אין לו אפי' יש לו נמי שזהו טעמו וכמ"ש השמ"ק והבאתיו לעיל בחי' לתוד"ה הרי שנושה, שזהו דעת רש"י, אבל הכא דאליבא דר' אושעיא קיימינן, ואי נימא שגם בזה אסור בבא בהלואה מאי איכא בין ר' אושעיא לתנא דר' חייא, סוף דבר לא הקושיא ולא התי' של הפנ"י איני מבין בזה, ולמ"ש מיושב דעת רש"י ודו"ק:

ברש"י ד"ה וש"מ והוא שיש לו וז"ל אבל פוסקין ע"י נתינת מעות כדקתני יצא השער פוסקין ואוקימנא מתני' כדקתני ר' אושעיא ע"כ, ואינו מובן מה שהביאו לראיה דפוסקין ע"י מעות מהא דר' אושעיא שלא מיירי כלל מדין זה, וגם למה אין מספיק לו המשנה המפורשת שהביא יצא השער פוסקין ונ"ל הכוונה דהנה רש"י לעיל כתב דהטעם דיצא השער פוסקין, שהמוכר יכול לקנות בדמים הללו בכל מקום והוי כמי שיש לו, ולטעם זה היה ראוי לומר שאפי' אם לא נתן הלוקח מעות למוכר רק המוכר יש לו מעות משלו ג"כ מותר, דכיון שיש לו מעות יוכל לקנות, וכ"כ באמת הרבה פוסקים וגם הט"ז פוסק כן, ואמנם בב"י הביאו שדעת רש"י דלא מהני אם יש לו מעות משלו ודוקא אם הלוקח נותן לו מעות אז שרי, וכן משמע באמת מלשון רש"י דהכא, דדייק לכתוב אבל ע"י נתינת מעות פוסקין, מלשון זה משמע שדוקא בנתינת מעות שרי ולא ביש למוכר משלו, ולפי זה נראה דרש"י לא רצה לאוכוחי כי אם עיקר הדין דביצא השער פוסקין לחוד, אלא שרצה לאוכוחי נמי אופן הפסיקה, שצריך להיות דוקא ע"י נתינת מעות ולאפוקי מהפוסקים דס"ל שאפי' ביש לו למוכר משלו נמי מותר, ולהכי ממתני' דיצא השער פוסקין לחוד לא מצי זה לאוכוחי, דהא לפי הטעם דנקיט התם במשנה דאעפ"י שאין לזה יש לזה, והיינו שיכול המוכר לקנות בכל מקום, לטעם זה יש לומר שאפי' ביש לו משלו נמי מותר, אבל מדר' אושעיא מוכח שפיר שדוקא הלוקח יתן המעות, דהא בדר' אושעיא נקיט כולם אם יש לו מותר, ומשמע דאם יין או שמן אין לו אע"ג דחיטין יש לו למוכר נמי אסור פסיקת היין, וחיטין הוי המעות ממש לדר' ינאי דאמר מה לי הן ומה לי דמיהן, משום דיכול למוכרן ולקנות יין, וכיון דחיטין יש לו למוכר הוי כמי שיש לו מעות ואפ"ה אסור משום דמה שיש לו משלו לא מהני, רק בעינן דוקא שהלוקח יתן, הרי דמדר' אושעיא מוכח דמה שיש לו משלו לא מהני, ולהכי הביא נמי מדר' אושעיא:

ובזה יישבתי קושית התוס' דלעיל ד"ה לקח, דלרש"י מאי פריך הגמ' וכי אין לו יין מאי הוי, וכי לא ידע דאסור לפסוק יין מחמת חוב ע"ש, ולמ"ש ניחא דהמקשה היה סבור דלא בעינן שהלוקח יתן אלא אפי' אם יש למוכר משלו נמי מותר, ורש"י לשיטתו דמתני' מיירי דחיטין יש לו, וחיטין הוי כמעות לסברת ר' ינאי, לכך פריך שפיר וכי אין לו יין מאי הוי הא יצא השער פוסקין כיון שיכול לקנות, וה"נ כיון שיש לו חיטין דהוי כמי שיש לו מעות ודאי אסור, ומשני בבא לחוב בדמיהן, כלומר אילו המוכר היה מוסר החיטין ללוקח ואח"כ היה מקבלם בחזרה ממנו בשביל פיסוק היין אה"נ דהוי שרי דחיטין הוי כמעות, אבל הכא שבא לחוב בדמיהן וגם החטין לא נתן ללוקח שיחזור ויקבלם ממנו להכי אסור, דאנן בעינן שהלוקח יתן ומה שיש לו משלו לא מהני, ועיין בלשון רש"י בכל הסוגיא ותמצא שכן הוא, ותימה על הט"ז (ביו"ד סי' קס"ג) שהביא דעת רש"י כהרא"ש שאפי' ביש לו משלו נמי מותר, ולענ"ד המדקדק בלשון רש"י בכל הסוגיא ימצא שהעיקר כהבית יוסף:

ברש"י ד"ה ואין עושין אמנה בדמים, פי' משום דזוזי יהיב וזוזי שקיל מיחוי כריבית עכ"ל, ומשמע מלשונו דרב דאוסר היינו דוקא מעות מזומן אבל פירות מותר ליקח, וראיתי בשמ"ק שהביא בשם הריטב"א דמאי דנקיט רש"י זוזי, לאו דוקא, דהוא הדין כי נקיט פירות אחרים בדמיהן כיון דשוו טפי מזוזי דיהיב מיחזי כריבית, דאלת"ה יקשה על רש"י הא דפריך לרב ממתני' דר' אושעיא, דהתם לא מקבל זוזי אלא פירות אחרים ע"ש, ולע"ד קשה מאוד לומר שרש"י לאו דוקא זוזי נקיט, ופשטות לשונו משמע שדוקא בזוזי אוסר רב, והוכחת השמ"ק מקושית הש"ס נ"ל ליישב, דסברת רב כן הוא, כיון שבאמת אין כאן ריבית, דהא מכירה גמורה היתה ושל הלוקח הוא דאייקר, אלא האיסור הוא משום דמיחזי כריבית, כלומר משום מראית העין שמא יבואו אחרים לזלזל גם בריבית שע"י הלואה, וא"כ לא שייך חשש הזה כ"א במקום שהיתה בעסק הזה שום צד הלואה וכגון שמתחלה באו המעות למוכר בהלואה, כגון בעובדא דר' אושעיא דהרי היה נושה נקיט התם, ותחלת הפסיקה היתה במעות הלואה, או אפי' אם בתחלה באו המעות דרך מכירה, והלואה בעצם לא היה בזה, אפ"ה אם זוזי יהיב וזוזי שקיל, כיון דאין בזה שום חפץ הנקנה, מיחזי עכ"פ כהלואה ואתי לאחלופי בהלואה ממש, אבל אם מתחלה לא בא בהלואתו, וגם בסוף יקח פירות ולא זוזי, שאפי' מיחזי כהלואה אין כאן, אין מקום לאסור בזה משום שמא אתי לאחלופי בהלואה אחרי שאין בזה שום דררא דהלואה, ולפי"ז הא דבעינן דוקא זוזי, היינו רק בפלוגתא דרב דמיירי שתחלת הפסיקה לא בא בהלואה, ואפ"ה אם ישקול אח"כ מעות מזומן שייך לאסור, דנהי דהלואה בעצם אין כאן מ"מ מיחזי כהלואה הוי ואתי לאחלופי בהלואה ממש, אבל אם גם אח"כ יקח פירות, דלא מיחזי נמי כהלואה פשיטא דשרי, והיינו דוקא בפלוגתא דמיירי בה רב, אבל במתני' דר' אושעיא דבא בהלואתו בתחלה, יש לאסור ודאי אפי' למשקל פירות, דבעצם הריבית אין נ"מ אם הריבית הוא מעות מזומן או פירות, דאטו פירות מותרים ליתן בריבית ורק דקפידת הזוזי הוא דוקא במקום שבעצם הנתינה לא היה שם צד הלואה, וע"י הזוזי יהיב וזוזי שקיל מיחזי כהלואה, אבל היכי שהיתה צד הלואה בעצם לא הוצרך לזה, וא"כ שפיר מקשה לרב מדר' אושעיא דמה התם דהוי בהלואה בתחלה, לא כלתה ההלואה הראשונה כ"א לאחר שמשך או שיחד קרן זית וכמ"ש רש"י ד"ה כשמשך, אבל קודם שמשך אכתי שם הלואה ראשונה עליה, ואפ"ה שרי למישקל יותר ממה שנתן, כ"ש הכא דאין כאן שום הלואה, ורק שע"י שנוטל זוזי מיחזי כהלואה, שיהא מותר ליקח יותר ממה שנתן, והנה ברא"ש הסכים לפרשב"ם שבתוס' דאפי' לר' ינאי אסור למישקל זוזי, דאי נימא כפר"ת דלר' ינאי שרי למישקל אפי' זוזי, א"כ צ"ל דלרב דאוסר היינו דוקא בזוזי אבל בפירות שרי, דמנ"ל לאשוויי מחלוקת רחוקה ביניהם, דר' ינאי התיר אפי' זוזי, ורב אוסר אפי' בפירות, ובש"ס משמע דלרב אפי' פירות אסור מדפריך עליה ממתניתא דר' אושעיא ע"ש, ולמ"ש בדעת רש"י נדחה ראייתו, דודאי רב אוסר בזוזי דוקא וכפרש"י להדיא, ולפי"ז ר' ינאי מתיר אפי' בזוזי, ואפ"ה פריך שפיר מר' אושעיא דהתם בהלואה מיירי ואסור אפי' בפירות כמו הכא בזוזי וכמ"ש, וכן משמע מלשון רש"י ד"ה בשמשך, דמשמשך כלתה תורת הלואה, מכלל דקודם המשיכה תורת הלואה עליה ושייך לגזור משום מיחזי כריבית:

שוב ראיתי לקיים דברי הרא"ש, דהנה לכאורה יש סתירה בדברי הרא"ש, דהכא פוסק דאסור למישקל מעות, ובב"ק (פ' הגוזל) גבי עובדא דרב כהנא כתב דשרי למישקל זוזי דלית הלכתא כרב אלא כר' ינאי דאמר מה לי הן כו' אע"ג דבעובדא דהתם הוי זוזי ואפ"ה התיר, וכן ברמזי הטור העתיק כן דשרי, ומחמת זה היה אפשר לומר דהרא"ש ירד לחלק כמו שכתבתי בין הלואה לזביני, דבהלואה ודאי דר' ינאי לא התיר כ"א פירות ולא זוזי ומסתבר כן דכיון דרב אוסר בהלואה אפי' פירות וכדמוכח מדפריך ממתני' דר' אושעיא, וא"כ מנ"ל לעשות מחלוקת רחוקה ולומר דר' ינאי מתיר אפי' בזוזי, אלא ודאי שגם ר' ינאי לא התיר כ"א בפירי, אבל היכי שהי' במכירה דלרב נמי שרי בפירי וכמ"ש, וא"כ לר' ינאי אסיק חד דרגא ואמרי' דאפי' בזוזי שרי, ולפי"ז א"ש דברי הרא"ש, דהתם בהגוזל דמיירי במכירה שלא היה בה שום הלואה, שפיר כתב שמותר אפי' זוזי לר' ינאי, ובסוגיין נראה להדיא מדברי הרא"ש שרצה להוכיח דינו בהלואה כעובדא דר' אושעיא, דהתחיל ש"מ מעמידין מלוה ע"ג פירות, וע"ז מסיים ש"מ איתא לדר' ינאי, להכי פוסק שדוקא למישקל פירות שרי ולא זוזי, וכ"כ התוס' (ב"ק דק"ג) שהך ר' ינאי דהכא מיירי בהלואה וחילקו בזה בין הך דהכא לענין אי בעינן יש לו ע"ש, ואנן נחלק כן גם לענין אי שרי למישקל זוזי, וכ"ש דאתי שפיר טפי למאי דפי' בתוס', דגם מה שפי' רשב"ם דאסור למישקל מעות היינו דוקא בהלואה אבל במכירה גם הרשב"ם יודה דמותר אפי' מעות לר' ינאי, ובזה מיושב קושית ר"ת על הרשב"ם, מעובדא דרב כהנא, דהתם במכירה מיירי וכמ"ש, ולפי"ז הרא"ש פוסק ממש כהרשב"ם, הכא בהלואה פוסק דמעות אסור, והתם בהגוזל במכירה מתיר אפי' מעות, ואין בזה שום סתירה, וכיון דהוכחת הרא"ש מיירי בהלואה, שפיר הוכיח דבהלואה אסור למישקל זוזי מסוגיין דאלת"ה אלא דלר' ינאי מתיר אפי' בהלואה למישקל זוזי, א"כ בע"כ דלרב זוזי הוא דאסור אבל פירי שרי, דמנ"ל לעשות מחלוקת רחוקה, וא"כ מאי פריך מעובדא דר' אושעיא, ומדפריך מכלל דלרב אסור למישקל אפי' פירי בהלואה, וא"כ גם לר' ינאי רק דרגא חדא נסיק דמתיר רק בפירי, ומנ"ל שיתיר אפי' בזוזי, ופירוש זה היה נכון בדברי הרא"ש ורשב"ם, זולת דמדברי הפוסקים לא משמע לחלק בזה, דבשו"ע (יו"ד סי' קע"ה) פוסק סתמא שאסור לישקול זוזי ואפילו בפסיקה שאינה בהלואה משמע, ולמ"ש בכה"ג גם הרא"ש מודה דמותר לדידן דפסקינן כר' ינאי, ואמנם הצדק עמהם, כי מהרא"ש משמע שלא ירד לחלק כמ"ש, והוא מדיישב קושית ר"ת על רשב"ם באופן דחוק ע"ש, ואם היה ס"ל כמה שכתבנו אין מקום לקושי' הנ"ל, דהתם במכירה מיירי, ומדטרח הרא"ש ליישבה מכלל דלא ס"ל לחלק כן, אלא דס"ל שאפי' במכירה נמי לא שרי ר' ינאי כ"א פירי, וע"ז אפשר סמכו הפוסקים, אכן עכ"פ ברש"י ורשב"ם נראה נכון כמ"ש, וגם סתימת הפוסקים היה אפשר לתרץ ולומר דס"ל דכל פוסק כיון דחיוב הגוף עליו הוי זה הלואה וכמ"ש לעיל בסמוך ברש"י ד"ה יש לו מותר, בשם החו"ד, שחילק בין פוסק באמנה למוכר דבר ידוע לענין כמה דברים, וה"נ יהיה חלוק למה שלפנינו, אבל במכירה דבר ידוע גם הם יודו דמותר לקבל אפי' מעות, ועיין בפרישה (סי' קע"ה) שהקשה דהכא התיר הטור ליקח פירות אחרים ובס"ס קס"ב אסר להלות חטין בדוחן, ותי' דהתם הלואה הוא, כלומר דהוי הלואה ממש שנשאר בהלואה. ולפי"ז ג' חלוקים בדין זה, בהלואה ממש כגון סאה בסאה אפי' פירות אחרות אסור, ובזביני שהוא כהלואה, כגון בפוסק, אסקי' חד דרגא ופירות אחרים נמי שרי וזוזי אסור, ובזביני ממש דבר מיוחד וגם המכירה היה במזומן לא תחת הלואה מותר אפי' זוזי:

ובזה יישבנו נמי קושית הפנ"י בסוגיין למה לא מקשה גם ממתני' דאוסר ביין באין לו ומשמע דביש לו מותר לקבל היין שהן דמי החיטין, ואע"ג די"ל דכיון דלא קתני בהדיא יש לו מותר אלא מן הדיוק ניחא לו להקשות מברייתא דקתני כן להדיא יש לו מותר, מיהו על התרצן עדיין הקושי' עומדת, דלפרש"י דלעיל דמתניתין מיירי באין לו חטין וא"כ לא מצי לאוקמי בשמשך או ביחד מקום וא"כ קשה משם על רב, ולפמ"ש א"ש דרש"י לשיטתו לעיל דמתני' מיירי בנותן לו מעות על החטין, ואוקימתא דבא לחוב הוא רק על היין, אבל החיטין היה בדרך מקח במעות מזומן וכיון שלא בא בהלואה שרי לכו"ע ליתן לו אח"כ פירות אחרות, ובכה"ג גם רב מודה דשרי, אבל מדר' אושעיא דמיירי בהלואה פריך שפיר, ודו"ק בכ"ז:

תוד"ה דאמר ר' ינאי כו' ומה לי דמיהן כגון יין כו' כך פרשב"ם ואין נראה לר"ת דבהגוזל גבי רב כהנא כו' ע"ש, ולמ"ש בדבור דלעיל ברש"י, י"ל דמה דסובר רשב"ם דגם לר' ינאי אסור למישקל זוזי היינו דוקא בהלואה כעובדא דר' אושעיא וכ"כ התוס' (ב"ק דק"ג) דר' ינאי דהכא מיירי בהלואה, וכיון דרב אוסר בכה"ג אפילו פירי מדפריך ממתני' דר' אושעיא עליו והתם פירי שקיל, וא"כ מנ"ל דלר' ינאי מותר אפי' בזוזי, להכי פרשב"ם דבאמת בכה"ג גם לר' ינאי אסור זוזי, אבל בעובדא דרב כהנא דמיירי במכירה שבכה"ג אפי' לרב רק זוזי אסור אבל פירי שרי וכמה שדייקנו מלשון רש"י, ודאי דלר' ינאי אסקינן חד דרגא ומתיר אפי' זוזי, דאל"ה במאי פליגי, וסרה קושית ר"ת מרשב"ם ועיין היטב מ"ש ברש"י מזה באריכות:

רש"י ד"ה צד אחד, רבית שאינה ע"י הלואה כ"א ע"י מכר ופעמים שיבואו לידי ריבית כגון אם יוקירו וישלם דמים הוי ריבית כו', מלשון רש"י משמע דס"ל ג"כ כפי' התוס' דלא שייך צד אחד אלא דבר שיש ביד לוה לעשות אבל דבר התלוי בשער לא מיקרי צד אחד, דאלת"ה למה כתב דהצד אחד הוא אם ישלם פירות, הא אפי' אם ודאי ישלם דמים נמי רק צד אחד הוא דשמא לא יתייקר כלל, ואע"ג דתוס' לא הוכיחו כן כ"א מחמת קושיא דסאה בסאה, ולרש"י בלא"ה מיושב קושיא זאת, דהא רש"י דייק דריבית שאינה ע"י הלואה כו', ומשמע להדיא דע"י הלואה לא התיר צד אחד, וכתב כן לתרץ קושית התוס' מסאה בסאה וכמ"ש בסמ"ק, וכיון דמסאה בסאה אין ראיה מנ"ל חלוק התוס', וי"ל דמגופא דברייתא דר' אושעיא למד כן, דביש לו מתיר משום צד אחר, ובאין לו אוסר, והא צד אחד דיוקרא איכא נמי באין לו שאם לא יתייקר אין כאן ריבית, אע"כ דדבר התלוי בשער לא חשיב צד אחד, ובכ"ז אין להקשות על תוס', דא"כ למה הביאו ממרחק ולא הקשו מגופא דברייתא, די"ל משום שרצו להוכיח אגב אורחא דבהלואה ממש נמי התיר ר' יהודה, ואי הוי מקשו מברייתא לא הוו צריכי לזה, ועמ"ש בפנ"י:

ברש"י ד"ה ע"מ להחזיר כו' ואפ"ה אסר ת"ק דבשעת אכילה קאכיל ריבית כו' והיינו בע"כ כפי' התוס', דהתנאי היה שישלם לו מקודם בשלימות ואח"כ יחזיר, דאל"ה מאי ריבית איכא כיון שבתנאי אכלן, וכ"כ הריטב"א דהתוס' לתרוצי דעת רש"י באו:

תוד"ה ריבית ע"מ כו' וי"ל דמדאורייתא כו', הינו לשי' רש"י לקמן (דף ס"ד ע"ב) דבבית הוי ריבית דאורייתא, אבל לשי' ר"ת דסובר התם שאפי' בבית לא הוי כ"א אבק ריבית, א"כ ליכא בכה"ג ריבית דאורייתא כלל:

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה