אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף סא:

דף סא.

ברש"י ד"ה לא תגנובו כו' לילף מריבית ואונאה ע"ש, ובשמ"ק הקשה עליו דלמה כתב כן, דהא מאונאה לחוד שמעינן ליה, דהא ליכא למיפרך מה לאונאה שכן לא ידע דמחיל דגניבה נמי הכי הוא ע"ש. ונ"ל ליישב, דהנה בלא"ה יש להבין במה דפריך מה לאונאה שכן לא ידע, הא אפי' היכי דידע שיש בה אונאה נמי מצי לתבוע אונאתו, דכן הוכיח הר"ח והמרדכי מעובדא דורשכי (לעיל דף נ"א ע"א) הובא ברמ"א (חו"מ סי' רכ"ז) ועמש"ש ובדף נ"ב ע"א בחדושינו לרש"י שם, וצ"ל דהפירכא לאו דוקא מלא ידע, אלא מהמחילה הוא עיקר הפירכא דבאונאה כיון שלא ידע א"כ לא מחיל, ואפי' בדידע נמי אמרינן דלא מחיל אלא דעתו לתבוע האונאה, ובהכי יתיישב לשון רש"י לעיל בסמוך ד"ה לא לכתוב בגזל, וז"ל מה לאונאה שכן לא ידע דמחיל תאמר בגזל דידע ואיכא למימר דמייאש ומחיל עכ"ל, והוא דקשיא ליה דכיון דעיקר עדיפות דאונאה הוא לאו משום דלא ידע, אלא משום דלא מחיל, וא"כ בגזל אע"ג דידע מ"מ כיון דמסתמא לא מחיל לו והוי כאונאה, ומאונאה לחוד נמי מצינן למילף, ול"ל למילף גם מריבית, לזה תי' רש"י דבגזל הו"א דכיון דמייאש, והיינו דסתם גזילה הוי יאוש והו"א דמחיל, להכי מצרכינן גם לילפותא דריבית. ולפי"ז מיושב גם הכא, דבגניבה נמי נהי דבצד זה דלא ידע דומה הוא לאונאה, מ"מ הנושאים אינן שווין, דבאונאה הוי שפיר מעליותא במה דלא ידע, דמשו"ה לא מחיל, אבל בגניבה, במה דלא ידע הוי גריעותא, דאדרבה כיון דלא ידע ממאן לתבוע נימא דאייאש ומחיל ונימא דסתם גניבה הוי נמי יאוש בעלים, דזהו גופא הטעם דמ"ד סתם גניבה יאוש בעלים בב"ק, משום דלא ידע ממאן לתבוע, ולהכי דקדק רש"י דגם בגניבה נילף מריבית ואונאה, אבל מאונאה לחוד א"א למילף דמצי למפרך מה לאונאה שלא מחיל, דכיון דידע ממאן לתבוע ורק האונאה לא ידע, ושפיר אמרינן דכיון שלא ידע שיש בזה אונאה לא מחיל, אבל בגניבה דלא ידע ממאן לתבוע הוי נמי יאוש, וכמו בגזל דמייאש ומחיל, וז"ב:

אכן עיקר סברת רש"י מ"ש דהו"א דגזל שרי כיון דאייאש ומחיל, נהי דהשתא הוי מחילה, אבל עכ"פ גזלן הוא מטעם שהוא גרם להתייאש ולמחול, דע"י שבא בעקיפין לגזול נתייאש ומחיל, וכיו"ב מבואר בנה"מ (סי' שס"א) דאם בא אנס ואיים על הבעלים עד שנתייאש גזלן מיהא הוי, ועיין היטב מ"ש (לעיל דף כ"ו ע"ב) בחדושינו בד"ה והנה נסתפקתי, וצ"ל דהו"א דהתורה לא אסרה לחסר ממון חבירו כ"א במקום שבשום פעם לא יבוא לידי מחילה, אבל בזה שאח"כ בא לידי מחילה, אע"ג דהמחילה גופא באה בסבתו שרי וצ"ע:

בגמ' לא תגנוב ע"מ למיקט, ראיתי מקשים דבגונב ע"מ למיקט ילקה על זה הלאו, ואע"ג דבגניבה ממש פטור ממלקות, היינו משום דהלאו ניתן לתשלומין, אבל בגונב ע"מ למיקט דלא שייך ניתן לתשלומין, דהא התורה לא אסרה מחמת חסרון ממון חבירו, דהא הוא אינו רוצה בממון אחרים דבדעתו להשיבו אח"כ ואפ"ה אסרה תורה א"כ לא הוי ניתן לתשלומין, וא"כ למה לא ילקה ע"ז. ואמנם מאן דמותיב זה לא עין בשמ"ק בסוגיין שכתב דהיכי דגונבו ע"מ למיקט ודעתו להשיבו אינו עובר, אלא דמיירי שגונבו ליקח לעצמו רק שעושה זאת בכדי לצערו ע"ש, ולפי"ז גם בלאו הזה יש חסרון ממון חבירו ושפיר ניתן לחשלומין, אלא דבקצוה"ח (ריש הל' גניבה) הביא בשם הרמב"ם דאפי' אם דעתו להשיבו נמי הוי ע"מ למיקט ע"ש, וא"כ לשיטת הרמב"ם יוחזר הקושיא אמאי אין לוקין, ובאמת ג"ז א"ש דהרמב"ם לשיטתו דסובר דע"מ למיקט אינו איסור תורה כלל, וא"כ בלא"ה לא שייך מלקות, ומה שקשה על הרמב"ם מסוגיא דהכא דיליף זה מקרא, עיין בלח"מ (פ"א דגניבה) מש"ש ליישב:

בגמ' לאו דכתיב במשקלות ל"ל לעבור משעת עשייה, בהגהות הרש"ש הקשה דילמא בא להזהיר אף אם מוזיל לו בכדי חסרון המשקל ועושה כן בכדי להרגיל הקונים ע"ש, וי"ל דהא כבר ילפינן מלא תגנוב ע"מ לשלם כפל, הרי שאפי' במקום דרוצה לההנותו ולתת לו יותר אסור, כ"ש בכה"ג שעושה רק לטובת עצמו:

בגמ' אני הוא כו' ממי שמלוה מעותיו ותולה בנכרי, ונראה דעובר משעת תלייה וככל הני, וכ"כ המע"מ שעל הרא"ש, ועיין מה שכתבתי בדבור הסמוך:

תוד"ה שתולה קלא אילן, ואע"ג דעובר כו', עיין במפרשים מ"ש בד"ז, דאמאי לא קשיא להו בריבית ומשקלות דעובר על ריבית ומשקלות. ונ"ל ליישב דודאי היכי שבא באמת לידי עבירה א"צ לכתוב אני ה', לומר שהקב"ה יעניש, דפשיטא:

הוא שד' מעניש לעוברי רצונו, דאל"כ בכל העבירות יכתוב נמי אני ה', ובע"כ דבכל הנהו דכתיב אני ה', היינו משום דעובר בשעת עשייה, והו"א כיון דעדיין לא בא לידי עבירה לא יקבל עונש, לזה אמר אני ה', שיודע מחשבתך שסופך לרמות ולהכשיל בני אדם בזה, וגם במלוה בריבית ותולה בנכרי נמי משעת תלייה עובר וכמ"ש במע"מ שעל הרא"ש, והנה ג"ז צריך לומר דהאיסור משעת עשייה, היינו דוקא בדברים כאלו שסופו לרמות ולהכשיל בני אדם, דאילו בעבירות אחרות לא מצינו שיעבור עליהם בעד המחשבה, ושפיר פי' הרא"ש והשמ"ק דתולה קלא אילן נמי מיירי שבא למוכרו לאחרים ע"ש, ולמ"ש פירושם מוכרח, דאל"ה לא שייך לעבור על העשייה, אע"כ דהאיסור הוא בזה שיבוא לרמות אחרים שיקנו ממנו בחזקת תכלת, ומהי דקאמר לפי"ז שתולה קלא אילן בבגדו, כיון שאין זה האיסור, צ"ל שבזה גופא מרמה הוא כשרואין שגם הוא לבוש בציצית כאלו, יקנוהו אחרים נמי ממנו, ותוס' הוי ס"ד דהרמאות לא יוכל לבוא כ"א לאחר שילבוש בעצמו ציצית כאלו, ולהכי הקשו ואע"ג דעובר על מצות ציצית, פי' כיון דהרמאות לא יבוא כ"א לאחר שילבש גם הוא, א"כ ל"ל לאשמועינן אני ה' שיענש ע"ז, תיפוק ליה שעובר על מצוה, וכל היכי דעובר להדיא בעת מעשה לא כתב קרא דאני ה' ותירצו לעבור משעת תלייה, פי' שאפי' בזה שהאיסור הוא משום המכשול לאחרים, יעבור ג"כ משעת תלייה, דגם ע"י התלייה בבגדו יוכל לרמות אחרים, כיון שרואים שהוא תלה בבגדו לשם ציצית יקנו אחרים ג"כ, וזה ברור בעיני:

בגמ' אפי' ע"כ יכין רשע וילבש צדיק, והנה הרי"ף והרא"ש כתבו דהבנים פטורים מלשלם מהאי קרא דיכין, והוא תמוה דהא (בב"ק דף קי"ב) יליף זה מקרא דוחי אחיך לדידיה אזהר רחמנא לבריה לא אזהר, וכ"כ התוס' בד"ה יכין, וא"ל דלדידן דקיי"ל דריבית קצוצה יוצאה בדיינין ומפיק ליה מקרא דוחי אחיך, א"כ ליכא ייתורא לענין שאין הבנים צריכין להחזיר, ולזה הוכרחו ללמוד מקרא דיכין, והתם בב"ק רבא הוא דקאמר, ורבא ס"ל דר"ק אינה יוצאה בדיינין כ"א בד"ש חייב להחזיר וכמ"ש בתוד"ה רבא, ואייתר לו קרא דוחי אחיך למעוטי בנים שפטורים אפי' לצאת ידי שמים, דהא ודאי מה שאמר רבא התם, לא טעמא דנפשיה קאמר, דאילו לדידיה דסובר שגם האב אין חייב כ"א לצאת ידי שמים, א"צ קרא למעוטי בנים, דפשיטא שאין הבנים צריכין לצאת יד"ש, כיון שהם לא חטאו אע"כ דלמ"ד דר"ק יוצאה בדיינין קאמר שהבנים פטורים אפ"ה מקרא דוחי, אי כמ"ש בתוד"ה רבא, דלא בא אלא לפרש הברייתא, וראיה לזה דאלת"ה אלא אפי' למ"ד רבית קצוצה אין יוצאה בדיינין צריכין נמי למעוטי בנים, א"כ מאי פריך הש"ס בסמוך על ר' יוחנן, מאי עביד בהאי קרא דוחי אחיך, לימא דלמעוטי בנים שאין צריכין אפי' לצאת יד"ש, אע"כ שלדידי' א"צ כלל למעוטי בנים. והיה נראה לומר דהרא"ש לשיטתו מוכרח לזה, דבאמת יש להבין איך נוכל ללמוד מקרא דוחי למעוטי בנים, הא איצטריך ליה לגופא דריבית קצוצה יוצאה בדיינין, וצ"ל דהך דרשה למעוטי בנים יליף מעמך וכמ"ש המע"מ, ואכן הרא"ש כתב שאע"ג דר' אלעזר מפיק לקרא דוחי אחיך לריבית קצוצה, מ"מ סובר נמי דרשה דר"ע דחייך קודמין ונפיק ליה מעמך ע"ש, וכיון שכן אין ללמוד למעוטי בנים, דוחי אחיך איצטריך לריבית קצוצה, ועמך לדרשה דר"ע, לכך יליף לה מקרא דיכין, אכן באמת ג"ז אין מוכרח, חדא די"ל דמעמך נפיק תרווייהו וכמ"ש הנמוק"י בב"ק, ועוד די"ל דמעוט דבנים יליף מדכתיב אל תקח ולא מקרא דוחי, וכן הוא מפורש בב"ק, ומ"ש התוס' מוחי, היינו משום דסופו דקרא ארישא קאי, אל תקח, ואם לקחת החזר, אבל לברי' לא אזהר וכ"כ רש"י להדיא בסמוך (דף ס"ב ע"א) ד"ה אינהו ע"ש. ומה מאוד יפלא על הנמוק"י ומע"מ שכתבו דמעמך ילפינן למעוטי בנים נמי, ובש"ס מפורש מקרא דאל תקח, ולכן נ"ל שודאי המעוט דבנים יליף מקרא דוחי אחיך וכפשטא דש"ס דב"ק, וכ"כ גם הרא"ש גופא שם, ורק משום דמקרא דוחי הו"א שאין מחויבים להחזיר אבל איסורא מיהא הוי ביד בנים, ואע"ג שכתבתי לעיל דעל הבנים אין חיוב לצאת יד"ש, היינו למ"ד דריבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין, שגם האב א"צ להחזיר מדינא, ועל המעות גופא אין שום חיוב השבה, ולהכי אמרינן איהו דעביד איסורא מחויב לצאת יד"ש ולא בנים, אבל אי אמרינן דר"ק יוצאה בדיינין והאב גופא היה צריך להחזיר, א"כ הנהו מעות גופא דאיסורא הם, דהא מחויב היה להחזירם, והו"א שגם הבנים אין רשאים ליהנות מהם, להכי הביא הקרא דיכין לומר שלגבי בנים מותרים לכתחילה ליהנות מהם, וצדיק קרינן ליה, וא"ל דא"כ קרא דוחי עמך ל"ל למעוטי בנים ותיפוק ליה מקרא דיכין, די"ל דכ"ז שלא נדע שיש מיעוט על בנים, מקרא דיכין לחוד לא ילפינן כלל, דהו"א דספור דברים בעלמא הוא, ורק השתא דעיקר הדרשה למעוטי בנים ילפינן מקרא דוחי, שפיר ילפינן עוד מקרא דיכין שמותר ללובשם וליהנות גם לכתחילה, ומיושב דברי הרא"ש שהביא שני הכתובים, קרא דיכין כאן, וקרא דוחי בב"ק, ודו"ק:

ברש"י ד"ה ע"כ ריבית קצוצה וכופין אותו ב"ד להחזיר אם תובעו בחייו ע"כ, ולכאורה משמע מלשונו דהא דר"ק יוצאה בדיינין היינו דוקא אם תובעו, וכ"כ הט"ז להדיא (ביו"ד סי' קס"א) ונסתייע מדברי רש"י הללו ע"ש. ואכן קשה לי לומר שרש"י לזה נתכוון, חדא דא"כ מאי האי דמסיים אם תובעו בחייו, ואי למעוטי דמבנים לא מצי לתבוע, הא כבר ידעינן זה ממאי דקאמר בהדיא, אפי' ע"כ צדיק ילבש, ועוד דבסמוך שהביא הש"ס עיקר הדין דריבית קצוצה, שם הו"ל לרש"י לפרש כן, ומאי שייטי' דמפרש כן כאן שרק אגב גררא מביא הדין דריבית קצוצה לשנויי דוקיא דמתני', ולכן לבי אומר לי דרש"י לא נתכוון לומר שבר"ק בעינן דוקא תובעו, אלא כוונתו יתבאר עפמ"ש בשער המשפט להלכות ריבית (סי' קס"א) דאע"ג דאמרי' שהבנים אינם מחויבים להחזיר הריבית, משום דלדידי' אזהר ולא לבריה, היינו דוקא כשלא תבעו בדין בחייו, אבל אם תובעו ועמד בדין בחייו הו"ל כשאר חוב וגם הבנים מחויבים להחזיר ע"ש, והן הן ממש דברי רש"י, דהכא דמיירי לעיל מינה בענין דין דבנים, וע"ז קאמר עד כאן רבית קצוצה, ואפי' גם הבנים מחויבים להחזיר אם תבע לאב בחייו, והאי תובעו דקאמר רש"י, היינו שתבעו בב"ד ועמד בדין, ומה שהוצרך רש"י לפרש כן, היינו משום דהיה קשה לי' ע"ז דאמר בש"ס אפי' עד כאן יכין, דלפי"ז אין חלוק לענין דין דבנים בין רישא לסיפא דמתני', ובשניהם אין הבנים מחזירין, וא"כ מאי קאמר כלל עד כאן, הא לשנויי דוקיא דמתני' קאתי להורות החלוק שבין נשך דאורייתא לתרבית דרבנן, ואי לענין זה אין חלוק מאי הביא כלל לדין זה אדוקיא דמתני', ועוד דמאי דקאמר אח"כ ע"כ ריבית קצוצה, לאיזה ענין קאמר לו כלל, אי משום דזה מה"ת וזה דרבנן, הא כבר קאמר הכי לעיל ע"כ של תורה כו', ולפמ"ש בדעת רש"י יהיה פי' הש"ס מדויק מאוד, דהש"ס רצה להורות החלוק בין רישא וסיפא דמתנ', ולאחר שהביא הנ"מ דעד כאן של תורה, וסיפא דרבנן, קאמר דיש עוד נ"מ לענין הבנים, וזהו מה דקאמר ע"כ יכין, ואכן ע"ז השיבו דעד כאן ותו לא, ובע"כ דאפילו עד כאן נמי וא"כ ליכא חלוק בין רישא לסיפא לענין בנים, ומשני דעד כאן ריבית קצוצה, פי' שאפ"ה יש נ"מ לענין הבנים, דעד כאן ר"ק וחייבים הבנים להחזיר כשתובעו בחייו מיהא, מכאן ואילך אבק ריבית ופטורים הבנים לגמרי כיון שגם על האב אין חיוב כ"א בדיני שמים, ולהכי הבנים דלא עבדו איסורא פטורים לגמרי, ולפי"ז מה דקאמר הש"ס, אלא אפילו עד כאן, הכל מן הקושיא הוא, פי' דכיון שבע"כ לומר דאפי' עד כאן, א"כ ליכא נ"מ בין רישא לסיפא לענין דין דבנים, ומשני דעד כאן ריבית קצוצה ואכתי יש חלוק בדין דבנים בין רישא לסיפא, ועיין בכנה"ג שהשיג נמי על הט"ז ודחק מאוד ליישב כוונת רש"י עד שהוא עצמו הרגיש בדוחקו, ולמ"ש הדברים מחוורים, וזה פירוש נאה ומחודד בעז"ה בש"ס ורש"י:

בתוד"ה רבא כו' אע"ג כו', מ"ש התוס' דרבא ס"ל דריבית קצוצה א"י בדיינין, כבר תמהו עליהם מההיא דלקמן (דף ס"ה ע"א) דס"ל לרבא להיפך ע"ש, ובאמת יש להבין מה דחק לתוס' לפרש כן, דהך דב"ק לאו דוקא, וטעמא דאידך מ"ד מפרש וליה לא ס"ל, ולא פירשו להיפך דהך דהכא לאו דוקא וטעמא דר' יוחנן מפרש וליה לא ס"ל וכמ"ש בשמ"ק כן, ואפשר לומר דהתוס' לשיטתייהו לעיל בד"ה לעבור בב' לאוין, דס"ל דכל היכי דלא לקי אין שייך לאוקמי בב' לאוין, וא"כ בע"כ דס"ל דאריבית לקי דאל"ה מאי פריך ולוקמי בריבית, וקשה דהא גם ריבית ניתק לעשה מקרא דוחי, ובע"כ כמ"ש המפרשים משום דהתם רבא קאמר ורבא ס"ל כר' יוחנן ועמ"ש לעיל, וא"כ לשיטת התוספות מוכרחים הם לפרש דרבא ס"ל כר' יוחנן, דאל"ה אמאי לקי אריבית ודו"ק:

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה