בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף סא.
בתוד"ה אם אינו ענין כו' לא תשיך כלל נשך אוכל פרט כו' יצאו קרקעות שאינן מטלטלין כו' ע"ש, הכא סתמו דבריהם ולא פירשו היכי מצי לאשכוחי ריבית בקרקע, אמנם במס' כתובות (דף מ"ו) ציירו ריבית בקרקע בשני אופנים, א), שאם לוה לו שדה שאם ישטפנה נהר ישלם לו שנים, וכמו כן עשר גפנים טעונות בי"א ע"ש, והנה ז"ל הטור (יו"ד סי' קס"א) מרבינין כל דבר לאיסור ריבית חוץ מקרקע כגון שהלוה לו עשר גפנים טעונות בי"א, ולא הביא הציור השני דלוה לו שדה ע"מ לשלם שנים, והלא דבר הוא, והיה נראה מזה ראיה למ"ש הב"ח שם בסוף הסימן, דהא דהרשב"א פליג על תוס' וס"ל דיש ריבית גם בקרקע, לא פליג כ"א אעשר גפנים אבל בשארי קרקעות מודה לתוס' דאין ריבית, וטעמו משום דס"ל דלא ממעטינן מכלל ופרט אלא הלואת קרקע בקרקע, אבל עשר גפנים בי"א נשך אוכל מיקרי ע"ש, ולהכי לא הוצרך הטור לצייר כ"א עשר גפנים, ולאשמועינן דאפי' בזה אין ריבית ולאפוקי משיטת הרשב"א, וכ"ש בשארי קרקעות דכו"ע מודו דאין ריבית, לא הוצרך לצייר זה כיון דכ"ש הוא, ואמינא עוד דאפי' לשיטת הב"י ודעימי' שהביאו דעת הרשב"א החולק בסתם, ואפי' בשארי קרקעות נמי פליג ולא ס"ל החלוק בין גפנים לקרקע, מ"מ אכתי רבותא הוי יותר בגפנים, שמצד הסברא הו"א דבגפנים יהיה ריבית ולא נמעטו מכלל ופרט, דאע"ג דבכ"מ דממעטינן קרקע מכלל ופרט, גפנים טעונות נמי הוי דינן כקרקע, היינו היכי דממעטינן קרקע רק מחמת חסרון שאינו דבר המטלטל, להכי גפנים טעונות נמי כיון דאינן מטלטלים ולא דמיא לפרטא, אבל בכלל ופרט דריבית, דקרקע לא דמי לפרטא בשני דברים, חדא דאינו מטלטל, ועוד דאינו אוכל, ובפרט נשך אוכל כתיב, דהוי מטלטל ואוכל, והו"א דגפנים טעונות, דנהי דאינן מטלטלין כקרקע, עכ"פ בחד צד מיהא דמי לפרטא, דהוי נמי אוכל, לא נמעטנו מפרט זה, לזה אשמועינן הטור רבותא שאפי' גפנים טעונות נמי ממעטינן מכלל ופרט, כיון שס"ס לא דמי לפרטא בחד צד, וגם בכה"ג ממעטינן אע"ג דלא דמו לפרט כ"א בחד צד, כ"ש קרקע ממש שלא דמי כלל לפרט, דודאי אין בהם ריבית, לא הוצרך הטור לצייר זה משום דפשיטא הוא, והנה אם כי בפשט הטור היה נראה זה נכון, אכן האמת יורה דרכו דהטור לא לכך נתכוון, דהטור הולך בשיטת אביו הרא"ש, והרא"ש הא ס"ל דלא משכחינן כלל ריבית בשארי קרקעות כ"א דוקא בי' גפנים בי"א, וכמו שנבאר:
דהנה בסוגיין כתב הרא"ש דאע"ג דבכ"מ דדרשינן כלל ופרט ממעטינן נמי עבדים כמו קרקע, מ"מ הכא לא שייך למעוטי עבדים משום דלא שייך ריבית אלא בהלואה דבר שניתן להוצאה ולפרוע אחר במקומן אבל בשאלה לא שייך ריבית אלא שכירות מיקרי ע"ש, וקשה לפי"ז היכי ממעטינן קרקעות, ותי' בפלפולא חריפתא דהא דממעטינן קרקעות היינו עשר גפנים טעונות, דמה שטעונות ניתן להוצאה והוא פורע במקומן מה שיטענו הי"א האחרות ע"ש, והנה בב"י (סי' קס"א) כתב על דברי הרא"ש, דתמיה לו מילתא דאטו עבדים מי לא שייך בהו הלואה שנותן לו עבד אחד לחלוטין כדי שיתן לו לאח"ז שנים אחרים, וכן קשה לי על הפלפולא חריפתא הנ"ל דל"ל לדחוקי דלא משכחת ריבית בקרקע כ"א בגפנים, ומי לא משכחינן גם בקרקע שילוה לו קרקע ה' אמות שיתן לו לאח"ז ששה אמות אחרים תחתיהן. והנ"ל בדעת הרא"ש דכללא דריביתא הוא, דהתורה אסרה ליקח שכר בעד המתנת ההלואה, אכן במקום שאינה הלואה, או אפי' בהלואה, רק ששכר הניתן אינו בעד שכר ההמתנה, לא שייך בזה איסור ריבית, דהקפידה הוא על שני הפרטים, שיהיה הלואה, והשכר יהיה שכר ההמתנה, ולהכי בהלואת חפץ בחפץ א"א לאשכוחי ריבית כ"א דוקא כשיהיה בזה שני אלו הפרטים, היינו שלא יחזיר לו בעין זה החפץ שהלוהו, ורק חפץ אחר, אכן החפץ האחר המוחזר יהיה מאותו המין ושיהיה שוה במינו ושומתו לאותו חפץ שהלוהו, ואם יחסר אחת משתי אלה אין בזה שום חשש ריבית, דאם מחזיר לו בעין אותו החפץ שהלוהו, אין כאן שם הלואה, דהלואה הוא היינו שהדבר ניתן להוצאה, אבל כשמחזיר בעין או שאלה או שכירות מיקרי, דאם אינו קוצץ לו שכר בעד זה, שאלה מיקרי, ואם נותן לו שכר, אז מיקרי שכירות, וריבית לא אסור כ"א בהלואה, דכיון דהחפץ הוא שלו לחלוטין וניתן לו להוצאה, ומותר לו להשתמש בו, וממילא א"א לומר דהשכר הוא בעד השתמשות, דהא בשלו הוא דמשתמש, ובע"כ שהשכר הוא בעד ההמתנה, וזהו האיסור שאסרה תורה, אבל כשמתנה עמו להחזיר לו החפץ בעין, ועיקר החפץ של המלוה הוא, א"כ נוטל השכר בעד ההשתמשות בחפץ של מלוה, וזהו מותר, דזהו שכירות ממש, ואם גם אין מחזיר לו חפץ זה בעין, אלא שאותו החפץ המוחזר אין מינו ושומתו שוה לאותו חפץ שלוה ממנו, אז לא שייך בה ריבית מטעם אחר, דנהי דהלואה הוא דמיקרי כיון שאין מחזיר לו חפצו בעין, מ"מ כיון דלא ישיג חפצו שנתן לו אמרינן דשכר היתרון שנוטל אין זה משום ההמתנה, כ"א משום שיפסיד חפצו, ולא ניחא לו להפסיד חפצו כ"א כשישיג יתרון שכר, דבשלמא בחיטין בחיטין או פירות בפירות שכל מינן שוה ושומתן ידוע ואין דרך להקפיד מחיטין הללו על חיטין אחרים כיון שכל מינו שוה, ובע"כ דהיתרון הוא משום שכר ההמתנה, אבל כשמחזיר לו מין אחר כגון שהוא לוה ממנו חיטין בסך חמשה רו"כ, ע"מ לשלם לו מעות או מין אחר שוה ששה רו"כ, לא שייך בזה ריבית, ומשום דאמרינן דהיתרון שנוטל לאו שכר ההמתנה הוא, רק לא ניחא לו להפסיד חפצו כ"א כשישיג זה היתרון, וכ"ש למ"ש הט"ז (ביו"ד סי' קס"א) דהיכי שאין משיג חפצו בעין לא מיקרי זה שאלה אלא מכירה, דמה בכך שאמר לשון הלואה, ס"ס אין משיג חפצו, ומכירה הוא, ובמכירה ליכא ריבית ע"ש, ואפשר שזהו גופא הסבר של הט"ז, דכיון דאינו משיג חפצו י"ל דהיתרון שנוטל הוא בשביל הפסד חפצו דזה שרי, והיינו משום דלדברינו יש לומר, דבאמת זהו גופא טעם התורה שהתירה במכירה, משום דלא ניחא לו להפסיד חפצו כ"א בעד יתרון רב, ואין זה כלל שכר המתנה, אבל אין כוונת הט"ז שזהו מכירה באמת, דודאי כיון דאמר לשון הלואה הוי הלואה וכמ"ש בשמ"ק בסוגיין, דהעיקר תלוי בלשון, אלא כוונתו דהלואה כזאת שרי כמו במכירה, דלא אסרה התורה כ"א בהלואת מעות או חטין בחטין וכדומה שאין אדם רגיל להקפיד עליהן, וא"כ א"א לומר דהיתרון שנוטל משום הפסד חפצו, כיון דישיג אחר דוגמתו ממש, ובע"כ דהיתרון הוי שכר המתנה, אבל בהלואה כזאת שרי כמו במכירה, דטעם דמכירה יש גם בהלואה כזאת, ולפי"ז י"ל דקרקע בקרקע ועבד בעבד כיון שאין שומתן שוה דאי אפשר להשוות קרקע ועבד זה לאחר, דהרבה קפידות יש בין זה לזה, ולהכי לא משכחינן בהו ריבית בשום צד, דאם מחזיר לו בעין הקרקע והעבד שהלוהו, אין כאן הלואה כלל, דאו שאלה או שכירות הוא וכנ"ל, וכשמחזיר לו קרקע ועבד אחר כ"ש דלא הוי ריבית, דהיתרון לאו שכר ההמתנה הוא אלא משום דיפסיד שלו, ועמ"ש לקמן (דף ס"ט ע"ב) תוד"ה מרא הדרא, ולכן בעבדים א"א לאשכוחי שום צד ריבית, אלא דבקרקע מיהא איכא לאשכוחי צד ריבית וכגון בהלוה לו גפנים טעונות, דזה ניתן להוצאה ואין מחזיר בעין אותן שהלוהו, ומיקרי עכ"פ הלואה, וכן מפני שמינו שוה ברוב הפעמים, אין דרך להקפיד מפירות הללו על אחרים מאותו המין, ונמצא דהיתרון הוא משום ההמתנה, אבל קרקע בקרקע ממש אין צד ריבית, זהו הנלע"ד נכון ביישוב הרא"ש והיינו והינו מה שאי הטור ריבית דקרקע:
דוקא בגפנים, והשמיט הציור דלוה שדה ע"מ ליתן שנים, משום דבשיטת הרא"ש אזיל, ובקרקע ממש ליכא צד ריבית וא"צ למעוטי מכלל ופרט, ודו"ק:
ונ"ל עוד שהיינו נמי סברת הרשב"א שלא זכר בפלוגתתו כ"א בעשר גפנים טעונות, היינו משום דבאלו שבעצם יש לאשכוחי בהו ריבית ורק מכלל ופרט הוא דממעטינן, בזה פליג הרשב"א וס"ל דאין כאן כלל ופרט כלל, דכסף אוכל לאו לכלל ופרט הוא דאתא, וכמ"ש בס' א"א דהרשב"א ס"ל דכסף אוכל איצטריך כי היכי דניליף דכל דבר אשר ישך נמי קאי עלה ועובר נמי משום ב' לאוין של נשך ושל ריבית בכל דבר כמו בכסף ואוכל דעובר בכל אחד אתרי לאוי של נשך ושל תרבית, ה"נ בכל דבר עובר אתרווייהו, אבל בשארי קרקע דא"א לאשכוחי בהו ריבית בעצם, גם הרשב"א יודה דמותר, וכשיטת הרא"ש, ומן התימה על הב"י שהבין בהרשב"א אם כי לא זכר בדבריו כ"א הציור דגפנים, מ"מ גם בשארי קרקעות נמי פליג וס"ל לאסור, דמנ"ל לומר כן מסברת עצמו, אחרי שברשב"א לא הוזכר כ"א גפנים, ומצאנו גם טעם וסברא לחלוק הזה, הן לטעם הב"ח משום דלא דמי לפרטא, והן לטעמא דידי, וא"כ מנ"ל לומר דהרשב"א לאו דוקא נקיט גפנים והוה"ד בשארי קרקע ס"ל לאסור. והיוצא לנו ממ"ש דאם מלוה סאתים חטים ע"מ לשלם במעות שוה שלש סאין או במין אחר אין בהם ריבית לשיטת הרא"ש. שוב מצאתי שבעיקר הדין כוונתי לדעת החו"ד (בסי' קס"א) אלא לאו מטעמי' שהוא כתב מטעם שזה נחשב למכירה וכסברת הט"ז, אלא דכבר כתבתי שגם דעת הט"ז יש להסביר לדברינו, ועיין מ"ש (לקמן דף ע"ה) במתני' דלא יאמר לו נכוש ואעדור, דמשם למד הראב"ד דבשני מינים יש לאסור טפי, וכ"כ הרמ"א להדיא (ביו"ד סי' קס"ב) וזה לכאורה סתירה לדברינו, אכן עיין מש"ש ליישב:
בא"ד יצא שטרות שאין גופן ממון ויצא פחות מפרוטה שאינה ממון כו' ע"ש, יש להבין דבכל מקום דממעטינן מכו"פ אין גופן ממון, כגון (לעיל דף נ"ז) גבי אונאה, ובב"ק פ' הגוזל, לא ממעטינן כ"א שטרות שאינן ממון מצד עצמותן וכגון שטרות שאין עומדין אלא לראיה, אבל לא פחות מפרוטה שבעצמותו הוי ממון, רק אינו ממון מצד השיעור, וא"כ מ"ש הכא דממעטינן גם פחות מפרוטה. ואפשר משום דבפרטא דריבית, כסף כתיב, ואשמועינן דבעי' שיהא כסף גם מצד השיעור, ופחות מפרוטה לאו כסף מיקרי, אלא דא"כ בכלל ופרט דשו"ח דכי יתן איש כסף או כלים כתיב התם, ואפ"ה לא ממעטינן כ"א שטרות ולא פחות מפרוטה. ולכן נ"ל דבשאר דוכתא לא איצטריך לאפוקי פחות מפרוטה כיון דלאו ממונא הוא ומחילה הוא ופשיטא דלא שייך בזה כל עניני דיני ממונות, אבל ברבית הו"א דאפי' פחות מפרוטה נמי הוי ריבית ויוצאה בדיינין, כיון דכל ריבית הוי מחילה, רק מחילה כזו אסרה תורה, והו"א דאפי' פחות מפרוטה דהוי נמי מטעם מחילה נמי אסור, וזהו באמת טעמו של הרמב"ם (בפ"ו ממלוה) דס"ל שאפי' ריבית כל שהוא יוצאה בדיינין וכמ"ש המ"ל שם, לזה אשמועי' התוס' דכו"פ ממעט פחות מפרוטה, ולאו מטעם מחילה, אלא משום שאין גופו ממון, ודו"ק:
והנה במנחת חנוך (מצוה ק"ל) נסתפק בהא דבעינן דוקא פרוטה בכל עניני ממון כגון בגניבה וגזילה וכיו"ב, אי הוי משום דבעינן שיעור בממון כמו בשארי איסורין דבעינן כזית וכדומה לכל השיעורין, והל"מ מסיני הוא דבממון בעינן פרוטה כמו כל השיעורין, ופחות משו"פ אסור מה"ת כמו חצי שיעור, או מטעם מחילה הוא, ונ"מ לחש"ו דלאו בני מחילה נינהו ע"ש ולדברינו דלעיל מוכח דמטעם מחילה הוא, ולהכי שפיר יש נ"מ בין איסור ריבית לשארי עניני ממון, ובריבית הוצרך למעוטי מכלל ופרט, דאל"ה הו"א שאפי' פחות מפרוטה נמי אסור, כיון דהכא אסור נמי מחילה, אבל אי נימא משום דבעינן שיעור ופחות מפרוטה הוי חצי שיעור, א"כ מ"ש ריבית משארי איסורין ולמה לן בריבית למעט מכו"פ, וכ"ש דיקשה לשיטת הרמב"ם דאוסר באמת בריבית בפחות מפרוטה, כיון דליכא הכא השיעור אמאי אסור יותר משאר איסורין, אע"כ דמטעם מחילה הוא, ועיין בסנהדרין (דף נ"ז) שכתב רש"י בהדיא דמטעם מחילה הוא, וכ"כ החנוך שם וז"ל לפי שישראל בני אברהם יצחק ויעקב נדיבים הם כו' ואפי' עני שבישראל מוחל פחות מפרוטה כו', ולמ"ש מוכח כן נמי מן התוס' והרמב"ם דהכא:
בא"ד והא דאמרינן בערכין בבתי ערי חומה ריבית כו', הקצוה"ח (בסי' צ"ה) הוכיח מדברי התוס' דבית אע"ג דהוי תלוש ולבסוף חיברו אפ"ה הוי כקרקע דאי כמטלטלין לא מקשו מידי ע"ש, וקשה מכאן על ההיא דחולין דף ט"ז) דבית הוי כתלוש לענין איסור עכו"ם ועמ"ש לעיל (דף נ"ו ע"ב) ליישב זה בארוכה, ע"ש היטב
בגמ' ל"ל דכתב לאו גבי ריבית וגזל, התוס' (כתובות דף מ"ו) הוכיחו מכאן דאין ריבית בפחות משו"פ, דאל"ה מאי מקשו ל"ל לאו בריבית, לימא דאיצטריך לפחות משו"פ דלא אתיא מגזל ע"ש, ואין להקשות דהא בגזל גופא נמי אסור לגזול חצי פרוטה מה"ת וכמ"ש הרמב"ם (בפ"א מגזילה) וא"כ אפי' אי ריבית אסור בפחות משו"פ אכתי נילף מגזל, די"ל דהא דבגזל אסור מה"ת בפחות משו"פ היינו משום דחצי שיעור אסור מה"ת וכמ"ש המ"מ (בפ"א מגניבה) אבל ודאי הלאו של גזל לא קאי עליו, וגה התוס' שהוכיחו דאין ריבית בפחות מפרוטה היינו לענין הלאו, שהלאו של ריבית אינו בפחות, ושפיר הוכיחו דאם הלאו של ריבית ישנו בפחות א"כ לא מצי למילף מגזל וז"פ, ומה שהקשו בזה המפרשים למאי דקיי"ל לעיל דאין אונאה לפרוטות, א"כ מאי פריך דנלמוד מריבית ואונאה, הא מאונאה לא נדע דגזל הוי בפרוטה עמ"ש לעיל (דף נ"ה ע"ב) ליישב בתרי אנפי:
בגמ' מה לאונאה שכן לא ידע, עיין היטב מה שכתבתי בסמוך בע"ב ברש"י ד"ה לא תגנובו, באריכות מה שנוגע לכאן:
תוד"ה אלא לאו דגזל וכו', וא"ת ולוקמא בגזל עבדים דלא אתי מאונאה דאין אונאה לעבדים ע"ש, והנה למה שכתבתי לעיל (דף נ"ו אן במתני' דאלו דברים, בשם החנוך, דהא דממעטינן קרקע מאונאה, היינו דנתמעטו מחזרה, אבל הלאו דלא תונו יש בהן וכ"כ הרש"ל ביש"ש, אין מקום לקושית התוס', דבשמעתין דהלמוד הוא לענין הלאו שפיר יש למילף אפי' גזל עבדים מאונאה, ותמה אני על התוס' דמה הקשו דלא אתי מאונאה, שזה יש ליישב וכמ"ש, עדיפא הו"ל לאקשויי דלוקמא בגזל עבדים משום דלא אתי מריבית, דהא בעבדים לא שייך ריבית וכמ"ש הרא"ש בסוגיין, ואין לומר דדוקא הרא"ש לשיטתו דס"ל דהיכי דמחזיר לו קרקע או עבד אחר לא שייך ריבית וכמ"ש לעיל בחדושינו לתוד"ה אם אינו ענין, ולזה א"א לצייר ריבית בעבדים, אבל התוס' לשיטתייהו בכתובות, דס"ל דאם לוה קרקע ד' אמות ע"מ לשלם לאחר זמן ה' אמות מקרקע אחרת שייך בו נמי ריבית, א"כ גם בעבדים יצוייר נמי באופן כזה שלוה לו עבד ע"מ לשלם לאחר זמן שנים אחרים, וכמו שתמה הב"י (בסי' קס"א) גם על הרא"ש כן, דהא הב"י ודאי לא נתכוון שאה"נ דמחייב משום ריבית, אלא דקאמר דאפשר לצייר בהו איסור ריבית, אבל ודאי דנתמעטו עבדים מכלל ופרט כמו קרקעות, וכ"כ כל האחרונים דבעבדים אין ריבית ועיין בפ"ח על הרא"ש ובט"ז (יו"ד סי' קס"א). אכן באמת גם קושי' זאת יש ליישב, דהא זה ודאי דמה דאמרו דאין ריבית בעבדים, היינו שההלואה היתה ג"כ עבד, אבל אם הלוהו מעות והריבית הוי עבד פשיטא דאסור וכמ"ש הט"ז (בסי' קס"א) לענין קרקע כן, וא"כ הכא דבעי למילף דאסור לחסר ממון חבירו, אם ע"י ריבית או ע"י גזל, שיר י"ל גזל עבדים גם בריבית, דהא אסור לחסר עבד גם ע"י ריבית, ודו"ק בזה:
תוד"ה לעבור בשני לאוין וא"ת ולוקמי' בגזל גופא ולעבור בב' לאוין וי"ל משום דלא לקי אגזל ע"ש, ולפי"ז צ"ל דהתוס' ס"ל דאריבית ואונאה לקי, דאל"ה מאי פריך הש"ס ולוקמי אריבית ואונאה כיון דגם בהם לא מלקינן, אע"כ דסברי דאריבית ואונאה מלקינן, ולא מיקרי זה לאו הניתק לעשה, אע"ג דחייב לשלומי מדינא אפ"ה כיון דהתורה לא ניתקה בהדיא כמי שניתקה בגזל, והשיב את הגזילה, לא מיקרי זה לאו הניתק, זהו המתבאר מדברי התוס', ופליגי עם הרמב"ם דס"ל בפי"ח מסנהדרין) דלאו הניתן לתשלומין נמי פטור ממלקות, ולהכי ס"ל דבכל לאו של ממון כיון דאפשר בתשלומין לא לקי ע"ש. ואמנם דברי התוס' צריכין באור, דהא תינח באונאה כיון דהתורה לא ניתקה בהדיא לא הוי זה לאו הניתק, לשיטתם דבעינן דוקא שהתורה ינתקנו להדיא, אבל בריבית למאי דקיי"ל כר' אליעזר לקמן דיוצאה בדיינין מקרא דוחי אחיך, אהדר ליה כי היכי דניחי בהדך, א"כ לאו הזה ניתק בהדיא ואמאי לוקין, ומה שרצה המהרש"א ליישב, דאע"ג דניתק לעשה מ"מ לוקין עליו כמו באונאה, תמיהני איך השוה ריבית לאונאה, דהא באונאה לא ניתקה הכתוב מפורש, וזהו עיקר סברת התוס', דמה שחייב בתשלומין לא מיקרי זה לאו הניתק, אבל בריבית דניתקה הכתוב להדיא מקרא דוחי אחיך וכמ"ש הרמב"ן שזהו מ"ע להחזרת הריבית, וא"כ דמיא ממש לגזילה, ואמאי לקי, ואין לומר דהתוס' סברי כהרמב"ם דלא מנה מ"ע זאת בכלל העשין, דהא בתוס' (לקמן דף ס"ב ע"א) ד"ה לא, כתבו דכו"ע ס"ל דלאו דריבית הוי ניתק לעשה דכר"א קיי"ל. אלא דקושיא הזאת היה נוח לי במ"ש המפרשים, דלשיטת התוס' גופא לקמן בע"ב, דרבא כר' יוחנן ס"ל דריבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין, וא"כ לדידיה לא הוי זה לאו הניתק, והכא דמרא דשמעתא הוא רבא פריך שפיר, דלדידיה הו"מ לאוקמא גם בריבית, אלא דאכתי צ"ע לעיל דקאמר הש"ס דהיינו נשך והיינו תרבית ולא חלקן אלא לעבור בב' לאוין, הא התם אליבא דדינא הוא, ולפי מה דקיי"ל כר"א דריבית קצוצה יוצאה בדיינין הוי לאו דריבית לאו הניתק, וא"כ איך שייך לאוקמי בב' לאוין לשי' התוס' דהיכי דלא לקי לא שייך לאוקמי בב' לאוין. ונ"ל ליישב, דהנה באיסורא דריבית שאמרו דהמלוה עובר בחמשה לאוין, לאו עבירה אחת היא ומשום העבירה ההיא חייב בכל הני לאוין, אלא שעבירות חלוקות הם דפסיקה הוי עבירה בפני עצמה וכן נתינת המעות ללוה עבירה בפ"ע, ולקיחת הריבית עבירה בפ"ע, ובכל הפעולה מתחלתה עד סופה יעבור כמה עבירות שיבוא לחשבון ה' לאוין, משעת פיסוק התנאי עובר בלא תשימון ובעת נתינת המעות ללוה עובר בתרי לאוי דאת כספך לא תתן ובמרבית לא תתן, ובשעת לקיחת הריבית עובר משום אל תקח מאתו נשך, וכן משמע מרש"י לקמן (דף ע"ה ע"ב) דעבירות חלוקות הם, ולהכי י"ל בפשיטות דהא דאמרינן דלאו דריבית הוי ניתק, היינו רק לאו דאל תקח, דכיון שבזה הוי האיסור, לקיחת המעות, וזה מתוקן בחזרה, אבל לאוי דנתינה אין עוד תקנה לתקנם, דמיד שנתן המעות ללוה ע"י פסיקת ריבית, ואפי' אם לא יבוא עוד לידי גוביינא עובר בלאוי דנתינה, ומה יועיל אם יחזור לו אח"כ הריבית, כיון דהכא אין האיסור מצד הלקיחה, וכיו"ב מבואר בתוס' (לקמן דף ס"ב) שגם לאו דלא תשימון אין מתוקן בחזרה ע"ש, ועיין היטב מ"ש שם בדבור, אלא שומא, להוכיח כן מן הש"ס ותוס' ורמב"ן, וא"כ א"ש ההיא דלעיל דמיירי בלאוי דנתינה, שפיר מוקי הש"ס לעבור בב' לאוין, כיון דבלאוי דנתינה שפיר מלקינן לשי' התוס', ועמ"ש לעיל (דף מ"ד ע"ב) בתוד"ה נעשה, וז"ב בעזה"י:
ומה נפלאו בעיני דברי רעק"א בחי' לסוגיין, דהנה במה דאמרינן דאין עשה מנתק תרי לאוי, יש דיעות חלוקות בתוס', דבחולין (דף פ"א) כתבו דהיינו דוקא כשהב' לאוי סמוכים, ובמס' זבחים (דף קי"ד) שם כתבו דדוקא אם הלאוים סמוכים להעשה כמו בתמורה הוא דאינו מנתק לב' לאוין, אבל בעלמא דהעשה מרוחק מנתק להב' לאוין, וכבר דשו בזה רבים, ועמ"ש השעה"מ (הלכות חמץ ומצה), ורעק"א בחדושיו הביא ראיה לשיטת התוס' דזבחים, דדוקא היכי דסמוכים לעשה, אבל אם אינם סמוכים לעשה מנתק כמה לאוין, מדאמרינן לקמן (דף ס"ב ע"א) דר"נ וראב"י פוטרין המלוה והערב מפני שיש בהן קום עשה, ואמאי הוי ריבית ניתק לעשה הא איכא כמה לאוין ונימא לא אתי חד עשה ועקר ב' לאוין, אע"כ דכיון דהעשה אינה סמוכה להלאוין להכי מצי לנתק כמה לאוין ע"ש, וגם בשאגת ארי' הוכיח נמי כן, וכתבו זה לראיה ברורה ע"ש, ולמ"ש אין מזה שום רא"ה, דהא באמת דבריבית אין מנתק כ"א לחד לאו דאל תקח, אבל לאוי דנתינה והשומא אין מנותקים כלל, ועיין לקמן (דף ס"ב ע"א) ברש"י ד"ה פוטרים, תמצא להדיא בלשון רש"י, דגם מה דפטרי ר"נ וראב"י את המלוה היינו רק מלאו דאל תקח, ועיין עוד לקמן (דף ס"ב) בד"ה ר' נחמי' מה שכתבתי ליישב בדרך נכון את קושיית הגאונים באופן אחר, ועיין מה שאכתוב בדבור הסמוך מזה:
וכעת הבוא נבוא ליישב גם שיטת הרמב"ם דס"ל דכל לאו הניתן לתשלומין אין לוקה, וכלל כולם בחדא, ריבית ואונאה וכובש ש"ש דהוי לאו הניתק, וא"כ לדידיה צ"ל בע"כ שאפי' היכי דלא שייך מלקות אפ"ה שייך נמי לאוקמי בב' לאוין, ולענין גודל האיסור שעובר בכמה אזהרות, ויקשה אפוא קושית התוס', אמאי לא מוקי אגזל גופא ולעבור בב' לאוין, ועיין מ"ש המפרשים, וגם עוד נתקשו מפרשי הרמב"ם, דהנה (בפ"א מגזילה) הזכיר לאו דלא תגזול דקאי אגזל, והוא נגד הש"ס דהכא דמוקמינו אכובש ש"ש, וביותר יקשה דבפי"א (מהל' שכירות) כתב גבי עשק דעובר נמי משום לא תגזול, ואיך הרכיב ללאו זה אתרי ריכשי, בגזל ובשכיר, ועיין בל"מ פ"א דגזילה. והנ"ל ליישב כל אלו הסתירות, דהנה בשמ"ק בסוגיין הביא בשם הריטב"א ח"ל לעבור בב' לאוין פי' משום לא תעשוק ומשום לא תגזול וכ"ש דגזלן ממש הוא בכלל והכי גרסינן בגמ' ולוקמי אגזל, ומאן דגריס ולוקמי אריבית ואונאה טועה הוא דהא ודאי שייך טפי גזל בעשק מאידך עכ"ל, ולכאורה א"א להלום לגירסא זאת, דאי פרכינן ולוקי אגזל, א"כ מאי משני דבענינא דשכיר כתיב, והא ודאי דשייך טפי לאו דגזל אגזל גופא מאעושק ש"ש, דבשלמא לגי' דידן דהקושיא הוא דלוקי אריבית ואונאה, משני שפיר דבענינא דשכיר כתיב, ושייך טפי אשכיר מבריבית, אבל אם הקושיא הוא דלוקי אגזל לא יתיישב תי' הש"ס, אכן ודאי דהפירוש לגי' זאת כן הוא, דהנה אפי' לפום מאי דמוקי דבכובש ש"ש קאי, אגזל גופא ודאי קאי ולעבור בב' לאוין וכקושית התוס', דלא מפקינן לאו דלא תגזול מפשוטו, אלא דס"ל להש"ס דקאי נמי אכובש ש"ש, וע"ז פריך ולוקמי אגזל, פי' אגזל לחוד, דכיון שענין הוא על גזל גופא מנ"ל לומר דקאי נמי אכובש ש"ש, ומשני משום דבענינא דשכיר כתיב, פי' לאו משום דאינו ענין על גזל מוקמינן אותו על שכיר, אלא משום דלאו דלא תגזול קאי בענינא דשכיר ונכתב נמי בוא"ו החבור, משמע דקאי אשכיר נמי, אבל אגזל פשיטא דקאי, ולפי"ז אין מקום לקושית התוס' דלוקי אגזל, הא זה פשיטא דאגזל ודאי קאי, אלא דמשני דקאי על כובש ש"ש נמי, ומוכח דלפי"ז קאי לאו דלא תגזול אשניהם אגזל ואכובש ש"ש, והיינו ממש כשיטת הרמב"ם, ואחרי שהריטב"א העיד דכל מאן דלא גריס כגי' זאת טועה הוא, מנ"ל לעשות הרמב"ם כטועה, ופשיטא שגם הוא יגרוס כן, וסרה מאתו כל הקושיות הללו וז"ב:
ואין להקשות דהא בגמ' משמע דהלאו דלא תגזול מיותר ולא הוצרך אגזל, ומשום דגזל נדע מריבית ואונאה, ולגי' זאת בע"כ דלאו משום דמייתרא הוא, די"ל דבס"ד היה סובר הש"ס דכל היכי דלא מלקינן לא שייך לאוקמי בתרי לאוי, ולהכי כיון דהאיסור דגזל ידעינן מריבית ואונאה לא הוצרך לאו זה אגזל, אבל לבתר דמשני דקאי אכובש ש"ש ולעבור בב' לאוין, ולשיטת הרמב"ם שגם בכובש שכר שכיר לא לקי משום דהוי לאו הניתן לתשלומין ואפ"ה מוקמינן בב' לאוי משום חומר האיסור, א"כ מצי קאי זה ודאי על גזל עצמו ולעבור בב' לאוין, וגם הראב"ד כתב דקאי גם אגזל, וי"ל נמי דסובר כהרמב"ם:
אלא דאכתי צריך ביאור, דלפמ"ש דהרמב"ם סובר דלאו דלא תגזול קאי אגזל גופא נמי ולעבור בב' לאוין, א"כ בגזל גופא יש שני לאוין לאו דריבית ואונאה ולאו דלא תגזול, דשני לאוין הללו הם מחמת חסרון ממון חבירו, וא"כ הו"ל לרמב"ם למיחשב בגזל, צד האיסור דחסרון ממון בתרי לאוי, והוא לא חשב כ"א אחד, עיין (בפ"א מגזילה) שחשב בגזל ג' לאוין, לא תגזול, לא תחמוד, ולא תתאוה, ולפמ"ש בלא תגזול גופא, דהיינו צד האיסור לחסר ממון חבירו הוי תרי, ואפשר לומר דלא חשיב כ"א סוגי האיסור, וסוגי האיסור הוי רק ג', דלאו דריבית ולא תגזול שניהם מסוג אחד הם מצד חסרון ממון חבירו, ולא תחמוד ולא תתאוה סוגים מיוחדים הם, דחמוד היינו כשהפציר ולקח מחבירו, ותאוה היא בלב תיכף שחשב בלבו עובר בלא תתאוה, ודלא כהסמ"ג שחושב חמוד ותאוה באיסור אחד, ועיין במנ"ח (מצוה ל"ח). ועוי"ל דהרמב"ם לא ימנה כ"א הלאוין דכתיב מפורש, אבל לאו דריבית דאתיא בגזל במה הצד, לא מנה, ומיושב בזה גם מה שחשב הרמב"ם במנין הל"ת דריבית ולא חשיב גבי לוה אלא תרי לאוי, לא תשיך, ולאחיך לא תשיך, והא בסוגיין אמרינן דבלאו דלא תשיך יש תרי לאוי דנשך ודתרבית משום דכתיב נשך נשך וכפרש"י ותוס', ולמ"ש א"ש דאע"ג דלענין איסורא יש בו תרי לאוי מ"מ כיון דמפורש לא כתיב, רק מייתורא דנשך לא מנה אותם, וכעין זה תי' בפנ"י ע"ש:
ומעתה לפמ"ש יצא כנוגה צדקת הרמב"ם במה דס"ל דלאו הניתן לתשלומין לא לקי, והצלנו אותו מכל הקושיות, ומה שהקשה הכ"מ שם מהא דכתובות, דאמרי' כל היכי דאיכא ממון ומלקות מילקא לקי, עמ"ש (לעיל דף נ"ו) במתני' דאלו דברים, ליישב בדרך נכון מאוד, ולבד שלא יקשה על שיטה זאת, אדרבה מפשטות הגמ' יש ראיה לזה, דאילו לשי' התוס', דדוקא לאו הניתק לא לקי, צ"ל דהא דר"נ וראב"י פוטרים את המלוה מן המלקות הוא רק מלאו דאל תקח, אבל לאוי האחרים מלקינן, דהם לא ניתקו וכמ"ש לעיל, ולשון הגמ' משמע דפטרוהו מכל הלאוין, ולשיטת הרמב"ם ניחא, דכיון שניתן לתשלומין לא לקי אשום לאו ודו"ק:
בא"ד אבל בכובש ש"ש לא לקי, ועיין במהרש"א שהקשה הא גם כובש ש"ש ניתק לעשה, בההוא קרא גופא, דכתיב והשיב את הגזילה או את העושק ע"ש, והיה עולה בדעתי ליישב עפמ"ש התוס' (חולין דף פ"א) דהיכי דהלאוין סמוכים לא אתי חד עשה לנתק תרי לאוי, והיכי שהלאוין אינם סמוכים גם חד עשה יכולה לנתק כמה לאוי ע"ש, ולהכי אי מוקמינן אכובש ש"ש דהלאוין הוי סמוכים לא אתי העשה ומנתק, משא"כ בגזל דהלאוין אינה סמוכים יכולה העשה לנתק תרי לאוי שאינם סמוכים, ומצאתי אח"כ בשעה"מ (הלכות חמץ ומצה) שהביא כן בשם הפר"ח וס' מוצל מאש, ואם כי התירוץ הזה נפתח בגדולים, בכ"ז לענ"ד א"א לומר כן, כשנדקדק בשמעתין דפריך כובש ש"ש בהדיא כתיב לא תעשוק שכיר עני ואביון, שזה הפסוק הוא בדברים פ' תצא, ואמאי לא מקשה מקרא דלא תעשוק את רעך האמור אצל לא תגזול דכתיב בפ' קדושים, אע"כ דמכאן מוכח כפי' הרמב"ם (בפ"א מגזילה) דקרא דלא תעשוק את רעך האמור אצל לא תגזול, לא קאי זה על שכר שכיר, אלא אכל עושק היכי שבהיתירא אתי לידו מעיקרא ועשקו אח"כ כגון מלוה ופקדון, ועושק דאמור בשכר שכיר, היינו קרא דלא תעשוק שכיר דפ' תצא, וכיון שכן גם לאוי דעושק אינם סמוכים, דלא תעשוק שכיר רחוק הרבה מלאו דלא תגזול, ואם כי כובש ש"ש עובר נמי בלאו דלא תעשוק את רעך האמור אצל לא תגזול וכמ"ש (לקמן פ' המקבל) מ"מ כיון דעיקרו של לאו זה לא קאי אשכר שכיר, לא שייך לומר דהעשה לא תוכל לנתקם מפני שהם סמוכים, דזה לא שייך כ"א כשהלאוין הסמוכים באים על ענין אחד כמו בתמורה דכתיב לא יחליפנו ולא ימיר, שניהם על ענין אחד, בזה אמרי' דע"י שהלאוים סמוכים מאלמי אלומי זה לזה ואין כח ביד העשה לנתקן, אבל כששני הלאוין באים על ענינים נפרדים, ודאי אין מסמיכתן שום ראיה, וה"נ כיון דעיקר לאו דלא תעשוק רעך לא קאי אשכר שכיר, ואם כי ממילא ידעינן שגם בשכר שכיר עובר עליו דמ"ש מאיניש דעלמא, מ"מ כיון שעיקרו קאי על איסור אחר לא מיקרו שוב סמוכים. ובזה יישבתי מה שהקשה השעה"מ שם על התוס' דחולין שכתבו דהיכי דהלאוים סמוכים לא מנתק והביאו ראיה מעשה דגזל ע"ש היטב, והק' השעה"מ דהא לאו דלא תגזול ולא תעשוק סמוכים הם ואפ"ה מנתק, אע"כ כשי' התוס' בזבחים (ד' קי"ז) דדוקא היכי שהעשה סמוכה לב' לאוין לא מנתק ע"ש, ולמ"ש א"ש דברי התוס' כפשטן, ומלא תעשוק ולא תגזול אין ראיה דשניהם ענינים נפרדים הם ואינם סמוכים לענין איסור אחד, ועמ"ש לעיל בדבור הסמוך ליישב קושית רעק"א על התוס'. אלא דמצד אחר קשה לי על התוס' דחולין, דהוכיחו סברתן מעשה דגזל דהוי ניתק אע"ג דהיינו עשק והיינו גזל ויש בזה גם לאו דלא תעשוק ע"ש, וא"א לי להלום דבריהם, דאי נימא דמעשה דגזל קא מקשי אמאי דחי והא איכא בזה לאו דלא תעשוק, הא ודאי דבגזל אין עובר משום לא תעשוק, ולהיפך הוא דבעושק עובר גם משום לא תגזול, אבל זה לא שמענו שבגזל יעבור על לא תעשוק, ורבא נמי דקאמר היינו עשק והיינו גזל ולעבור בב' לאוין, היינו נמי בשכיר מיירי ואי נימא דהקושיא הוא משכיר, דמאי הוי ניתק כיון דאיכא בזה לאו דלא תגזול נמי, הא באמת כתבו הכא דכובש שכר שכיר לא הוי ניתק כלל וצע"ג דבריהם שם, אבל קושית השעה"מ בעיקר היסוד של התוס' מיושב שפיר כמ"ש, וא"כ אכתי נשאר לנו לתרץ קושית מהרש"א הנ"ל אמאי כובש ש"ש לא הוי ניתק, ונ"ל עפמ"ש רש"י בחומש פ' תצא, דקרא דלא תעשק רעך דפ' קדושים, מיירי בשכיר עשיר, וקרא דלא תעשק שכיר עני דפ' תצא מיירי בשכיר עני לעבור בעני בב' לאוין והוא מן הספרי ע"ש, ולפי"ז י"ל דבקרא דעשה דעושק כתיב ביה נמי, או עשק את עמיתו, דהוי דומיא דלא תעשוק רעך דמיירי בעשיר, וי"ל דדוקא לאו דעשיר ניתק, אבל לאו דשכיר עני לא ניתק כלל, והכא דמוקמינן הלאו דלא תגזול בשכיר עני, כמו שמשמע מפרכת הש"ס דפריך אח"כ מקרא דלא תעשוק שכיר דמיירי בעני, ולאו זה לא ניתק ולהכי שפיר לקי, וזה נ"ל נכון, ועיין מ"ש הפנ"י: