אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף ס:

דף ס.

בגמ' נשך בלא תרבית ה"ד כגון דאוזפי' מאה במאה ועשרים כו', נסתפקתי היכי שהלוה לו מאה במאה, אלא שהתנה שאם יוזל ויעמוד על מאה ועשרין שיתן לו מאה עשרין, אי הוי רבית קצוצה בכה"ג, ולכאורה מן הסוגיא דהכא דאמר דוקא דאוזפי' מאה במאה ועשרין, דאפי' אם לא יוזל יתן לו מאה ועשרין הוי ריבית קצוצה, משום דמעיקרא הוי נשך, וכן מאה במאה והוקר אח"כ דהוי ריבית קצוצה אי בתר סוף אזלינן, ומשום דהוי תרבית דנותן לו יותר ממה ששקיל, אבל בנ"ד דמעיקרא אין כאן נשך, דהא מאה במאה הוי, ובסוף אין כאן תרבית כיון שהוזל, אין כאן דררא דריבית דאורייתא, בין אי בתר מעיקרא ובין אי בתר סוף אזלינן, אכן אליבא דאמת א"א לומר כן, דכיון דמחמת שכר ההלואה מקבל עליו הלוה אחריות זילא, הוי זה ריבית קצוצה, ונהי שאין מתנה עמו לתת לו יתירות, מ"מ האחריות גופא הוי כמעות, דהא ודאי שהמלוה היה נותן פרוטה בעד קבלת אחריות כזה, וכשהלוה עושה זאת בשכר ההלואה הוי כאילו קיבל המלוה מעות יתירות ממש, דההנאה הוי כממון, ורבית קצוצה ממש הוא. שוב ראיתי ברמ"א יו"ד סי' קס"ב) דהא דמותר להלות כשיש לו מאותו המין, היינו בסתם אבל אם המלוה מתנה שאם יתייקרו חיטין ישלם לו חיטין ואם יוזלו יתן לו מעות דמי שוויה כשער של עכשיו אסור דהוי קרוב לשכר ורחוק מן ההפסד ע"כ, ועמ"ש בחו"ד שם דאסור דקאמר הרמ"א היינו מה"ת, כיון דמחמת שכר ההלואה מקבל אחריות דזילא לא גרע מאילו התנה מלוה עם הלוה שיקבל עליו דבר שיש לו הנאה שוה פרוטה שאשה היתה מתקדשת בהנאה כזו כגון דבר עלי לשלטון דודאי ר"ק הוא והוא כדבריי, ואין לחלק דהתם היה התנאי גם על שבח דיוקרא ולהכי הוי ריבית קצוצה, משא"כ בנידון דידן דכשיתייקר לא יתן לו יותר מכפי שלוה לא הוי ריבית קצוצה, דהא התם נמי תצאי דיוקרא בהיתר הוא כיון שמיירי שיש לו מאותו המין ואמרינן דשלו הוא דאייקר, ורק עיקר האיסור הוא תנאי דזילא, ועוד דפשיטא הוא שאפי' אחריות דזילא לחוד ג"כ יש בה הנאה שו"פ, וכיון דמחמת הלואה הוא הוי ריבית קצוצה, ועיין עוד בפ"ת שם בשם תשובת בית אפרים, בנדון דכיוצא בזה לאסור משום ר"ק, ואין אצלי הספר לעיין טעמו, עכ"פ הדין נראה ברור דהוי ר"ק ומה"ת אסור, ומה שקשה מסוגיא דהכא, דמאי קאמר דנשך הוי כגון דאוזפי' מאה במאה ועשרין, עדיפא הוה לי' למימר שאפי' מאה במאה והתנה אחריות דזילא נמי אסור, לק"מ, דהכא הא בעי לאשכוחי שיהא נשך בלא תרבית, וזה א"א לאשכוחי כ"א כשהריבית היה מעות יתירות ממש, דבזה אם הוזלו אח"כ אין כאן הנאה, דדנקא יהיב ודנקא שקיל, משא"כ אם הריבית היתה הנאת קבלת אחריות, יש בזה גם תרבית לבסוף, דהנאה הזאת לא יופסד בין הוקר בין הוזל, ואדרבה כשהוזל יוגדל עוד הנאתו בזה שידע מראש להתנות ע"ז ולהטיל האחריות על הלוה, וז"ב:

בגמ' אי דאוזפי' מאה במאה כו' אי בתר סוף אזלת כו', והרי מספקא להו לש"ס אי בתר מעיקרא או בתר בסוף אזלינן, וכ"כ המרדכי והג"א דגם לפי האמת מספקא לן אי בתר מעיקרא או בתר בסוף אזלינן, והמפרשים הקשו דמאי ספק יש בזה, הא פשיטא הוא שעכ"פ לפי האמת בתר מעיקרא אזלינן, דהא סאה בסאה פשיטא דאינו אלא מדרבנן, ומסתמא דהיינו טעמא משום דבתר מעיקרא אזלינן, וכ"כ הר"ן להדיא הובא בשמ"ק וז"ל הלכך לענין דינא קיי"ל דבתר מעיקרא אזלינן כו' והיכי דאוזפי' מאה במאה אע"ג דבתר הכי אייקר מה"ת שרי, וה"ט דהלואת סאה בסאה אעפ"י שהוקרו החיטין אינה אלא ריבית דרבנן וכדאמרינן דבתר מעיקרא אזלינן עכ"ל, וידעתי שיש מקום לתרץ, דזה פשיטא להמרדכי והג"א דבתר בסוף לחוד ודאי דלא אזלינן, וכההיא דסאה בסאה כיון דלא משכחת בה ריבית כ"א כדאזלת בתר בסוף להכי מה"ת שרי, אלא דהספק שלהם הוא אי גם בתר מעיקרא לחוד אזלינן, דאפשר דמה"ת אין איסור כ"א כשנושך מעיקרא ולבסוף, ואפי' מאה במאה ועשרין והוזלו נמי לא הוי ריבית מה"ת, וכמ"ש בס' א"א להגאון מוהר"א ברוידא ז"ל ע"ש, ואם שכן מוכח נמי מלשון המרדכי והג"א שהם לא נסתפקו כ"א על מאה במאה ועשרין, אבל מאה במאה והוקרו לא זכרו בדבריהם להסתפק גם בזה, ומכלל שע"ז לא עלה על דעתם להסתפק שיהא ריבית מה"ת, דהא בהדיא דלא אזלי' בתר בסוף וכההיא דסאה בסאה, ורק הספק הוא אי גם מאה במאה ועשרין הוי ריבית מה"ת. אמנם לשון הש"ס לא משמע כן שנסתפקו אי בעינן שני הצדדים מה"ת, דלשון הש"ס מוכח שרק בזה נסתפקו, אי בתר מעיקרא או בתר בסוף, אבל זה פשיטא שרק בצד אחד משניהם הוי ריבית מה"ת. ולכן נ"ל דבאמת מספקא להו אי גם בתר בסוף לחוד אזלינן וכפשטא דש"ס, ומסאה בסאה אין ראיה, דהתם לא הוי טעם היתירא משום דבתר מעיקרא אזלינן וכמ"ש הר"ן, אלא טעמא אחריני להיתירא איכא התם, משום דלגבי המלוה ליכא ריבית כלל דמצי אמר לו חיטיי דקדחי באכלבאי, וכמ"ש (לקמן דף ס"ג) דזהו טעמא דפוסקין על שער שבשוק, ואם כי בש"ס מסיים התם דבהלואה לא סמכי' אהיתר זה, היינו רק מדרבנן, דחז"ל החמירו לאסור בהלואה אפי' בכה"ג שלגבי מלוה אין ריבית, אבל מה"ת ודאי דלא הוי ריבית בכה"ג של מלוה אין ריבית, וראיה לדבריי ממ"ש השמ"ק בשם הראב"ד (לקמן דף ע"ה) וכ"כ הרא"ש שם דדוקא גבי הלואת סאה בסאה אמרינן דמה לי הן מה לי דמיהן ולא בהלואה אחריתי וטעמא דמילתא משום דהכא מצי אמר לו חיטיי דקדחי באכלבאי ע"ש, וגם שם קשה הא בסאה בסאה נמי לא סמכינן אטעם זה משום דהלואה היא, אע"כ כמ"ש דרק חומרא מדרבנן היא אבל מה"ת סמכינן ע"ז גם בהלואה, והא דאמרי' הכא דכשאוזפי' ק' בק' מעיקרא ק' בדנקא ואח"כ ק' בחומשא דהוי מה"ת אי אזלינן בתר בסוף, ולא אמרינן גם כאן דלמלוה אין כאן ריבית משום דאמר לו, אטו זוזי דידי הוי קדחי, דהכא לא מיירי כלל בשבח דיוקרא, שהוקרו הפרוטות אח"כ, אלא מיירי בשהוסיפו על משקלם וקא זיילי פירות מחמת זה דצריך לנכות לו, וכמבואר (בב"ק דף צ"ז) וביו"ד (סי' קס"ה) אבל ודאי בשבח דיוקרא אין ריבית מה"ת אפי' אי אזלינן בתר בסוף ומשום דגם של המלוה הוי הוקרו ואין ריבית לגבי המלוה וכההיא דסאה בסאה, וניחא בזה מ"ש בשמ"ק בשם הריצב"ש על פרש"י ותוס', דהא אנן בפרוטות דהוי טיבעא משערינן דדהבא לגבי כספא פירי הוא ואין היוקר והזול תלוי בהן ואכתי איכא נשך ותרבית, ולמ"ש דהכא לא מיירי בשבח דיוקרא ניחא:

ובאופן אחר היה נראה ליישב בפשוטו, דהנה ריבית מדאורייתא לא הוי כ"א כשקצץ עמו וזהו לכל הפוסקים, אלא שהרמב"ם לץ מהל' מלוה) ס"ל דבעינן שהקציצה יהיה בשעת הלואה דוקא ואם אח"כ הרויח לו זמן וקצץ לו ריבית עבור זה לא הוי ריבית קצוצה דבעינן קצץ בשעת הלואה, והראב"ד ס"ל שגם בכה"ג דהקצוצה היה אחר הלואה נמי הוי ריבית קצוצה, אבל היכי שלא קצץ עמו כלום כו"ע ס"ל דלא הוי ריבית קצוצה, וכמו בהלויני ודור בחצרי דהוי אבק ריבית לכו"ע וכמבואר ביו"ד (סי' קס"ו) והיינו משום דלא קצץ, ולפי"ז י"ל דהא דסאה בסאה מותר מה"ת, היינו שלא קצץ עמו בפירוש שאף אם יוקירו יתן לו כשער היוקר, והא דקאמר הכא דאוזפי' ק) בק' דהוי ריבית מה"ת, היינו היכי שקצץ עמו בעת ההלואה שאף אם יוקירו יתן לו כיוקרא דלקמיה:

אכן שוב חזרתי מזה, דליכא למימר דהכא מיירי בשהתנה עמו כן בעת ההלואה, דא"כ מאי איריא דאי בתר בסוף אזלי הוי ריבית הא גם מעיקרא הוי ריבית גמור, דקבלה הזאת גופא נמי יש בה שווי ממון והלוה שעושה זאת בשכר ההלואה הוי ר"ק, ואפי' אם לא הוקר אח"כ ג"כ הוי ריבית מצד הקבלה, ולא דמי למשכן לו בית וא"ל כשתרצה למוכרה לא תמכור אלא לי בשוויה דמותר, ולא אמרינן דליהוי ריבית עכ"פ מצד הנאת הבטחת התנאי, דהתם שאני כיון דהוי רק הנאת המלוה וללוה אין זה חסרון לשום דבר, אין נופל ע"ז שם ריבית, וכמ"ש הט"ז ביו"ד (סי' ק"ס סקכ"ב) דלהכי המלוה מעות ע"מ שיתן לו כל מלאכה שיבוא לידו דמותר אע"ג שיש למלוה הנאה דתפיס אאגריה, והיינו משום דהנאת המלוה בלא חסרון הלוה לא נופל ע"ז שם ריבית, אבל הכא שמתנה עמו על היוקר שפיר הוי ר"ק משום הנאת הקבלה גופא, ועמ"ש לקמן (דף ס"ה) באופן אחר, וכיו"ב מבואר בשער המשפט הלכות רבית (סי' קס"ה) במ"ש הב"י בשם בעה"ת, דכל היכי דצריך לנכות ולא ניכה, די"א דהוי ר"ק וי"א דהוי אבק ריבית וכתב דטעם די"א דהוי ריבית קצוצה כיון דסתמא דמילתא הו"ל כאילו פירש שיתן לו כך וכך מטבעות שיהיו יוצאים בשעת פירעון והוי כאילו התנה שאף אם יוסיפו על המטבע הרבה יותר ממשקלו של עכשיו יתן לו מטבע היוצא דוקא ולהכי הוי ריבית קצוצה. ובעיקר הדין בהנאת המלוה בלא חסרון הלוה אי הוי ריבית, עמ"ש מזה (לקמן דף ס"ד ע"א) בד"ה א"ר כהנא באריכות. ואמנם בכ"ז אכתי יש לי ליישב הקושיא דלעיל דמ"ש מסאה בסאה, דהנה לפמ"ש יקשה טובא האי דינא גופא דאוזפי' ק' בק' דאי בתר בסוף הוי ריבית קצוצה, דממ"נ היכי איירי אי בדפירש שיתן לו כשער היקר, גם מעיקרא הוי ריבית קצוצה מצד הנאת הקבלה וכמ"ש, ואי בדלא קצץ, א"כ אפי' בסוף דהוקר אמאי הוי ר"ק, הא אפי' אם נותן לו מעות יתירות ממש, כ"ז דלא קצץ לא הוי ר"ק, ונ"ל מכאן ראיה לפשוט ספיקו של הב"י (ביו"ד סי' ק"ס) דאם בתחלה לא קצץ אלא שבשעת פירעון יתן לו יותר ויפרש לו דלשם ריבית הוא נותן אי הוי זה ריבית קצוצה, ומכאן יהיה מוכח דהוי ר"ק, ולפי"ז שפיר מיירי בדלא קצץ מתחלה, ולהכי אי בתר מעיקרא אזיל אין כאן שום ריבית, אבל בסוף בשעת הפירעון קצץ והוי ר"ק, וממילא יתיישב קושיא דלעיל, דהכא דמיירי בקצץ מיהא בשעת פירעון והוי ר"ק, אבל בסאה בסאה דגם בעת הפירעון לא קצץ שנותנו לשם ריבית לא הוי כ"א אבק ריבית וא"ש. אלא דאכתי צ"ע לשיטת הרמב"ם דס"ל דדוקא קצץ בשעת ההלואה בעינן, יקשה לי טובא היאך יפרש סוגיא דהכא, דממ"נ אי קצץ הוי ריבית גם מעיקרא, ואי לא קצץ א"כ גם כשהוקר לבסוף אמאי הוי ר"ק, וצ"ע

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה