בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף נז:
בגמ' דאפי' בפחות מכדי אונאה חוזר, בס' מ"ה הניח בצ"ע, דלאוקימתא דרב חסדא הא דאמר ר"ש בקדשים שחייב באחריותן יש בהן אונאה, היינו דין אונאה שפחות משתות יהיה מחילה, וקשה מ"ט דר"ש כיון דבהקדש אפי' פחות מכדי אונאה חוזר, וא"כ למה יפסיד הקדש בשביל שחייב באחריותו ונאמר בזה דעד שתות הוי מחילה, דבשלמא אי מפרשינן שאין דין אונאה להקדש אפי' ביתר משתות אין קושיא כלל, דהכא גזה"כ הוא, אבל ביש להם אחריות צריך להחזיר אונאה, אבל אם אמרינן שפחות מכדי אונאה נמי חוזר, אין טעם כלל לחלק בין חייב באחריותו לאין חייב באחריותו ע"ש. ולי נראה דטעמא רבה יש לחלק ביניהם, דבאין בה אחריות דהאונאה וההפסד הוא להקדש, ולהכי אפי' בפחות מכדי אונאה חוזר, דהא טעמא דפחות משתות אינו חוזר בהדיוט הוא משום דמחיל ובהקדש דלא שייך מחילה וכמ"ש בשמ"ק בשם הרא"ש בסוגיין להכי אפי' משהו נמי חוזר, אבל ביש בה אחריות, וכשמכר לקרבן הזה במומו הרי מחויב להביא קרבן אחר כמותו לצאת ידי נדרו, ואם ע"י האונאה הזאת אין במעות כדי קניית קרבן אחר יוסיפו הבעלים מכיסם, נמצא דהפסד האונאה הוא לבעלים ולא להקדש, ואצל הבעלים לא שייך מחילה, להכי סובר ר"ש דבפחות משתות אין חוזר, דאמרי' דהבעלים מחלוהו, אלא דקשה לפי"ז למה הוצרך רש"י במתניתין לעיל לפרש בטעם דר"ש משום דכיון שאם נגנבה או אבדה חייב באחריותה, של אחיו קרינא, ותיפוק ליה דהא חייב השתא גופא באחריות האונאה וההפסד של בעלים, ול"ל טעמא דכיון דאם נגנבה היה חייב, וי"ל דבאמת משכחינן לפעמים שאפי' בקדשים שחייב באחריותן לא יהיה אחריות הפסד האונאה על הבעלים, וכגון שהקרבן היה שור גדול, ובעלים יכולים לפטור עצמו גם בשור קטן או בכבש ואפי' בעולת העוף לראב"ע, כיון דלא קבע נדרו, ואפי' לאחר נכוי הפסד האונאה יש במעות כדי לקנות כבש או עוף, נמצא שהפסד האונאה אין על אחריות הבעלים, והשתא אין שום חיוב, ואפ"ה קרי ליה קדשים שחייב באחריותן משום דהיה יכול להתחייב אם נגנב או נאבד, ואליבא דאמת דקיי"ל דלא כאוקימתא דרב חסדא, והא דהקדש לן להם אונאה אפי' ביתר משתות נמי, דלפי"ז בקדשים שחייב באחריותן לר"ש דיש אונאה, אין חלוק בין מקום שהפסד האונאה הוי לבעלים, או שאין ההפסד לבעלים, ובכל אופן יש אונאה, דכיון דבאחריות גניבה היה חייב, של אחיו קרינא בו, אבל לאוקימתא דרב חסדא דבהקדש אפי' פחות נמי חוזר, ולדידי' אין סברא לומר שמשום שהבעלים היו מחויבים באחריות גניבה יפסידו ההקדש וכקושיא דלעיל, ולדידי' בע"כ נפרש דחייב באחריותן דקאמר ר"ש, היינו שחייב השתא באחריות האונאה גופא, וכגון שהקרבן הנידר היה הכחוש מן העופות שאין גרוע למטה ממנו, וכיון שמחויב ליקח קרבן אחר בע"כ שהבעלים ישלימו מכיסם שיעור האונאה, דבלא זה לא יוכל לקיים נדרו, ונמצא שההפסד הוא לבעלים ממש להכי יכולים למחול, ורש"י שפירש אליבא דאמת, נקט מילתא דפסיקא שאפי' במקום שאחריות האונאה לא יגיע לבעלים, אפ"ה כיון דאם היה נגנב היה חייב של אחיו קרינא בו וז"ב:
ואין להקשות דלפמ"ש דאליבא דאמת אפי' אם השתא אין הפסד לבעלים, דאפי' לאחר נכוי האונאה יש די במעות לקנות קרבן לקיים נדרו אפ"ה צריך להחזיר המאנה את האונאה, ואמאי לא יהיה דינו שוה לגנב שור דמצי פטר נפשו בכבש וכמ"ש (בב"ק ע"ח). ונ"ל מזה ראיה ברורה למ"ש השמ"ק בב"ק בשם הראב"ד, דהא דמצי גנב פטר נפשו בכבש, היינו דוקא כשאבד ממנו שלא יהא אחריות הגנב חמור משל נודר, אבל אם אכלו הרי נהנה מן ההקדש שור וקרן מיהא משלם להקדש וכ"ש אם ישנו בעין ע"ש, וה"נ כיון דהלוקח מקבל הנאת שור גדול צריך לשלם בשלימותו, והנה בהגהות הרש"ש בסוגיין ראיתי שהעלה לדבר פשוט, דאם יש בה די מעות לקנות קרבן לקיים הנדר, גם ר"ש מודה שאין הלוקח צריך להחזיר אונאה וכההיא דב"ק, ובמח"כ אישתמיט תי' מ"ש הראב"ד, והרשב"א שם, ולמ"ש מוכח כן בע"כ מרש"י, דלדעתו שא"צ להחזיר האונאה כ"א במקום שא"א לקנות קרבן אחר, א"כ ל"ל לרש"י לומר משום חיוב דגניבה, תיפוק לי' שהשתא גופא חייב להוסיף ולקנות קרבן אחר, אע"כ שרש"י קאמר באופן שא"צ עתה להוסיף וכגון שיש די מעות לקנות לקיום הנדר ואפ"ה מחזיר האונאה, הרי להדיא שאפי' בכה"ג צריך הלוקח להחזיר האונאה וז"ב, ועמ"ש בסמוך להוכיח שרש"י יפרש בעיא דב"ק רק לענין כפל אבל הקרן חייב כמו שגנב, ולזה פשיטא שאין מקום לדין דרש"ש:
תוד"ה שומר חנם, נראה דאפי' פשע נמי פטור מדפריך לקמן מהשוכר את הפועל לשמור ולא משני כשפשע כו', ובשמ"ק הביא בשם הריטב"א לדחות שזה אין ראיה כלל מדקתני הכי נותן לו שכר שבת לפיכך אחריות שבת עליו, משמע דבאחריות שגרם להם השכר מיירי, דהיינו גניבה ואבידה דאי בשפשע אפי' שו"ח נמי חייב ע"ש. ונ"ל ליישב, דהנה בלא"ה כבר צווחו כולם על תוס', דהא קתני ברישא שכרו לימים אין לו שכר שבת לפיכך אין אחריות שבת עליו, ואי מיירי כשפשע אמאי אין אחריות שבת עליו דהא כשפשע אפי' שו"ח חייב, אכן באמת לק"מ דכיון דהשומר לא קיבל הפרה והזרעים לרשותו, אלא ששימרם ברשות הקדש, וא"כ ליום השבת שלא קיבל בעדו שכר, לא הוי אפי' שו"ח, דבשלמא בש"ש שקיבל לשמור בביתו, אמרינן שאפי' לאחר שכלה זמנו, שו"ח מיהא הוי וכמבואר בחו"מ (סי' ד"ש ושמ"ג) דכיון שהחפץ ברשותו הוא, או שגם שלחו ע"י שליח, מ"מ כיון דבתחלת השמירה לקחו מרשות בעלים לביתו, לא יסולק השמירה עד שיוחזר ליד בעלים, אבל כשהשמירה היה בבית וברשות בעלים כמו הכא שודאי דהקדש לא ימסרו הפרה אדומה לרשות השומר, אלא שכרוהו שישמור ברשותם, וכמו גבי שכרו לשמור הזרעים והתינוקות דבע"כ מיירי בהאי גוונא, ועמ"ש לקמן (דף נ"ח) דעיקר הקושיא הוא מזרעים, א"כ ודאי שכיון שאין שכר שבת עליו ולא קיבל עליו שמירת שבת, שהוי כאדם מעלמא ואפי' שו"ח לא הוי ופטור אפי' בפשיעה, ואם כי זה פשוט, רק מפני ששוב ראיתי בש"ך חו"מ (סי' ס"ו ס"ק קכ"ו) שרצה ליישב כמ"ש ודחה אח"כ דאפי' בשבת הוי מיהא שומר חנם ע"ש, ולע"ד בכה"ג שנשכר רק כפועל לשמור, כל יומא שמירה חדשה ואפי' שו"ח לא הוי, וכיון שכן א"ש ראיית התוס', דאפי' מיירי כשפשע הוי א"ש נמי לשון המשנה דנותן לו שכר שבת לפיכך כו', שאה"נ דהשכר גרם לחיוב האחריות, דבלא השכר ששכרו לשבת היה פטור אפי' בפשיעה דאפי' שו"ח לא הוי, נמצא שאפי' לענין חיוב הפשיעה השכר הוא שגרם לזה, וא"כ הו"מ לשנויי שפיר כשפשע וכראיית התוס', ועמ"ש לקמן (ד"פ ע"ב) ברש"י ד"ה וכולן שאמרו:
בגמ' מ"ט תשלומי ד' וה' אמר רחמנא ולא ג' וד', הן רש"י בב"ק (דף ע"ח) גבי הדין שגנב שור דמצי גנב למיפטר נפשו בכבש, כתב שם בד"ה גנב, וז"ל דאתשלומין דבעלים מחייב ואפסידא דהקדש מיפטר דמבית האיש כתיב ולא הקדש ואליבא דר"ש נקיט דאמר קדשים שחייב באחריותן חייב עכ"ל, ומלשון זה משמע דלרבנן פטור אפי' מן הקרן בגונב מן ההקדש, ובהגהות הרש"ש בסוגיין כתב בטעמו, דדומה למזיק הקדש דפטור, ועפי"ז הקשה דא"כ הכי הול"ל הכא ולא ב' וג', שנית שגם כפל נמעיט משנים ולא אחד ע"ש. ולע"ד שגה בזה, דאיך יעלה על הדעת דפטור אפי' מקרן ומטעם מזיק, דהא רש"י התם הביא הקרא דוגונב מבית האיש, וקרא זה בכפל מיירי ומזיק לא אימעיט כ"א מקרא דכי יאכל וכדאיתא בסוגיין. והנ"ל בבאור דברי רש"י, דבלא"ה הקשו המפורשים על רש"י שפי' דאליבא דר"ש נקיט לה התם, והא מחלוקת דר"ש ורבנן הוא דוקא לענין כפל אבל לענין קרן חייב לכו"ע אפי' לרבנן, ועיין בשה"ג (פ"ק דב"ק מ"ש בזה), ובכדי ליישב כל אלו הקושיות נראה כשנדקדק ברש"י דלעיל מינה התם בב"ק ד"ה מי פטר נפשיה, והוסיף רש"י גבי בעלים, שג"ז צריך באור, דאטו לבעלים מחזיר, הא להקדש מחזיר, ולכן נראה דרש"י יפרש כפי' הראב"ד המובא בשמ"ק התם, דהא דמיבעי אי גנב מצי למיפטר נפשי' בכבש, לאו אקרן הוא דמיבעי דזה פשיטא שהקרן צריך לשלם בשלימות, שור כמו שגנב, ורק אכפל מיבעי לה, שזה צריך לשלם לבעלים, כמה ישלם, מי אמרי' כיון דהנודר מצי למיפטר נפשו בכבש, וא"כ לא נוכל לחשוב הפסד הבעלים יותר משה, ונהי דהגנב משלם להקדש בעד הקרן שור, אכן בתשלומי השור יש בזה שני עניינים, דעד דמי השה חייב גם לבעלים כיון שזה הפסידם דאם הגנב לא החזיר היו הבעלים עצמם צריכים לקיים נדרם, והמותר מדמי השה משלם בעד פסידא דהקדש, ולהכי תשלום הכפל שבא רק על הפסידא דבעלים ולא אפסידא דהקדש, דוגונב מבית האיש כתיב, ולהכי א"צ לשלם הכפל כ"א שה, כיון שלא הפסידם יותר מזה, ומ"ש רש"י דאפסידא דהקדש מיפטר לא קאי זה על הקרן, רק ה"ק דאתשלומין דבעלים חייב, פי' שחיוב הכפל הוא דוקא על פסידת הבעלים ואפסידא דהקדש מיפטר, פי' מיפטר מלשלם הכפל בערך הפסידה דהקדש, ולפי"ז א"ש כל הדקדוקים, ודוקא אליבא דר"ש מיבעי, דאילו לרבנן ודאי פטור אפסידא דהקדש מלשלם כפל, וגם הך דהכא מיושב, דלא מצי למימר ב' וג' כיון דקרן חייב לכו"ע, וז"ב למעיין בסוגיא דב"ק, ועמ"ש לעיל בד"ה שאפי' פחות מכרי אונאה, והרש"ש שגה בתרתי במ"ש כאן ולעיל ע"ש:
בגמ' יצאו שטרות שאין גופן ממון, בס' מ"ה הקשה, דלמ"ד לא דיינינן דינא דגרמי ואפי' שורף שטר בידים נמי פטור וא"כ ל"ל קרא למעוטי משמירה. ולי נראה דשגה בזה, דודאי בשומר כיון שקיבל עליו לשומרו מאותו היזק חייב עליו, וראיה לזה שאפי' בדברים דמטעם מזיק אין לחייבו מ"מ שומר חייב מהא דקתני (לקמן דף נ"ח) לשמור התינוקות ופרש"י שהיו מגדלים אותם לשמור כדי שלא יטמאו, והנה אם טימא טהרות של חבירו אפי' במזיד קיי"ל דפטור מטעם דהוי היזק שאינו ניכר, ואפ"ה בשומר חייב, הרי להדיא ששומר חייב אפי' בדברים הללו שמטעם מזיק אין לחייבו, והיינו משום שקיבל עליו לשומרו מהיזק הזה, וז"ב:
שוב הביא שם בשם הקצוה"ח (בסי' רצ"א) להקשות, דלשיטת רש"י (ב"ק דף ע"ט) דמשיכה בעינן בשומרים להתחייב, א"כ שטרות דלא קני במשיכה עד שיכתוב וימסור לא משכחת בהו שמירה כלל, ואכתי ל"ל קרא. ולא יכולתי כעת לעיין בקצוה"ח גופא, וכפי אשר הביא הוא לא אדע הקושיא, דהא רבנן הוא דתקינו משיכה בשומרין וכמ"ש כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו בשומרין אבל מה"ת אפי' בלא קנין מתחייב בשמירה, דכיון דהבעלים סילקו עצמם מן השמירה עפ"י דבורו, בע"כ שיהא חיוב השמירה על השומר, וכמ"ש טעם זה ברא"ש פ' השואל, וחו"מ (סי' ש"ז) וא"כ שפיר הוצרך הקרא למעוטי כיון דמה"ת שייך בהו שמירה, אכן לפי מה שכתבתי (לקמן דף צ"ט) דיש לפרש שמה דאמר תקנו משיכה בשומרין, לא על עצם הקנין, שזה ודאי שגם מה"ת צריך קנין, ובלא קנין לא יכנס לחיוב השמירה, אלא התקנה היתה שגם משיכה שאינו אלא קנין דרבנן, דמה"ת מעות או הגבהה וחליפין, ובמקח וממכר שייך קנין משיכה משום דלא יאמר לו שוב נשרפו חטיך, אבל בשומרין דלא שייך זה הו"א דלא תקנו התם משיכה, לזה אשמועינן שגם בשומרים מהני נמי משיכה, ולפי"ז יש מקום לקושיא הנ"ל, ועמש"ש באריכות לבאר כל השיטות דתקנו משיכה בשומרין ותמצא מבוקשך, ואכ"מ יותר להאריך:
בגמ' ורמינהו בני העיר וכו' נשבעין לגזברין, והנמוק"י הוכיח מכאן דכל הני דפטרינן מדין שבועה, אפי' משבועה שאינו ברשותו נמי פטור ודלא כשיטת הראב"ד (בפ"ה מהל' טוען), דאל"ה מאי פריך הכא לוקמי דהא דנשבעין היינו שאינו ברשותו ע"ש. וליישב שיטת הראב"ד היה נראה לכאורה דדוקא בשטרות וכדומה קאמר הראב"ד, דאע"ג דנתמעטו משבועת המשנה, אבל משבועה שאינה ברשותו לא נפטרו, אבל בהקדש לא שייך כלל שבועה שאינו ברשותו, מתרי טעמי, חדא לפום מאי דקאמר אביי (לעיל דף ו') בטעמא דלא אמרי' מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא משום דאמרי' שמא ספק מלוה ישינה, וכופר בפקדון דפסול לשבועה לפי"ז, היינו משום דהתם לא שייך שמא ספק מלוה יש לו, דאי יש להם איזה עניני תביעות לא הוי מפקדי גביה וכמ"ש בשמ"ק, ולזה ה"נ אם היה להם איזה סכסוכים לא היו משלחים על ידם, ועוד דבלא"ה הא מסיק אביי שם דממון איתא בחזרה שבועה ליתא בחזרה ולא שייך זה כ"א בממון הדיוט דאם יחזיר עוקר הגזל מעיקרו, אבל בהקדש אפי' לאחר שישיב, איסורא דעביד ליהנות מן ההקדש עביד, וא"כ הדר אמרינן גביה, כיון שחשיד אממונא חשיד אשבועתא, ולא שייך גבי הקדש כ"א שבועה דלא פשעתי ומשום דאמרינן דלאשתמוטי קא מכוון, אבל שאינו ברשותו לא שייך ומשום מיגו דחשיד כו':
ועוד היה מקום ליישב כמ"ש הב"ח (בחו"מ סי' צ"ה) והתומים (בסי' ס"ו) דבהקדש לא חיישינן שמא ברשותו הוא ומכוון לגזול במזיד, משום דהקדש אדם בדילי מיניה ואין אדם עושה קנוניא על הקדש, כ"ש לגזול במזיד ע"ש, ותיתי לי שבתחלת ההשקפה כוונתי לזה. ואם כי התרוץ הזה נפתח בגדולים, בכ"ז לעד"נ דאפי' בהקדש חיישינן שמא ברשותו, דהא משני הכא אח"כ, הכא בנושא שכר עסקינן ונשבעין ליטול שכרן, ושבועה דהכא היינו בע"כ שאינה ברשותו, דא"א לומר כאן דשבועה שלא פשע הוא, דהא לפום מאי דס"ד השתא דמיירי בנגנבה בלא אונס דש"ש חייב בה, וא"כ מאי הוי כשנשבע שלא פשע, דאפי' לדבריו דנגנבה נמי חייב, ואצל ש"ש הוי טענת נגנבה, כפשיעה בשו"ח, ואי נימא דבפשיעה מפסיד שכרו גם בגניבה דש"ש יפסיד, אלא ודאי דלס"ד לא מפסיד השכר עי"ז, וא"כ למה ישבע שלא פשע, אע"כ דשבועה דהכא היינו שאינה ברשותו, וכ"כ רש"י להדיא, ועיין במהר"ם שי"ף שתמה על רש"י, ובפנ"י מיישב דבריו כמ"ש, הרי להדיא דחיישינן שמא השקלים ברשותו הם ומכוון לגזול, ואע"ג דהשבועה הוא לבני העיר, מ"מ המעות הם הקדש ואפ"ה חיישינן שמא ברשותו הם. ואפשר לחלק שדוקא כשבאין לפטור עצמן לא חיישינן ע"ז, אבל כשבאים ליטול החמירו לחוש גם לחשש זה, ולהכי בתחלה כשסבורים דהשבועה לפטור עצמן, לא משבעינן להו שבועה שאינו ברשותו, דכיון דחשש רחוק הוא שיעשה קנוניא ולגזול הקדש לא חיישינן לזה, משא"כ כשמשני בש"ש ונשבע ליטול, החמירו לחוש גם לחשש הרחוק הזה ודוחק קצת:
ולכן נ"ל ליישב בדרך אחר, דהנה הא דמשבעינן בכ"מ שבועה שאינו ברשותו, אע"ג דטענת ספק הוא, היינו משום כיון שזה הפקיד אצלו ודאי, הוי כטענת ברי, וכמ"ש הר"ן (ס"פ כל הנשבעין) וגם הרשב"א בקדושין, שרק לענין חיוב אחריות, שעל השומר ליכא טענת ברי כיון שאין חיובו של השומר כ"א משעת אונסין ואבידה, אבל לענין הטענה שמא עודנו ברשותו של השומר, אע"ג שאין הטענה ברי, מ"מ כיון שברי שהפקיד אצלו הוי כברי, וכ"כ בהגהות אמ"ב על חו"מ (סי' ס"ו סעי"מ) ע"ש בישוב קושיתו עמ"ש הש"ך דעיקר השבועה בשומרים הוא שאינו ברשותו, והקשה דהא אין כאן טענת ברי, ותי' כנ"ל, ולפי"ז היינו דוקא להמפקיד עצמו הוא דנשבע השומר, דלגבי המפקיד עצמו הוי כטענת ברי, אבל הכא דהשבועה הוא לגזברים, שהם לא הפקידו בידם אצלם, א"צ לישבע שאינו ברשותו מספק, ולהכי לא משני הכא דמיירי בשבועה שאינו ברשותו, משא"כ למאי דמשני בש"ש ונשבע ליטול שכרן, שהשבועה הוא לבני העיר המפקידים, שפיר משתבעו להם שאינו ברשותו כיון דאצלם הוי כטענת ברי, ומיושב שיטת הראב"ד, ועיין בש"ך חו"מ (סי' ס"ו) שכתב ליישב, דלהכי לא מוקי בשבועה שאינו ברשותו, משום דמשמע דונגנבו דקתני היינו שיש עדים שנגנב, ותימה רבה הוא דא"כ מאי משני בבא ליטול שכרן, דהכא הוי ע"כ השבועה שאינו ברשותו וכמ"ש, ואי ביש עדים שנגנב, מאי שבועה שייך בה, ודו"ק: