אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף סב.

דף סא:

ברש"י ד"ה אינהו הוא כו' ע"ש, לכאורה יש להבין מה בעי רש"י בכל האריכות, ואפשר דקשיא ליה דבשמעתין קאמר דוחי אחיך להחזיר הריבית, ועמך לדרשא דר"ע, וא"כ למעוטי בנים מנ"ל וכמו שהקשה הנמוק"י באמת כן, ותי' דתרווייהו נפקא מעמך, לזה כתב רש"י דמיעוט דבנים הוא מקרא דאל תקח דסיפי' ארישא קאי ולאו מוחי, והכי מפורש שם בש"ס דב"ק, ועמש"כ לעיל (דף ס"א ע"ב) בדבור ע"כ יכין:

בגמ' הגזלנין ומלוי בריבית כו' גזלנין מאי אעפ"י שגבו איכא אלא גזלנין מאי נינהו מלוי בריבית ע"כ. וק"ק דהכא דעיקר הקושיא הוא מריבית, לאיזה צורך הוצרך לפרש כלל הך בבא דגזלנין, ונ"ל דבלא זה היינו מפרשים דמה דקתני אע"ג שגבו מחזירין, היינו רק ולצאת ידי שמים, וכדמוקי בב"ק באמת כן, וא"כ לא היה קשה כלל מהך דקתני מחזירין, די"ל שגם בריבית מחויב להחזיר לצאת יד"ש וכפי' הריב"ן שבתוס', ולהכי הקדים לתרץ דגזלנין מאי נינהו מלוי בריבית, וכיון דקרי להו גזלנין מכלל דמחזירין דנקיט היינו מדינא דומיא דגזלנין, ומיושב בזה קושית התוס', דאמאי לא משני גם הכא דמחזירין היינו לצאת יד"ש, דהכא לאו ממחזירין קא מותיב, אלא מהא דקרי להו גזלנין, דמוכח ודאי שמדינא מחזירין דומיא דגזלנין, ובב"ק דמשני לצאת יד"ש, היינו משום דגזלנים גופא נמי אין מחויבים כ"א לצאת יד"ש לאחר התקנה ודו"ק:

וממ"ש יש להביא ראיה לשיטת הריב"ן דלצאת ידי שמים מחויב להחזיר הריבית, דלשיטת התוס' א"כ למה הוצרך הכא לפרש דמלוי בריבית גזלנין קרי להו, ולאשמועינן בזה דמחזירין דקתני בברייתא היינו מדינא וכמ"ש, דהא אפי' ממחזירין לחוד נמי הוי פריך שפיר, דהא מחזירין עכ"פ לצאת יד"ש, ואילו לר' יוחנן פטור לגמרי אפי' לצאת יד"ש, אע"כ כפי' הריב"ן שגם לר' יוחנן מחויב מיהא לצאת יד"ש, וא"כ ממחזירין לחוד אין ראיה, דהו"מ לפרש דמחזירין דקתני היינו נמי לצאת יד"ש, והוכרח לפרש דמלוי ריבית גזלנין הם וא"כ בע"כ מחזירין היינו מדינא וק"ל:

בגמ' ר' נחמי' וראב"י פוטרין המלוה והערב כו', השג"א ורעק"א הקשו דהא בריבית איכא כמה לאוין ואיך יכולה חד עשה לנתקה והא אמרינן בתמורה לא אתי חד עשה ומנתק לתרי לאוי ע"ש, ועמ"ש לעיל (דף ס"א ע"א) בחדושינו לתוד"ה לעבור, ליישב דבריהם, והנראה עוד עפמ"ש רש"י ד"ה פוטרין את המלוה מן לא תעשה ומלקות ע"כ ומשמע להדיא שלאחר שמחזירין הריבית פטורין אפי' מלאו, ואע"ג דבכל דוכתי דאמרינן דהלאו ניתק, היינו רק ממלקות אבל הלאו מיהא עובר, בע"כ דהכא שאני וכמ"ש הפנ"י כיון דגלי קרא דטעם דריבית היינו משום וחי אחיך ולא משום גזל כיון דיהיב לו מדעתו, ולהכי אם מחזיר הריבית ליכא אפי' לאו, וא"כ אין מקום לדברי הגאונים, דהא דאמרי' דאין עשה מנתק לתרי לאוי, היינו בכל האיסורים דהלאוין מיהא קיימין אפי' לאחר הניתוק, ואתה רוצה לנתקן ממלקות, שפיר אמרינן דאין חדא עשה כחה יפה לנתק תרי לאוי ממלקות, אבל הכא בריבית שאחר החזרה לא נשאר עוד שום איסור ואין מה לנתק, ולהכי אע"ג דאיכא כמה לאוין אפ"ה לא מלקינן כיון דלא נשאר שום איסור, מהיכי תיתי ילקה, ודו"ק כי זה נכון:

תוד"ה לא מאי קום עשה וכו', והמקשה לא הבין טעמו יפה כו', עיין במהר"ם ובפנ"י שמקשין העולם למה הוצרכו התוס' לכתוב לפי פירושם שהמקשן לא הבין טעמו יפה הא גם לפרש"י נמי צ"ל דלא הבין המקשה טעמו יפה ע"ש, וכאשר זכיתי לעמוד על דברי הראשונים המובאים בשמ"ק עלה בידי לפרש בלי גמגום, דלפרש"י דכו"ע אין מחזירין ולא הוי לאו הניתק, י"ל דמה שהשיב המתרץ, לא מאי קום עשה לקרוע שטרא, אין זה משום דלאו דלא תשימון קיל ליה מאינך לאוי דריבית, אלא כוונת המתרץ דאינו ר"ל כדס"ד מעיקרא דהפטור הוא משום דניתק לעשה, אלא רצה לומר מפני שיש בה קום עשה, כלומר שיש בו תקנה לקרועי שטרא, ות"ק ס"ל דכמו דאינו ניתק, ה"נ לא מהני תקנתא דקרועי שטרא, והמקשה הבין יפה טעמו של המתרץ, דלר"נ וראב"י הוי הטעם משום תקנה דקרועי שטרא, ע"ו פריך המקשה מאי סברא היא זה דליתקן בקריעת השטר, אי שטר העומד לגבות כגבוי כו' ומשני דלא כמתרץ הראשון, דטעם דר"נ הוי משום תקנתא דקרועי שטרא, אלא דפליגי בלאו דלא תשימון אי שומא מילתא היא, ות"ק ס"ל מילתא, ור"נ וראב"י ס"ל דלאו מילתא ואין כאן איסור, ולפי"ז מתרץ השני דמתרץ דפליגי בשומא, אין זה כמתרץ הראשון, ותי' אחר לגמרי הוא, ושפיר הבין המקשה טעמו של המתרץ הראשון, ומשום דלא מסתבר לו כתירוצו, להכי השיב תירוץ אחר, וכ"ז הוא לשיטת רש"י, אבל לשיטת התוס' דכו"ע מחזירין דהוי לאו הניתק, וא"כ לא נוכל לפרש כוונת המתרץ, דמאי קום עשה לקרועי שטרא, שזהו בכל הלאוין דריבית ומשום תקנה אחרת ות"ק לית ליה התקנה, דנהי דתקנה זה דקרועי שטרא לית ליה, אכתי יפטור מטעם דהוי לאו הניתק, ובע"כ דדעת המתרץ הוא גם מתחלה, דבכל הלאוין כו"ע פוטרין משום דהוי ניתק, ורק בלאו דלא תשימון פליגי, שלאו הזה ודאי לא ניתק, דוחי אחיך לא קאי עליה, ות"ק ס"ל דכיון דלאו זה לא ניתק ושומא מילתא היא להכי חייב, ור"נ וראב"י ס"ל דשומא לאו מילתא היא, ונהי דלאו זה לא ניתק, מ"מ פטירי משום דשומא לאו מילתא היא, והיינו ממש כמו שמסיק בתר הכי דפליגי בשומא מילתא, וא"כ מאי פריך המקשה אי כגבוי, מאי ניחא לו אח"כ יותר מבתחילה, הא גם כוונת מתרץ הראשון כן הוא, דבשומא מילתא פליגי, אע"כ דהמקשן לא הבין טעמו יפה וז"ב:

בא"ד והיכי דלא גבה עדיין, עמ"ש מזה בדבור הסמוך:

בא"ד וי"ל דהיינו כשהערב לא קיבל כו', ועיין היטב מה שכתבתי בדבור הסמוך באריכות גדול:

בגמ' והא קמ"ל דשומא מילתא, הן למסקנא דלא פליגי כ"א בלאו דלא תשימון, אבל בשארי לאוין דריבית לא פליגי כלל, ולפרש"י דכו"ע אין יוצאה בדיינין, ומחייבי מלקות בכולם, ולתוס' דכו"ע ס"ל דיוצאה בדיינין ופטור בשארי לאוין אליבא דכו"ע, ורק בלא תשימון לחוד פליגי, ניחא מה דקתני בברייתא פלוגתייהו במלוה וערב, ולא הזכיר הלוה והעדים, והיינו משום דלאו דלא תשימון ליכא כ"א במלוה וערב, אבל לס"ד דפליגי בזה אם ריבית הוי לאו הניתק או לא, ור"נ וראב"י דפטרי היינו משום דס"ל יוצאה בדיינין והוי לאו הניתק, א"כ מ"ש מלוה וערב דנקיט, אפי' בלוה ועדים נמי הו"ל לפטור, ומכאן נראה ראיה ברורה למ"ש (לעיל דס"א ע"א) בחדושינו לתוד"ה לעבור, דאפי' למ"ד דריבית הוי ניתק לעשה מקרא דוחי אחיך, היינו דוקא במלוה, ובמלוה נמי לאו כל הלאוים דאיתא ביה מנותקים, אלא רק לאוי דלקיחה, דכיון דהאיסור הוא לקיחת הריבית, וכשמחזיר נמצא דלא מידי עביד, אבל שארי לאוין דבמלוה, כגון לא תשימון ואת כספך לא תתן, כיון דהפסיקה גופא הוי האיסור, וכן ההלואה עצמה אסורה מלאו דאת כספך לא תתן, אינם מתוקנים בהשבה נמי וכ"ש דלאוין האמורים בלוה אינם מתוקנים, וכ"כ הרמב"ן בתשובה דלאוי דלוה אינם מתוקנים בחזרה, והכי מוכח להדיא ממאי דקאמר הכא דלאו דלא תשימון לא הוי ניתק, ומשום דמשעת פסיקה עביד שומא, ואפי' מאן דפוטר היינו משום דשומא לאו מילתא היא ולא עשה שום איסור, אבל אי שומא הוי מילתא ועביד איסורא, היה חייב לכו"ע, דמצד ניתוק אין לפוטרו משום דאינו מתוקן בחזרה, וה"נ לאו דאת כספך וכדומה, דמשעת נתינה קא עביד איסורא אין מנותק בחזרה, וכן מוכח נמי מלשון התוס' בד"ה לא מאי קום עשה, דאפי' למאי דס"ד, לא פליגי כ"א בלאו דאל תקח ולא בשארי לאוין, והיינו כמ"ש דבשארי לאוין כו"ע מודו דלא הוי ניתק, ולפי"ז א"ש מה דלא הזכירו פלוגתתם בלוה, דבלוה לכו"ע חייב מלקות לס"ד כיון דלא הוי ניתק, וכן בעדים, דלאו שלהם נמי אין מנותק, וזה פשוט וברור בעיני, ולא הוצרכתי להאריך כ"א מפני שהרבה אחרונים לא הבינו כן, אלא דלמאן דאמר דניתק הוי כל הלאוין מנותקים וכמ"ש לעיל ע"ש היטב:

ואמנם בכדי לתרץ גם דעת האחרונים, שלא יקשה עליהם מהך דהכא, נ"ל שאפשר לומר דכל הלאוין דריבית הוי מנותקים, והוה"ד דגם לאוין דלוה נמי, והא דלא נקיט פלוגתייהו גבי לוה, יש ליישב בדרך חדוד, דהנה בתוד"ה לא מאי, הקשו דאיך ס"ד דפליגי באל תקח הא אמרי' לקמן דערב אין עובר אלא משום לא תשימון, ותי' דהכא מיירי שהערב קיבל מן הלוה ע"ש, והסבר הדברים יש ללמוד ממ"ש הרמב"ן הובא בחי' רעק"א, דאם המלוה עצמו גובה מן הלוה אז אין על הערב שם לוה ומלוה, אבל אם המלוה גובה מן הערב כגון בערב קבלן והערב חוזר וגובה מן הלוה, הוי על הערב שם לוה ומלוה, דמה ששילם להמלוה לא היה זה בשביל הלוה אלא בשביל עצמו, דגם הוא היה חייב כיון דערב קבלן הוא, ומצד זה הוי עליו שם לוה, ומה שיגבה אח"כ מן הלוה הוי בזה כמלוה, ולזה כתבו דהכא מיירי נמי שהערב קיבל מן הלוה, היינו שהוא גבה לעצמו ומה שנתן להמלוה הוי נמי בשביל עצמו דהוי בזה כמלוה ולהכי חייב באל תקח כמו המלוה, וכזה יש לכוון גם בתירוץ התוס', והנה זה פשוט דכמו דערב כזה חייב בלאוי דמלוה מצד שהוא לוקח הריבית מן הלוה והוי בזה כמלוה, הוא הדין שחייב נמי בלאוי דלוה, דהא שם לוה נמי הוי עליו וכמ"ש, ולת"ק דמחייב לערב מחייבינן אותו בכל הלאוין, הן מצד ערב, והן מצד לוה ומלוה, ולר"נ וראב"י דפטרי יפטור ג"כ מכולהו, ולהכי לא הוצרך למינקט לוה, דממה דפטרי לערב ידעינן שהוא הדין דהלוה פטור דהא הכא בע"כ בערב כזה שהוא לוה מיירי וכנ"ל, וא"ל דא"כ גם מלוה לא ליתני, דהא הערב הוי גם מלוה, דהא זה וודאי שאע"ג שהערב הזה שם מלוה עליו, אפ"ה לא בכל האיסורין שיש במלוה יתחייב הערב, דמלוה עובר בכמה עבירות חלוקות, השומא, ההלואה, דהיינו הנתינה ללוה מקרא דלא תתן, הלקיחה מקרא דאל תקח, והערב הזה שנוטל מן הלוה את הריבית, רק באיסור דלקיחה הוי כמלוה, אבל בנתינה לא הוי כמלוה, דהא הוא לא נתן בידיו ללוה, והיינו דדייקי התוס' שדוקא באל תקח מחויב הערב, דאילו בלאו דנתינה ודאי שאין הערב עובר, וכיון שיש לאוין במלוה שאינו בערב, הוצרך לאשמועינן גם מלוה בפני עצמו, דפטור נמי בהנהו לאוי דליתא בערב, אבל בצד זה שהערב הוי כלוה, הוי כלוה ממש, דכל האיסורים שהלוה היה עובר, עבר הערב נמי בזה שנתן הריבית ליד המלוה, וכיון שנקיט ערב ידעינן ממילא בלוה ולא איצטריך למינקט שוב לוה, ודו"ק היטב כי עצה נכונה היא:

והנה המדקדק בלשון התוס', דהכא מיירי שקיבל ריבית מן הלוה ונתנם למלוה, מלשון זה משמע שהתוס' נטו קצת מפירוש הרמב"ן, דאילו לפי' הרמב"ן, דמעיקרא גבה המלוה מן הערב ואח"כ חזר הערב וגבה מן הלוה, הוי על הערב שם לוה ומלוה, משא"כ לפי' התוס', דהערב כששילם לא בשביל עצמו שילם, לא הוי עליו שם לוה, ורק בזה שקיבל בידיו הריבית מן הלוה ועשה פעולת המלוה הוי שם מלוה עליו, ועיין בחי' רעק"א שתמה למה הוצרכו התוס' לזה ולא פי' כפשוטו, דהמלוה תבע להערב ואח"כ חזר וגובה מן הלוה, ע"ש, ולמ"ש ניחא ובכוונה מיוחדה כתבו כן, דהנה למה שכתבתי לדקדק מלשון התוס' שכתבו דבס"ד רק באל תקח פליגי ולא בשארי לאוי, היינו משום וסבירא להו שרק לאו הזה מתוקן בחזרה אבל שארי לאוין שבמלוה אינם מנותקים כלל, ולפי"ז כ"ש דלאו דלוה אין מנותק וכמ"ש, וא"כ אי מיירי הכא שהערב הוי גם לוה, היה קשה באמת אמאי פוטר להערב, הא הערב הוי לוה וקא עבר על לא תשיך כדין לוה דעלמא, ולאו זה לא ניתק כלל, וזהו מה שקשה לפי' הרמב"ן וכמו שהרגיש הוא עצמו בקושי' הזאת, להכי כתבו התוס' ליישב גם קושי' הזאת, דלא מיירי הכא שהמלוה גבה מן הערב, אלא מיירי בערב שגבה מן הלוה ונתן למלוה אלו המעות, דבזה לא הוי הערב כ"א מלוה, ולהכי פטרו אותו ודו"ק היטב:

אכן אכתי מה נענה לשיטת הרמב"ם (בפי"ח מסנהדרין) דלאו דוקא לאו הניתק לעשה אין לוקין אלא דכל לאו שבממון כיון דניתן לתשלומין ולהישבון אין לוקין, ולפי"ז ודאי שלאו דוקא מלאו דאל תקח פטרי הכא, אלא הוה"ד בשארי לאוין נמי פטרי כיון דניתן להישבון וכמ"ש להדיא טעם זה (בפ"ד ממלוה) וא"כ אכתי יקשה מ"ש מלוה וערב דנקיט, ולא הזכירו גם ללוה, דתירוצים שכתבנו לא שייך לשי' הרמב"ם, דתי' הראשון שכתבנו משום דהנהו לאוין לא ניתקו ומחייבי בהו, ודאי לא שייך, דאכתי יפטרו מטעם דניתן להישבון, וטעם הב' דהערב גופא הוי לוה נמי לא שייך, דלדידיה א"צ כלל לאוקמיה בערב כי האי, דאילו לפי' התוס' דלס"ד אינם פליגי כ"א באל תקח ולא בלאו דלא תשימון, דהא לאו הזה ודאי דלא הוי ניתק ובס"ד פליגי בדבר הניתק, ושפיר קשיא להו דא"כ בערב ליכא לאו דאל תקא, ובמה יפלגו בערב, והוכרחו לפרש דמיירי בערב שהוא לוה ומלוה, דאיכא ביה נמי לאו דאל תקח, אכן לשיטת הרמב"ם צ"ל דהא דפטרי ר"נ וראב"י היינו מכל הלאוין, ואפי' מלא תשימון נמי ומשום דהוי ניתן לתשלומין, ורק דבס"ד פליגי אי הוי ניתן כלל לתשלומין, דלת"ק דמחייב וס"ל דריבית אינה יוצאה בדיינין לא הוי ניתן כלל לתשלומין, וכיון שכן לא קשה כלל קושית התוס' דנהי דערב ליבא בלאו דאל תקח, אפ"ה שפיר נקטי' בברייתא משום דבלא תשימון מיהא איתא, ולפי"ז אין הכרח כלל לומר דאיירי בערב שהוא לוה, וא"כ קשה מ"ש מלוה וערב דנקט ולא לוה, ולע"ע אין לי עצה בזה, והייתי מסתפק במ"ש הל"מ (פ"ד דמלוה) לפי דרכו שם, דמלוה וערב לרבותא נקטיה, דאע"ג דאינהו לקחו הממון שהערב לקח מן הלוה והמלוה מן הערב אפ"ה פטורים וכ"ש לוה ע"ש, אלא דלמ"ש אן מוכרח זה לשי' הרמב"ם שהערב לקח המעות מן הלוה, דתוס' לא כתבו הכי כ"א לשיטתם וכמ"ש, אבל לשי' הרמב"ם א"צ לאוקמי הכי וצ"ע:

ומדי דברי ברמב"ם הזה, אדבר עוד מעט, הן הל"מ שם הרבה להקשות עליו שחשב כל הנהו לאוין דבמלוה ולוה וכתב דממלקות פטורים הן הלוה והן המלוה מכל הלאוין ומשום ניתן להישבון, וכמאן מפרש הרמב"ם להא שמעתתא, אי כרש"י ז"ל, הא לפי פירושו מסקנא דלא כר' אלעזר אלא כר' יוחנן דר"ק אינה יוצאה בדיינין, ואיהו פסק דניתן להישבון והיינו כר' אלעזר, וגם כפי' התוס' לא אתי שפיר, במאי דפטר גם מלא תשימון דהא לפי' התוס' נמי פלוגתייהו בלא גבה, אי הוי שומא מילתא, אבל בשגבה כו"ע ס"ל שומא מילתא היא ומחייבי וכמ"ש בתוס', והרמב"ם דמיירי גם בשגבה ואפ"ה פטר גם מלא תשימון וא"כ כמאן יפרש ע"ש, ולעד"נ משום הא לא איריא כלל, דאפי' בתוס' לא ברירא מילתא כל כך דדוקא בלא גבה פליגי ועיין במהרש"א שמסופק בזה ומצדד די"ל נמי דבגבה פשיטא דפטור, ומה שנסתפק למהרש"א פשיטא ליה לרעק"א בחדושיו, דבגבה ודאי דפטור, דמה בכך דהלאו לא ניתק מ"מ כיון דחייב ממון על הגבייה, דהא קיימינן השתא דיוצאה בדיינין איך חייב מלקות הא אינו לוקה ומשלם ע"ש, ואפי' אי נימא דדעת התוס' דבגבה כו"ע מחייבי, היינו רק לשיטת התוס' שדוקא לאו הניתק לעשה פטור, ולהכי בלאו דלא תשימון כיון שאינו ניתק מחייבי, ובלא גבה דפטרי ר"נ וראב"י משום דשומא לאו מילתא היא, אכן לשיטת הרמב"ם דלאו שניתן להישבון אין לוקין ואפי' גבה פטור כיון דניתן לתשלומין, וי"ל להיפך דבגבה דניתן להישבון כו"ע פטרי, ופלוגתייהו בלא גבה, דכיון דלא גבה אין מה להשיב עוד ולא ניתן להישבון, ולהכי מחייב הת"ק דס"ל שומא מילתא היא, וא"כ א"ש דהרמב"ם סובר כפי' התוס' דלמסקנא לכו"ע יוצאה בדיינין ופליגי רק בלא תשימון היכי דלא גבה, אבל בגבה כו"ע ס"ל דפטור ומשום דניתן להישבון, או משום דאין לוקה ומשלם, וא"צ להדוחקים שדחק הל"מ, וזה נכון בעזה"י:

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה