אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף סב:

דף סב.

ברש"י ד"ה ובדיננו אין מחזירין, לקמן (דף ס"ו ע"ב) בחדושינו לתוד"ה התם, הארכתי בכוונת רש"י דהכא ע"ש היטב:

ברש"י ד"ה אעפ"י שאין לזה יש לזה ויכול לקנותו עכשיו כו', עמ"ש בזה בסמוך בחי' לתוד"ה אעפ"י, לבאר שי' רש"י בכמה גווני:

תוד"ה לקח, הקשו על פרש"י, ועיין לקמן (דף ס"ג ע"א) בחדושינו לרש"י ד"ה ושמע מינה והוא שיש לו, שכתבתי ליישב:

תוד"ה אעפ"י שאין לזה כו' דאע"ג דלא משך חיטין אין זה ריבית כיון שאם היה בא מוכר לחזור הוי במי שפרע חשיבי כנתייקרו ברשותו ע"כ ע"ש, ובפנ"י הרבה לתמוה על ד' התוס' הללו, מי הכריח אותם לפרש טעם זה שלא נזכר כלל, ולא ניחא להו הטעם, מפני שאין בזה הנאה ללוקח שיכול להשיג במקום אחר ואין כאן ריבית, דטעם הזה אמרו רבה ורב יוסף לקמן (דף ס"ג ע"ב) משום דא"ל שקול טיבותך ושדיא אחיזרי ע"ש. ונ"ל ליישב בטוב טעם, דהנה כאשר נעיין בלשון רש"י ד"ה יש לזה, ובכולה סוגיין, שפי' הטעם משום דהמוכר יכול לקנות במעות שקיבל, ולכאורה כעין טעם דרבה ור"י הוא, משום דלא מיתהני מידי, אכן באמת שינה נמי מטעם רבה ור"י, דאילו לטעם דרבה ור"י משום דהלוקח יכול לקנות, ורש"י פי' משום דהמוכר יכול לקנות, וג"ז צריך טעמא למה שינה מטעם המוזכר בש"ס, וי"ל נמי דטעם רש"י הוא כפי' התוס', לאו משום דלא מיתהני, אלא משום שקנה הלוקח כיון דאם בא לחזור הוי במי שפרע, ואם שלא זכר כאן כיון דקונה אותו לענין מי שפרע חשיב כאילו ברשותו, סמך על מ"ש כן לקמן (דף ס"ג), ואיך שיהי' כוונת רש"י הכל קשה למה לא ניחא לו בטעם דבש"ס:

וב השקפה ראשונה היה נ"ל לתרץ דעת רש"י, משום דעל טעם דרבה ורב יוסף דמאי אהנית לי, יש להקשות, נהי נמי דלגבי לוקח ליכא ריבית משום דמצי א"ל מאי אהנית, מ"מ למוכר הא איכא ריבית דכשנתייקר השער אח"כ לא היה נותן לו הפירות כשער הזול אלא מפני שהקרים לו המעות, ומאי חזית דאזלת בתר לוקח זיל בתר מוכר וכדאמרינן כן לקמן (דף כ"ה ע"א) גבי טרשא דר"פ, דפריך נמי הכי מאי חזית דאזלת בתר דידך זיל בתר דידהו דאילו הוו להו זוזי הוו שקילי כדהשתא, וה"נ נימא כן, ולכן י"ל דרש"י סובר דרבה ורב יוסף דסמכי על טעם דמאי אהנית, אפשר שס"ל נמי התם כטרשא דר"פ, וכדס"ד התם, אבל לדידן דפסקינן דלית הלכתא כטרשי דפפונאי ולא סמכינן אטעם זה דלצד המוכר ליכא ריבית, וכיון שלגבי הלוקח יש ריבית אסרינן, ממילא שלא נוכל לסמוך גם אטעם דרבה ור"י, ולזה הוכרח לטעם אחר, והיינו משום דהמוכר יכול לקנות בדמים שקיבל והוי כמי שיש לו, וביש לו מותר לפסוק לכו"ע דברשותו אייקר, ולפי"ז א"ש גם התוס', דגם התוס' יסברו כרש"י שטעם דרבה ור"י אין מספיק לדידן ובע"כ דהטעם משום דכיון דהמוכר יכול לקנות והוי כמי שיש לו בביתו, אלא שהתוס' הוסיפו נמי לבאר, דהא ביש לו גופא מ"ט שרי משום דאמרינן דשלו הוא דאייקר, והא הכא אכתי לא משך ולא קנה, ותי' כיון דיש לו מי שפרע חשבינן כאילו ברשותו אייקר, ואשמועינן התוס' בזה דין חדש, דאפי' כשנותן מעות על פירות שאינן עדיין בביתו ולא הוי דבר מסוים, אפ"ה מגיע מי שפרע להחוזר, ודלא כמ"ש השמ"ק לקמן בשמעתתא דמה לי הן, דהא דכסף קונה לענין מי שפרע, היינו דוקא כשקונה דבר המסוים, כן היה אפשר לומר בטעם דרש"י ותוס', אלא דמדברי הפוסקים לא משמע כן, דכל הפוסקים הביאו לטעם דרבה ורב יוסף דמאי אהנית, וגם הרא"ש הביאו, הרי שגם אליבא דאמת קיי"ל נמי כטעם זה, ולאחר העיון אמנם הצדק כהפוסקים, שאפי' לדידן דלא קיי"ל כטרשא דר"פ, אפ"ה בטעם דרבה ורב יוסף שפיר נוכל לסמוך, משום דלא דמי כלל לטרשא דר"פ דהתם רק למוכר אין זה ריבית ומשום דאין לו ריוח דמצי אמר שכראי לא פסיד כו', הא ללקוחות יש הפסד, דאילו הוו להו מעות היו לוקחים כשער הזול, ולהכי שפיר קא מותיב מאי חזית דאזלת בתר מוכר זיל בתר לוקח, אבל הכא כמו שללוקח אין ריוח דהיה יכול לקנות במעות שנתן, מטעם זה גופא גם המוכר אין לו הפסד, דהא גם הוא היה יכול לקנות כל התבואה במעות שקיבל, ונמצא שלא זה נהנה ולא זה חסר, ואין כאן ריבית בשום צד ולהכי שרי וזה נכון, וא"כ אכתי יוחזר הקושיא על רש"י ותוס' למה מיאנו בטעם דרבה ור"י המבואר בש"ס:

ולכן נ"ל דמ"ש רש"י הטעם דיכול המוכר לקנות במעות שקיבל, לא נתכוון לומר שמשום זה חשבינן כאילו יש לו כבר וברשותו דלוקח אייקר וכפי' התוס', דזה אינו דכיון שהפירות אינן עדיין בבית המוכר ולא הוי דבר מסוים לא קנה לוקח אפי' למי שפרע וכמ"ש בשמ"ק הנ"ל, ואע"ג דבסמוך (דף ס"ג) ד"ה יש לו, כתב רש"י כסברת התוס', דכיון דאם בא לחזור קאי במי שפרע חשיב כאילו ברשות לוקח, היינו התם דמיירי שהתבואה הוא ברשות מוכר דכיון דהוי דבר המסוים שפיר קנה אותו ע"י ההלואה למי שפרע, אבל הכא דמיירי שאין למוכר תבואה לא קנה אותם הלוקח, ורש"י יפלוג עם תוס' דס"ל שאפי' בכה"ג קנה, אלא כוונת רש"י הוא, דכיון שהמוכר יוכל לקנותם ע"י המעות, א"כ אין לו שום הפסד בזה, דהא יכול הוא לקנותם במעות שקיבל, וכוונתו מבואר לפמ"ש דאפי' לטעם דרבה ור"י דההיתר הוא משום שללוקח אין הנאה, בע"כ צריך לומר שגם למוכר לא יהיה הפסד, דאם למוכר יש קצת הפסד לא מהני להתיר טעם זה, דמאי חזית דאזלת בתר לוקח זול בתר מוכר, וכמו דפריך הכי לגבי טרשא, אע"כ דהכא מזה הטעם שללוקח אין הנאה, שיכול לקנות במקום אחר ע"י המעות שנתן, מזה גופא אין גם למוכר הפסד, ומפני שבש"ס קיצרו בלשונם ולא כתבו כ"א זה הצד דללוקח אין הנאה להכי בא רש"י להזכיר לצד החסר בש"ס והוא שגם למוכה אין הפסד אבל, בעוקר הכוונה זהו גופא טעמו של הש"ס, דמפני שלזה אין הנאה ולזה אין הפסד להכי שרי, וטעם דרש"י זהו גופא טעם הש"ס דשניהם הוי באמת טעם אחד, אלא שרש"י הזכיר מפורש לצד החסר שבש"ס, והיינו דלא זכר כאן רש"י כיון דקנה לענין מי שפרע, ומשום דהכא לאו משום קנין הוא, דבאמת לא קנה הלוקח, ודו"ק כי זה ברור בעזה"י:

ואמנם אכתי פש גבן לברורי טעם התוס' דס"ל להדיא דהטעם הוא משום דהוי כיש לו וקנה הלוקח וכאילו ברשותו נתייקר ונ"ל לפמ"ש כמה פוסקים דהא דשרי לפסוק ביש לו חיטין לאו דוקא חיטין, אלא אפי' יש לו מעות למוכר נמי מותר דהוי כמי שיש לו חיטין, ועיין בט"ז (יו"ד סי' קס"ג) שפוסק כן לדינא דלא בעינן כלל שהלוקח יתן המעות, אלי אפי' אם יש לו למוכר מעות משלו נמי מותר ע"ש, ולפי"ז י"ל דגם התוס' סברי הכי כהפוסקים הללו, ולהכי הוכרחו לטעם שכתבו הם, דאילו לטעם דבש"ס אין מועיל כ"א במקום שהלוקח יתן המעות, דאז שפיר יוכל לומר הלוקח מאי אהנית לי, במעותיי הייתי יכול לקנות בכל מקום, אבל אם הלוקח לא יתן מעות אע"ג דהמוכר יש לו במה לקנות ממעות של עצמו, לא שייך טעם דרבה ור"י, ואילו לטעם שחדשו הם, שכיון שהמוכר יכול לקנות הוי כמו שיש לו בביתו תבואה, אפי' אם הלוקח לא יתן מעות אלא שיש למוכר מעות של עצמו במה לקנות תבואה נמי שרי, ולהכי לא הספיק לתוס' טעם דבש"ס, שטעמם יפה ומועיל במקום שהלוקח יתן מעות, ומפני שסבירא לתוס' שאפי' אם יש לו משלו נמי מותר, הוצרכו נמי לטעם שכתבו הם, ולפמ"ש הט"ז והפנ"י שגם רש"י ס"ל כהפוסקים הללו, א"כ י"ל נמי דגם טעם דרש"י הוא כפי' התוס', לאו משום דלא מיתהני, אלא משום דחשיב כיש לו, והוצרך לטעם זה נמי וכמ"ש לשיטת התוס'. אלא דלשון רש"י ד"ה יש לזה, שדייק לכתוב ויכול לקנותו עכשיו בדמים שקיבל, וכן לקמן בסוגיא דמה לי הן, דייק לשון רש"י דלא ס"ל כהנהו פוסקים, אלא ס"ל שדוקא כשהלוקח יתן מעות משלו, וכן הבין הב"י ברש"י, ולכן לא נ"ל ברש"י לומר הכי, וגם למ"ש לקמן (דף ס"ג), משמע שגם התוס' לא ס"ל הכי, דאל"ה לא היו מקשים על פרש"י בד"ה לקח ע"ש, וא"כ אכתי יוחזר הקושיא על תוס' דלמה מיאנו בטעם הש"ס:

ולכן נ"ל פי' מרווח ביותר, שודאי טעם דתוס' הוא עדיף מטעם דרבה ור"י, כיון דלטעם דידהו אין זה ריבית כלל, אחרי שנחשב כאילו יש לו וברשות לוקח נתייקר, אלא שס"ל שטעם זה לא מהני כ"א היני שיצא השער הברור והוא שער של עיירות, דאז כיון שבקל יכול המוכר לקנות חשיב כאילו יש לו ברשותו, אבל בלא יצא כ"א שער שבשוק, שאז לא בנקל יוכל למצוא עדיין בכל מקום, ורק ע"י קצת טירחא, לא נוכל לחשוב כאילו יש לו החיטין בביתו, באשר עוד מחוסר מעשה הקנייה שבקל לא ישיגם, ולכן על שער שבשוק הוצרך הש"ס טעם אחר. ומדוקדק מאוד לפי"ז לשון הש"ס לקמן (דף ס"ג ע"ב) מ"ט פוסקין על שער שבשוק, כלומר שעל שער של עיירות לא מיבעי בש"ס כלל, דפשיטא דשרי מטעם דחשיב כיש לו בביתו ואין כאן ריבית כלל וכפי' התוס', ואלא דוקא על שער שבשוק מיבעי להו, וע"ז נותנין הטעם דמאי אהנית, אבל אמתני' דיצא השער לא צריך לטעם זה, דבלא"ה יש טעם מרווח והוא טעם התוס' ודו"ק, ונוכל לפרש כן גם ברש"י, ועיין בתו"ח ובמהר"ש שגם הם דשו לחלק בין שער שבשוק לשער של עיירות ורק מטעמים אחרים לגמרי כאשר יראה המעיין והבוחר יבחר, ולמ"ש מתורצים כל הדקדוקים שהק' על התוס', וגם אין מחלוקת בין רש"י לתוס' שני הפירושים מתאימים כאחד בד בבד, והדברים נכונים ב"ה:

תוד"ה הרי שנושה, תימה והלא מעות קונה כו' ע"ש, הן למ"ש רש"י בד"ה דלא כאיסרו, שאין זה דומה לנותן איסר דאיכא למימר יקנה לו עכשיו במעות שקיבל, אין מקום לקושית התוס', דטעם האיסור שבברייתא אין זה משום חסרון הקנין, דבמעות אין יכול לקנות, אלא משום דררא דריבית, דכיון דאין נותן לו מעות מזומן ואין לו במה לקנות תבואה להכי אסור לפסוק ליתן לו לאח"ז כשער של עכשיו, ומה ענין הוא לההיא דפ' הזהב, דהתם אינו מיירי בבא לפסוק לאח"ז, ואין כאן דררא דריבית, ועצם הקנין מהני גם במעות בכה"ג, ואכן התוס' הבינו דהאיסור דהכא הוא נמי מחמת שיש חסרון בקנין, דבמעות הלואה אין קונה, להכי שפיר הקשו, וטעמי סברתם נראה עפמ"ש הראשונים להקשות, דלפרש"י דטעם האיסור בברייתא דהכא בשלא בא איסרו לידו, לפי שאז אין לומר אעפ"י שאין לזה יש לזה, שהרי כיון שאין זה נותן לו מעות, זה לא ימצא לקנות הא ברייתא דהכא מיירי ביש לו תבואה, דעומד בגורן קתני, וכיון שא"צ לקנות מה לי איסרו בידו, מה לי קונה בהלואה. ובתירוץ קושי' הגדולה הזאת נשנו שני תרוצים, א), דהכא כיון שהיה נושה בו מתחילה מיחזי כריבית כשיקח בפחות משוויה אפי' ביש לו, אבל כשלא היה נושה בו מתחלה אלא שבא באיסרו בידו דרך מקח וממכר הוא, ב), דס"ל לברייתא זו דבהלואה לא קני אפי' למי שפרע הלכך אפי' ביש לו אסור, עיין בדבריהם, ורש"י ס"ל כתי' האחד, ותוס' ס"ל כתי' הב', דהחסרון הוא מפני שהוא הלואה ולא קנה, לזה הקשו דבכה"ג הו"ל לקנות:

ובגוף קושית התוס' כבר נתעוררו הפנ"י ורעק"א בתוספותיו למשניות שהרי שם בהזהב כתבו להדיא, דאדרבה סתם מלוה אינו קונה אפי' מה"ת כדאמרי' בקדושין, אלא היכי דאמר בהנאת מחילת מלוה וא"כ מאי קשיא להו הכא, דילמא מיירי שלא אמר בהנאת מחילת מלוה. ונ"ל דהנה בהנאת מחילת מלוה דמהני, יש בזה שני שיטות, שיטת רש"י בפ"ק דקדושין דהנאת מחילת מלוה הוא, היינו במה שהיה נותן פרוטה לאחד שישתדל אצל המלוה שימחול לו החוב, ודוקא אם אמר לו בפרוטה זו מהני, אבל במחילת המלוה, היינו במה שמוחל לו מעות ההלואה לא מהני, וכ"ש אם אומר במעות המלוה גופא דלא מהני, ואמנם שיטת התוס' (בכתובות דע"ד) דבמחילת ההלואה נמי מהני, שדוקא במעות המלוה לא מהני, אבל במחילת המלוה מהני, והנה בברייתא דהכא לפי התנאי שביניהם, שהוא תובע ממנו מעות החיטין וזה אומר לו שחיטין אין לו אלא יתן לו יין תחת החיטין, הרי לפי התנאי שביניהן יש כאן מחילת מלוה, דכן יאמר לו שתחת תביעת החיטין יתן לו יין ותביעת החיטין יהא נמחל, ואין לומר בזה דכוונתו שעצם המעות יקנו, דהא אינם מדברים כלל מהקנין, דהיכי שנותן לו מלוה בתורת קנין, יש לומר שצריך לפרש דכוונתו הוא במחילת המלוה, ואי לא פירש י"ל דכוונתו הוא שעצם המעות יקנו, אבל הכא שאינם מדברים כלל מהקנין, אלא שבאים לחלוף שימחול הוא תביעת החיטין, ותחת זה יתן לו דבר אחר, בע"כ שמחילת מלוה הוא, ובשלמא לשיטת רש"י שגם מחילת מלוה לא מהני עד שיפרש דבהנאת הפרוטה קונה, בודאי צריך זה לפרש בהדיא, ואם לא התנה י"ל דבמחילת המלוה ירצה לקנות, אבל לשי' התוס' דמחילת מלוה מהני, וכיון שזה אומר לו שתביעתו מה שתובע ממנו אין לו, היינו החיטין, ויין יתן לו, הרי יש בזה מחילת מלוה ושפיר מהני אפי' בסתם, וכן נמי (לעיל דף מ"ו) גבי המחליף פרה בחמור, שאינם מדברים אודות הקנין רק אודות מחילת החוב, שתחת השור יתן לו פרה, ודמי השור יהיו נמחלים, ג"כ מחילת מלוה הוא ומהני אפי' בסתם ועמש"ש:

וחוץ לענינינו יישבתי בזה קושי' עצומה בקדושין (דף י"ט ע"א) דאמר שם המקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת ויליף זה מקדושי יעוד, והתוס' שם פירשו דמיירי שקידשה במחילת המלוה, וקשה דלפרש"י דהא דמחילת מלוה דמהני היינו בפרוטה שהיה נותן לאדם בעד השתדלות המחילה, א"כ לא שייך זה אלא במקום שכל המלוה הוא הרבה יותר מפרוטה, דבזה שייך לומר שיתן פרוטה בעד השתדלות המחילה, אבל התם גבי יעוד דכי משייר בה שוה פרוטה, א"כ כל המלוה אינה אלא פרוטה, ובודאי לא שייך שתתן פרוטה בעד השתדלות המחילה, דמה תרויח בזה, וא"כ אמאי מקודשת, הא הנאת המחילה אינה שוה פרוטה, ובשלמא על רש"י עצמו לא קשה מידי, דהוא מפרש דהיכי שיש משכון אז אפי' במלוה גופא יכול לקדש, דכל עיקר הטעם דמלוה אין קונה משום דלא נתוסף לה שום הנאה חדשה, דהמעות היה אצלה מכבר, אבל הכא נתוסף לו הנאה חדשה בחזרת המשכון, או אפשר שס"ל לרש"י כשי' הרא"ש בקדושין, דמלוה שיש עליה משכון נחשבת כבעין, אבל התוס' שכתבו טעם הקדושין משום דמקדשה בהנאת מחילה יקשה דהא בהנאה זאת ליכא שו"פ, ולפמ"ש דתוס' ס"ל דבמחילת גוף המלוה נמי מיקרי הנאת מחילה, א"ש שמקדשה במחילת הפרוטה, ועיין בב"ש אה"ע סי' כ"ח סקכ"ה מש"ש:

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה