אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף נח.

דף נז:

בגמ' הכא בנושא שכר עסקינן, מדלא קאמר הכא במאי עסקינן בנושא שכר, משמע שגם מעיקרא הוי סבירא לן שודאי בש"ש עסקינן, ולא שמואל הוא דחידש זה, רק דמעיקרא הוי ס"ל דהשבועה הוא ליפטר מתשלומין, ושמואל משני דהשבועה הוא רק ליטול השכר, דאי גם הא דמיירי בנושא שכר, מחדושו של שמואל הוא, הכי הול"ל הכא במאי עסקינן, ומדקאמר הכא בש"ש עסקינן משמע שזה פשיטא דמיירי בש"ש, דזהו הנ"מ בין לשון הב"ע דקאמר בכ"מ ובין לשון זה, והכי מוכח מפרש"י שלא הביא כלל בפירושו דמיירי בש"ש, אע"כ משום דזה פשיטא דמיירי הכי, דאי בשו"ח חייבים הבעלים בכל אופן אפי' משנתרמה התרומה דפשעו בזה שמסרו לשו"ח וכמ"ש הרמב"ם (בפ"ג משקלים) ומיושב בזה מ"ש הכ"מ על הרמב"ם, דהא הכא משמע דשמואל הוא דמוקי בש"ש משום קושית הש"ס, אבל בלא זה הוי ניחא ליה דמיירי אפי' בשו"ח, וא"כ תיקשי משנתרמה תרומה למה יפטרו הבעלים, ואכן למה שכתבתי א"ש:

בגמ' וה"נ נהי דשלומי לא משלמי אגרייהו מיהא לפסיד, ופרש"י שהרי נשתעבדו לשמור מגניבה ואבידה כו' ע"ש, ולטעם זה שדוקא בגניבה ואבידה הוא דמפסיד שכרו משום דנשתעבדו לשמור מזה, אבל בנאנס שלא נשתעבד לשמור מאונסין לא מפסיד שכרו, ואמנם כן מוכח מהש"ס דמשני דמיירי בנגנבו בלסטים מזויין, הרי להדיא דבאונס לא מפסיד שכרו, והנה במרדכי (פ' האומנין), פסק בשכר שליח להוליך אגרת וקרהו אסון בדרך מפסיד שכר שליחותו ומשום דלא הרויח לבעלים מידי בשליחותו, והובא בחו"מ (סי' של"ה) ע"ש בסמ"ע, הרי שאפי' בנאנס דע"ז לא נשתעבד מפסיד נמי שכר שליחות כל היכי דלא הרויח מידי לבעלים, והא דאמרינן כאן דבאונס לא מפסיד, היינו משום דהכא הרויח לבעלים בשליחותן שא"צ ליתן שקלים אחרים, והן אמנם דבהגהות מרדכי שם מקשה מסוגיין דקאמר נשבעין ליטול שכרן ואפי' קודם שנתרמה התרומה דלא הרויחו הבעלים ע"ש, אכן לאחר המחילה מכבוד תורתן לא אבין דבריהם, הא מה דמשני הכא דהשבועה הוא ליטול שכרן, היינו לאחר שנתרמה התרומה, דמזה היה הקושיא, כיון דההפסד להקדש, ולהקדש אין נשבעין, והוכרח לתרץ דהשבועה הוא ליטול שכרן, אבל מקודם שנתרמה התרומה דנשבעין לבני העיר שפיר י"ל דהשבועה הוא ליפטר מתשלומין, ושכרם אינם מקבלים באמת כיון דלא הרויחו לבעלים, שוב ראיתי בתומים (סי' ס"ו) שתי' כעין זה בדרך אחר, דקודם שנתרמה יהיה השבועה שאינו ברשותו ע"ש, ותמהני גם עליו למה הוצרך לזה, הא קודם שנתרמה י"ל דהשבועה ליפטר מתשלומין הוי וכמ"ש, ולפמ"ש תמהני מאוד עמ"ש המ"מ (בפ"ב משכירות) והביאו הש"ך (בחו"מ סי' ש"ג) דמהשמועה דכאן יש ללמוד, דש"ש כיון שפטור באונסין לא הפסיד שכרו ע"ש, ולא זכרו כלל חלוקו של המרדכי, דהיינו דוקא היכי שהרויחו לבעלים, אבל אם לא הרויחו לבעלים מפסיד, דלענ"ד מסתבר מאוד טעמו של המרדכי כיון דלא הרויח לו כלל למה ישלם לו, ומרש"י דהכא אין ראיה, די"ל הא דכתב טעמא דנשתעבד, היינו משום דהכא מיירי בהרויחו לבעלים, ואפ"ה בגניבה ואבידה מפסיד שכרו ומשום דנשתעבד ע"ז, הרי לא גמר מלאכתו, אבל בלא הרויחו אפי' בלא טעם זה יפסיד שכרו, ודו"ק:

בגמ' שבועה זו תקנת חכמים כו', הש"ך בחו"מ לסי' ס"ו) הביא מכאן ראיה כשיטת הרמב"ם דבודאי פשע חייב אפי' בהקדש ודלא כשיטת התוס' לעיל שאפי' פשעו פטור, דא"כ מה מקום לשבועה זו כיון שאפי' אם ודאי פשע פטור, א"כ על מה ישבע ע"ש שכתב זה לדבר ברור. אכן בעיני יפלא, איך יעלה על הדעת דשבועה דתקנה הוא לפטור על ידה מתשלומין, הא אפי' במקום שאין פסידא כלל להקדש ואין שום חיוב תשלומין מן השליח וכגון במקום שהשלוחים הה שומרי חנם, שאז מחויבים הבעלים לשלם בכל אופן, ואם גם בני העיר אומרים שיאמינו להם להשלוחים ואין אנו רוצים שישבעו אפ"ה מחויבים לישבע, משום דאין הקדש יוצא בלא שבועה, וכמבואר בירושלמי (פ"א משקלים וברמב"ם פ"ג שם), ואין להקשות דא"כ קודם שנתרמה נמי ישבעו לגזברים מטעם הנ"ל, די"ל שקודם שנתרמה כיון שאם שקל השליח לעצמו לא מעל והגנב חייב כפל וכמבואר ברמב"ם שם, מכלל דקודם שנתרמה הוי כהדיוט לכך נשבעין לבני עיר לחוד, אבל לאחר שנתרמה דעיקרו הקדש גמור נשבעין לגזברין ואפילו אם הבעלים משלמין, הרי להדיא שהשבועה לא באה לפטור מתשלומין, ואפשר לי לקיים דברי הש"ך, דהא מתוס' מוכח דלא ס"ל כטעם הירושלמי דאין הקדש יוצא בלא שבועה, דהא לטעם זה אפילו היכי דמשלמים הבעלים נמי צריכים לישבע וכמ"ש, וא"כ מאי מקשו התוס' בד"ה דתנן, דאמאי לא מוכיח מגופא דאינו חייב באחריות מדקאמר נשבעים לגזברין ולא לבני העיר, ואי כהירושלמי אין מקום לקושי' זאת, דהא בכל אופן נשבעים לגזברים, אע"כ דהתוס' לא ס"ל כהירושלמי, ובע"כ דהשבועה הוי לפטור מתשלומין, וא"כ שפיר מוכיח הש"ך דבודאי פשע חייב, דאל"כ מה מקום לשבועה זאת, והן אמת דלשיטת הרמב"ם גופא דסובר כטעם הירושלמי אין להוכיח מזה דפשיעה חייב, אכן לשיטת התוס' גופא מוכח דפשיעה חייב וכנ"ל, ובאשר דלפי"ז יוגדל הקושיא על תוס' דס"ל דפשיעה פטור, להכי נ"ל דתוס' סוברים דודאי מדין תורה פטור בפשיעה, אבל לאחר התקנה חייב גם בפשיעה וכמ"ש בפנ"י שיש לומר כן, ואלא שהקשה ע"ז, דא"כ מה הוכיחו התוס' לעיל דפטור בפשיעה מהא דפריך בסמוך השוכר הפועל לשמור ולא משני דמיירי בפשע, ואי נימא דגם לתוס' חייב מדרבנן א"כ גם לדידהו יקשה דלוקמי כשפשע וחייב מדרבנן ע"ש שמחמת זה דחה דבריו, ולע"ד אין בזה כדי דחוי דהא בשמ"ק הביא בשם כמה ראשונים לדחות פרש"י שפי' לקמן דכולה ברייתא דשוכר את הפועל מיירי בהקדשות, דהא בתוספתא היא שנויה עם דיני שומרים ולא גבי הקדש, אלא כולהו בשל חול נינהו, והקושיא הוא לא על דין דהקדש כ"א על דין דקרקעות ופריך מזרעים, דזרעים שהשרישו משמע דהיינו קרקעות ע"ש, ולפי"ז י"ל דגם התוספת הכי סברי, ולהכי לא מצו לאוקמי כשפשע וחייב מצד התקנה, דבקרקעות ליכא תקנה, ואח"ז ראיתי בתומים שכ"כ, וכוונתו לדעתו, וז"ב:

ברש"י ד"ה לשמור את התינוקות שלא יטמאו כו', וכבר הבאתי מה שהקשה בשמ"ק, דהא הך ברייתא גבי שומרים שנויה ולא גבי הקדש, ומה דחיק לרש"י לפרש דמיירי בהקדש, הא י"ל דמיירי בשל חול ועיקר הקושיא הוא מזרעים דהוי כקרקע וכפי' הרז"ה. ונ"ל דרש"י לשיטתו מוכרח לפרש כן, דהא מלשון רש"י במתני' שפי' דאינו נשבע דקאמר, היינו שבועה שלא פשע, וכן פי' לעיל בדף זה, וא"כ מוכח דס"ל כשיטת הרמב"ם, דפשיעה חייב בכל הני, דאל"ה ל"ל למעוטי משבועה שלא פשע, כיון דאפי' ודאי פשע פטור, וכן מוכח ממ"ש בד"ה אר"א דשבועת התקנה הוא ליפטר מתשלומין, ואי פשע פטור א"כ מה מקום לשבועה זו, ולפי"ז יקשה דא"כ מאי פריך הכא מפועל, לוקמי כשפשע, ובע"כ צ"ל כמ"ש בס' שער המשפט (סי' ס"ו) דלא מצי לאוקמי כשפשע דפשיעה מטעם מזיק הוא, ובמזיק בידים בהיזק שאינו ניכר קי"ל דפטור, וא"כ איך יתחייב כשפשע לשמור התינוקות ונטמאו עי"ז, הא אפי' בטימא בידים טהרות של חבירו פטור, כ"ש בפשיעה שאינו אלא גרם היזק, דבשלמא אי לא איירי בפשיעה חייב מטעם שומר, כיון שקיבל עליו לשמור מהיזק זה שאינו ניכר ולא שמרו חייב, אבל כיון דמדין שומרים אתמעטו ורק שנאמר דהחיוב הוא מטעם פשיעה, דזה הוי כמזיק, א"כ אמאי חייב בשנטמא, וכיון שכן בע"כ לומר דעיקר הקושיא הוא מתינוקות דאי מזרעים ופרה י"ל דמיירי בשפשע, דהתם הוי היזק ניכר, ולהכי הוכרח רש"י לפרש דכולה מיירי בהקדש, דאי כשיטת הרז"ה דהקושיא הוא מזרעים, יקשה דלוקמי כשפשע, דהא פשיעה חייב, ולהכי רש"י לשיטתו דפשיעה חייב בע"כ דכולה בהקדש מיירי ומקשה שפיר מתינוקות, וא"ש:

תוד"ה דתנן, עמ"ש בגמ' בד"ה שבועה תקנ"ח:

בגמ' מאי לאו לשלם, עמ"ש לעיל (דף נ"ז) תוד"ה שו"ח:

בגמ' אמר ר"י בשקנו, והנה הקצוה"ח והנה"מ (בסי' ש"א) הקשו דלמה לן קנין, הא אמירה לגבוה הוי כמסירה ע"ש. ונ"ל דיסוד הדבר דאמירה לגבוה הוי כמסירה ממש וזכה בה הקדש מכח קנין, צריך באור, דנהי דהנודר אסור לחזור ומחויב לקיים דבורו משום נדר דכתיב ככל אשר יוצא מפיך, אבל שיזכה ההקדש מכח קנין מנ"ל, ואפשר לומר דטעם הדבר הוא עפמ"ש הרמב"ן והר"ן (לעיל דף ח') דקאמר הגמ' דיוקא דרמב"ח דמגביה מציאה אש קנה מהיכא, אי נימא מרישא ו ד שנים אוחזין בטלית דיחלוקו, התם האי קאמר כולה שלי ואנא אגבהתה כולה ופרש"י דלעולם אימא לך המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו ודקאמרת דא"כ תעשה זו כמו שמונחת ע"ג קרקע וזו כמו כו' ולא יקנה לא זה ולא זה ואם יבוא שלישי ויחטפנה מידם, א"א לשלישי לחטפה מידם שהרי אינם טוענים שהגביהוה יחד עד שנאמר שלא קנו, אלא כל אחד טוען שהגביה לעצמו ע"כ, ובשמ"ק מביא בשם הרמב"ן ור"ן וז"ל, וא"ת נהי דשלישי א"א לחטפה מידם מ"מ למה אמר במשנתינו יחלוקו דהא משים דתלינן תרווייהו כי הדדי אגבהוה וכדאיתא לעיל, וי"ל כיון דלפי טענותיהם א"א לשום אדם לזכות בה וכיון שממון הפקר הוא חולקין אותה בין שניהם שהרי ע"כ לכך עומדת, ומיהו עדיין קשה היאך ישבע כ"א מהם שאין לו בה פחות מחציה דהא ממ"נ חד מינייהו משבע לשיקרא דאו כולה דמר או כולה דמר ואי לא"ה אלא דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה ליתא לשניהם, וי"ל נמי שכיון שממון הפקר הוא ומתוך טענותיהם א"א לאחר לזכות זכו בה שניהם מן הדין ושפיר משתבע שיש לו בה ע"כ ע"ש. וממוצא דבריהם נלמוד שאע"ג דלמאי דתלינן שתרווייהו אגבהוה לא עשו בהגבהתם שום מעשה הקנין, אפ"ה כיון שאחר א"א לזכות בה, ובע"כ שישאר לפניהם, זהו גופא הוי קנין לגבייהו, וה"נ גבי הקדש כיון שהנודר א"א לבטל דבורו ומוכרח הוא לקיים דבריו ולתתה להקדש מטעם הנדר, בזה גופא הוי הקנין ושפיר קנה הקדש, ועמ"ש לעיל (דף י' ע"א) ביסוד הקנין דד' אמות נמי בכה"ג, וכיון שכן לא שייך זה כ"א היכי שהאמירה לגבוה היתה על דבר המסוים, כגון שור זה עולה בית זה הקדש וכמתני' (דקדושין כ"ח) כיצד אמירתו לגבוה האומר שור זה עולה בית זה הקדש, דבזה אמרינן דכיון שהנודר מסולק הוא משור זה, קנה אותו הקדש, אבל בנדון דהכא שאינו משעבד שום דבר להקדש, ורק שמשעבד גופו להיות כשומר דעלמא, ורק שעבוד הגוף יש כאן ולא שעבוד החפץ וכמ"ש בשמ"ק לקמן (דף צ"ד) גבי אמר שמואל בשקנו מידו, וז"ל וא"ת על מה חל הקנין קנין דברים בעלמא הוא, וי"ל דחל הקנין על גופו דגופו משועבד להיות כשואל ע"ש, ולהכי נהי דהנודר מחויב לקיים מטעם נדר, אבל הקדש במה קנו, דבשלמא אם האמירה לגבוה היה קנין ממש כמו כל הקנינים, היה חל גם על שעבוד הגוף, אבל לפמ"ש דעיקר הקנין בא רק מחמת שהנודר מסולק מן הדבר, א"כ לא שייך זה בשעבוד הגוף, ודוקא בקנו מידו הוא דמתחייב עכ"פ מטעם שעבוד הגוף, אבל באמירה לחוד נהי דמהני מטעם נדר אבל מטעם קנין לא מהני, ונ"מ שבמקום שלא נוכל אותו לכוף לקיים נדרו כגון שמת, אין הקנין כלום, וכמ"ש ברמ"א (חו"מ סי' ר"ט סעי"ד):

ובזה יש לי ליישב קושית הש"ך (חו"מ סי' רנ"ה) דכיון דאמירה לגבוה הוי כמסירה א"כ אמאי מהני שאלה ומ"ש ממסר ליד גזבר דלא מהני שאלה ע"ש, ולמ"ש ניחא דבמסר ליד גזבר כיון שיש כאן קנין בפועל ודל כח הנדר מכאן, דהא אפי' בהדיוט כה"ג שעשה קנין א"י שוב לחזור, ופשיטא שלא גרע כח הקדש מהדיוט, אבל באמירה בעלמא, דכל כח הקנין הוא בא רק מחמת הנדר, וכיון שכח הנדר הופקע ע"י שאלה, ממילא אין בזה שום קנין, ולפי"ז לאו דוקא במסר ליד גזבר אלא הוא הדין היכי שקנה הקדש בקנין אחר כגון חליפין תו לא מהני שאלה, וגם הש"ך כתב לפי דרכו שלאו דוקא מסר ליד גזבר ע"ש אלא שטעמו חלוש, ולמ"ש הדברים מובנים בטעמם:

ודע דהרשב"א כתב בישוב קושיא הזאת, דמ"ש אמירה לגבוה דהוי כמסירה ממסר ממש ליד גזבר וכתב וז"ל דהא דאמרו אמירה לגבוה כמסירה להדיוט לא אמרו כמסירה ממש אלא כמו מסירה דקנייה לענין קנין בלבד להיות האמירה גומרת כמו שגומרת המשיכה או המסירה בהדיוט דדוקא כי נימא דהו"ל כמסירה ממש ליד גזבר הוא דאמרינן דאין שאלה אבל אי לא אמרינן אלא כמסירה להדיוט, היינו כקנייה דהדיוט שפיר אמרי' דיש שאלה, ועין בש"ך שם שדחק לפרש כוונת הרשב"א דהיכי דמסר ליד גזבר דעשה מעשה לא מהני שאלה דלא אתי דבור ומבטל מעשה אבל באמירה לחוד אתי דבור ומבטל דבור ע"ש. ואמנם לשון הרשב"א אין סובל פירושו, דהא הרשב"א דייק דאמירה הוי כמסירה דקנייה ולא כמסירה ממש, דמשמע שהחלוק הוא בעניני המסירה, ולא נזכר גם רמז מסברת הש"ך משום דלא אתי דבור ומבטל מעשה. ויש לי לפרש כוונתו עפמ"ש הסמ"ע (בסי' ר"ן) שתרי מיני מסירות יש, סתם מסירה הוא שנתנו לידו כדי שיזכה בו בתורת קנין אבל לא שיקחנה מיד אל ביתו, ויש מסירה שנותן החפץ בידו שיקחנו מיד אל ביתו ויזכה בו מיד בזכוי גמור לחלוטין ע"ש שכתב דאפי' במקום דלא מהני כתם מסירה, מהני המסירה הזאת, וברור אצלי שזהו נמי כוונת הרשב"א, דאמירה לגבוה הוי רק כמו מסירה דקנין, פי' דלא הוי כמי שמסר לידו לחלוטין ליקחנה לתוך ביתו, אלא כמו שעשה מסירה ע"מ לקנות, ולהכי מהני שאלה, אבל במסר ממש ליד גזבר שיקחנו לחלוטין לא מהני שאלה, וז"ב למדקדק בדבריו ועמ"ש באריכות בחדושינו לקדושין (דף כ"ו):

והנה בהגהות חשק שלמה תי' לקושית קצוה"ח הנ"ל עפמ"ש התוס' בקדושין (דף כ"ט ד"ה משכו) דכל היכי שאינו מכוון לוותר להקדש לא שייך אמירתו לגבוה, וה"נ אינו מתכוון לוותר כיון דברייתא מיירי בש"ש דנוטל שכר בעד השמירה ע"ש, ובמחכ"ת שגה בזה, דסברת התוס' הוא, שהיכי שיודע בעצמו שאינו שוה כ"כ כשומתו ומכוון רק לוותר, הוי זה כעין נדר דשייך בו אמירתו לגבוה, אבל אם בעת מעשה שוה כשומתו ולא נתכוון כלל לוותר, לא שייך בזה אמירה, וא"כ ה"נ כיון שיודע בעצמו שאעפ"י שנוטל שכר שמירה אפ"ה פטרתו התורה מלשלם, וכשמחייב עצמו לשלם אין וויתור גדול מזה והוי נדר גמור:

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה