בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף נז.
בגמ' אונאה אין להם בטול מקח יש להן או אין להן, והנה קיי"ל שגם בטול מקח אין להן, וטעם הדבר הוא משום דהא דאין אונאה לקרקעות אין זה מגזה"כ, אלא משום דקרקע שוה כל כסף, וכמ"ש החנוך (סי' של"ז) וכ"כ הרשב"א (בב"ב דס"א), ונ"ל גם להביא ראיה מן הש"ס ע"ז, דלקמן (דק"ח) גבי מצרן זבין במאתן ושוה מאה סבור מינה מצי א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי א"ל ר"נ אין אונאה לקרקעות ע"כ, ואי נימא דאין אונאה לקרקעות לאו משום דשוה הוא, אלא מגזה"כ הוא, א"כ מאי משני דאין אונאה, הא אכתי הוי עיוות, ואין אנו דנין התם לענין החזרת האונאה אלא אם עיוות הוא או לא, ולענין לבטל השליחות, אע"כ דבאונאת קרקעות ליכא נמי שום עיוות, משום דשוה כל מה שנתן בעדם, וכן איתא ברא"ש שם, דאין אונאה משום דמדעתו ישלם יותר ע"ש, ולהכי ממילא גם בטול מקח אין להן כיון ששוה מה שנתן ומדעתו נתן יותר. אלא דצ"ע לפי"ז, א"כ קרא ל"ל למעוטי קרקע מאונאה, וכעין זה הקשה התוספות (בב"ב שם) על פרשב"ם ע"ש, ואין לומר דקרא אתי למעוטי אונאת מוכר שאצלו לא שייך טעם הנ"ל, דהא חז"ל השוו מדותיהם שלא יהא כח המוכר עדיף מכח הלוקח, וכיון שבלוקח אין אונאה הוה"ד במוכר וכמ"ש בחו"מ (סי' רכ"ז סעי"ל) במה דקיי"ל דשליח שנתאנה מקחו בטל מטעם דא"ל לתקוני שדרתיך, הוא הדין שאם השליח אינה את המוכר ג"כ מקחו בטל, אע"ג דהכא לא שייך טעם דלתקוני שדרתיך, אפ"ה מקחו בטל מטעם דחז"ל השוו מדותיהם וכמ"ש הסמ"ע שם, ולשיטת הרמב"ם דפליג התם ע"ז ולא ס"ל הסברא דחז"ל השוו מדותיהם, אלא דבשליח שאינה כיון דלא שייך הטעם, יש לו אונאה, י"ל דגם הכא הוי כן הדין, דבמוכר הו"א דיש אונאה לקרקע, ואיצטריך לגזה"כ למעוטי מוכר, אכן לשיטת הראב"ד דחז"ל השוו מדותיהם, ל"ל קרא לאונאת מוכר, ולכן נ"ל דטעם שכתבתי משום דקרקע שוה כל כסף לא שייך כ"א היכי שהמוכר אין מכוון להונות, רק הוא סובר שהלוקח יתן זה מדעתו, אבל אם יודע המוכר שחבירו הלוקח טועה ומכוון להונות אותו, לא שייך לומר כן, דהא אונאה גמורה היא, והו"א שצריך להחזיר האונאה, להכי איצטריך קרא למעוטי וק"ל, ועמ"ש לקמן (דף ק"ח ע"א):
ברש"י ד"ה אף צריך לעשות דמים מה"ת, דגבי הקדשות ערכך כתיב וסבר ערכך שוויה משמע, ור' יוחנן סבר ערכך כל דהו ע"ש, והמפרשים הקשו מה הכריח לרש"י לפרש דפליגי בדרשות הללו שלא הוזכרו בש"ס ולא פירש בפשיטות, דמ"ד צריך לעשות דמים מה"ת, היינו משום דס"ל בטול מקח יש להן ולא נתמעטו אלא מאונאה. ונ"ל דיש נ"מ גדולה בין טעם דערכך שוויה, ובין אי נימא משום בטול מקח, דאי משום בטול מקח בטל כל הפדיון ולא יצא לחולין כל עיקר, כמו בטול מקח בהדיוט, שכל המקח מתבטל, וכ"כ רש"י להדיא בסמוך בד"ה ומר לית ליה דשמואל, דכיון דלגבי מקח לאו מידי הוא, לגבי הקדש נמי לאו מידי עביד, דמשמע דלא יצא לחולין כלל, ואי מטעם דערכך, יצא לחולין אפי' קודם שהוסיף אלא שאח"כ מחויב להוסיף מגזה"כ, ובאשר פשט המשנה, יצא לחולין וצריך להוסיף דמים, משמע שלחולין יצא גם בלי ההוספה, להכי הוכרח לפרש דהטעם הוי משום כערכך, דאי משום בטול מקח לא הי' יוצא גם לחולין בלי ההוספה, ונהי דלאוקימתא דבסמוך דבדשמואל פליגי וטעם דר' יוחנן משום בטול מקח, צ"ל שלא יצא לחולין כל עיקר, ומה שנקט במתני' יצא לחולין, היינו ובלבד שיוסיף הדמים ובלא זה אין יוצא לחולין וכמ"ש בשמ"ק בשם הר"י, וזה דוחק בלשון המשנה, ואפשר דמשו"ה מהדר הש"ס מאוקימתא הזאת, ולהכי הכא דרש"י מפרש המשנה, יפרש כאוקימתא השניה דמוקי דכו"ע אית להו דשמואל דלזה הוי הטעם משום כערכך וכמ"ש רש"י התם, דכן מוכח לשון המשנה ומיושב בזה קושית התוס' בד"ה יצא לחולין ודו"ק ועמ"ש בסמוך:
ברש"י ד"ה לכתחילה לא דערכך שויה משמע, ויש לתמוה דלמה הוצרך לטעם מקרא זה, ותיפוק ליה דלכתחילה אסור להונות הקדש, דאפי' בהדיוט בפחות מכדי אונאה שא"צ להחזיר האונאה ואפ"ה לכתחילה אסור להונות וכמ"ש בדעת רש"י (לעיל דף נ"ב) ובהקדש נמי מחזרה הוא דאיתמעט ולא מאיסורא ואדרבה שלמ"ד לכתחילה יקשה היאך מותר להונות לכתחילה וכמ"ש התוס', ולמ"ד זה צריך למצוא טעם, אבל למ"ד לכתחילה לא, ודאי שאין צריך לשום קרא. ונראה לי דהנה כבר נתקשו הראשונים בסוגיא זאת, דמאי משני דכו"ע אית להו דשמואל, דלית ליה בטול, מקח ומ"ס שחיללו אין, פי' דמ"ד צריך לעשות דמים יסבור דלא אמר שמואל כ"א דיעבד, דהא מתני' דתמורה הוי נמי דיעבד ואפ"ה צריך להוסיף מה"ת, ומחמת זה הוכרח רש"י לפרש דמ"ד לכתחילה לא, מקרא דערכך הוא, וכיון דמחמת קרא הוא אפי' בדיעבד נמי צריך לתת שוויה, וכ"כ בשמ"ק בשם הרא"ש, דאי מקרא אפי' בדיעבד צריך להחזיר, וא"ל דא"כ מאי נ"מ הוא במה דאית ליה דשמואל, כיון שסוף סוף צריך לשלם מה"ת, דלמ"ש בחדושיו לעיל בסמוך, דאי מטעם ערכך, החלול קיים, אלא שצריך להוסיף אח"כ, ולמאן דלית ליה דשמואל וס"ל דבהקדש יש בטול מקח, גם החלול אינו קיים כלל, ויצא לחולין דקתני, היינו כשנתן מתחלה הדמים כשוויה ע"ש, ולפי"ז יהיה פי' הש"ס כן, מ"ס שחיללו אין, פי' שרק לענין זה מהני בזה דס"ל כשמואל שהחלול קיים, אבל לכתחילה לא, פי' ומשום קרא דערכך וממילא שאפי' בדיעבד נמי מחויב ו ש להוסיף, דנהי שיצא לחולין, אפ"ה צריך לעשות דמים ד"ת דגזה"כ הוא שצריך ליתן כפי שוויה, ושפיר הוכרח רש"י לפרש, דטעמו מקרא דערכך, דאי מטעם דאסור להונות, לא היה צריך אח"כ גם להוסיף, דרק אסור לכתחילה הוא אבל א"ל להחזיר האונאה, וא"כ מתני' דקתני שצריך להוסיף הדמים מכלל דהוי זה מקרא, ומתורץ קושית התוס' שהקשו על רש"י ודו"ק:
תוד"ה יצא, עמ"ש ברש"י ד"ה אף, ליישב: