אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף נו:

דף נו.

בגמ' אחיו ולא הקדש, ראיתי מקשים דהא בקרקעות שנתמעטו ג"כ מאונאה, קיי"ל (בקדושין דף מ"ב) דבטעה ע"י שליח אומר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, א"כ בהקדש נמי שהגזבר אינו אלא שליח, וא"כ איך יאנה להקדש ע"י הגזבר, הא י"ל לתקוני שדרתיך כו'. ושותא הזאת לא ידענא, דהא כיון דמכירת הקדש א"א כ"א ע"י גזבר שהוא שליח, ואפ"ה גילתה התורה שאין אונאה, הרי פירשה התורה שאפי' בטעה ע"י שליח אין אונאה, ויש להסביר עוד הדברים, דהנה בהדיוט גופא כשהתנה השליח בין לתקון בין לעוות בתר תנאו אזלינן, ובהקדש שהגזבר שליח דרחמנא הוא, על תנאי משפטי האמורים בתורה ירד לשליחותו, וכיון שרחמנא אמר שאין אונאה להקדש, הוי כאילו נתרצה המשלח על העיות, וכיוצא בזה כתב הרשב"א במס' ב"ק (דף כ') ע"ז דאמר רבה התם, הקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי, דכמו בהדיוט מדעת היינו שהתנה עמו שישלם שכר הדירה שצריך להעלות לו שכר, כן בהקדש גם שלא מדעת, דכיון שמפורש בתורה שאסור ליהנות מן ההקדש, הוי כאילו התנה כן ע"ש שזה תוכן כוונתו, הרי מפורש מדבריו שבהקדש שאין מי שיתנה, דיני התורה עצמם הן הם תנאי השליחות, וה"נ כיון שלדין תורה אין אונאה בהקדש, הוי כאילו התנה כן שגם אם יעוות יהיה מעשהו קיים:

ועוד היה אפשר לומר, דהנה הא דאמרי' דמצי א"ל לתקוני שדרתיך כו' היינו דוקא בשליח, ומשום דאמר לו אדעתא דהכי לא עשיתיך שליח וכמ"ש רש"י (בבכורות דף ס"א) אבל בפועל ועבד דהוי מטעם יד, מסתבר שלא מצי למימר הכי, ואפי' אם עוות הפועל ג"כ לא מצי לבטל המעשה, ולפי"ז י"ל שהגזבר עדיף נמי משליח ויש לו דין יד וכמ"ש (בב"ק דף ל"ו) גבי גבאי צדקה, אנן יד עניים אנן, אלא שקשה לי דא"כ באפוטרופוס שנתאנה נמי נימא הכי דיש לו דין יד וא"א לבטל המכירה, ובאמת מפורש בחו"מ (סי' רכ"ז) דאפוטרופוס דומה בזה לשליח דמצי א"ל לתקוני שדרתיך כו', ועיין בנה"מ (סי' ר') בפתיחה לסי' הנ"ל שכתב דהגזבר גופא דומה לשליח ע"ש:

שוב ראיתי שאין אנו צריכים כלל לכל התרוצים, דבלא"ה ניחא, דהא הטעם דמצי א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, משום דהוי טעות בשליחות ואדעתא דהכי לא עשיתיך שליח, וכמש"כ רש"י שם בבכורות, וא"כ בהקדש הא לא שייך טעות דמאן טעה, ושום מקח טעות לא שייך בהקדש וכמ"ש לקמן (דף נ"ז ע"א) ברש"י ד"ה אבל אהקדשות וז"ל דאילו גבי הדיוט אמרינן טעה ואדעתא דהכי לא קנה, אבל בהקדש ליכא למימר הכי דמאן טעה עכ"ל, הרי להדיא דבהקדש לא שייך למימר אדעתא דהכי לא עשיתיך, ואין בזה אפי' ריח קושיא:

בגמ' בעי ר' זירא שכירות יש לו אונאה ממכר אמר רחמנא כו', וכל הראשונים פירשו דהבעיא הוא אי בשכירות יש לו אונאה כלל, דממכר אמר רחמנא ולא שכירות, ולפי"ז בשכירת פועל או בקבלת מלאכה פשיטא שאין בו אונאה, דאפי' למאי דפשיט דבשכירות יש אונאה, היינו משום דשכירות כיון דליומי' מכירה הוא הוי נמי ממכר, דאטו ממכר לעולם כתיב, אבל בהנהו דליכא מכירה כלל אין בהם אונאה, והכי איתא להדיא בשמ"ק ובנמוק"י בסוגיין. וקשה לי טובא מ"ש הרמב"ם (פי"ג מהל' מכירה) וכן הטור ושו"ע (בחו"מ סי' רכ"ז) שבקבלנות יש דין אונאה, והמ"מ כתב דטעם הרמב"ם משום דס"ל דקבלן לא דמי לעבד, ודוקא פועל דמי לעבד ולא קבלן, ומאי דאימעיט מאונאה הוא עבדים שהוקשו לקרקעות וקבלן לאו עבד מיקרי ע"ש במ"ל, ולפמ"ש יקשה טובא, דנהי דמטעם עבד א"א למעוטי מאונאה, מ"מ נמעטו מטעם דבעינן מכירה וליכא, ופליאה נשגבה על מפרשי הרמב"ם והשו"ע שלא דנו בזה כ"א מטעם מיעוטא דעבדים, ולא דנו כלל דהא לאו מכירה היא, ואיך לא נתעוררו דפסק השו"ע הוא נגד הסוגיא דהכא, הן אמנם דעל הטור והשו"ע יש לי ליישב, דהנה זה ודאי שמ"ש השמ"ק והנמוק"י דבקבלנות ליכא מכירה, היינו רק למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי, וכיון דאין זוכה בהשבח, ורק שכר פעולה שקיל, אין שייך מכירה, אבל אי נימא דאומן קונה בשבח כלי, יש כאן מכירה ממש, דבתחלה זכה האומן בשבח ואם חוזרו הרי חוזר ומוכר לו, וכמ"ש רש"י לקמן (דף ק"ב) ד"ה אומן וז"ל וכשמחזירו לו הרי הוא כמוכר לו שבח שהיה לו בתוכו ע"ש, והנה כבר נתעוררו הרבה אחרונים על הסתירה שיש בזה בפסקי הטור ושו"ע, דבחו"מ (סי' ש"ו) פסקי דאין אומן קונה בשבח כלי, ובאה"ע לסי' כ"ח) הביאו שני דיעות בזה, והכריע הטור כשי' ר"י ור"ת דאומן קונה בשבח כלי, וע"ש בב"ח ובדרישה באה"ע שתירצו, דבדבר שבממון ס"ל דאין אומן קונה, ובקדושין דאיסורא הוא פסקו להחמיר כשי' ר"י ור"ת דקונה ע"ש היטב, ובענין אי אונאה נחשב לאיסורא או ממונא, הובא בתוס' (לעיל דף נ"א) בד"ה בד"א שני דיעות ע"ש, והפוסקים הכריעו דהלכה כרב משום דאונאה הוי איסורא וכמ"ש האשר"י שם, וכן הופסק בטושו"ע (סי' רכ"ז), ולפי"ז א"ש, דהטור והשו"ע דסברי דאונאה הוי איסורא, ולשיטתם באה"ע דבאיסורא אמרינן להחמיר דאומן קונה בשבח כלי, ולהכי שפיר אמרינן דבקבלן יש אונאה כיון דקונה בשב"כ הוי מכירה מעליא, ועצה הזאת אמנם נכונה מאוד בישוב הטור והשו"ע. אכן הרמב"ם דס"ל שגם בקדושין דאיסורא הוא אין אומן קונה בשב"כ, וא"כ בקבלנות ליכא שום מכירה ואמאי יש בו אונאה:

ומה שנ"ל בישוב הרמב"ם עפמ"ש בשמ"ק בשם רבינו יהונתן וז"ל שכירות יש לו אונאה כלומר אם אדם משכיר לחבירו בית אחד יותר משתות שראוי לשוכרה מי מתבטל השכירות כדין מטלטלין, או דילמא דין מכר יש לה ובמכר הא אמרינן דאין לקרקע אונאה עכ"ל, והמתבאר מפירוש הזה, דמה דמספקא לר' זירא בשכירות, אין זה בשכירות מטלטלין ומשום דבעינן ממכר, ודינא דשכירות יהיה גרוע ממכירה בדין דאונאה, דזה פשיטא דבדין אונאה לא בעינן ממכר דוקא, ורק הספק הוא בשכירות קרקע, אי ממעטינן נמי מאונאה כמכר, ושמא שכירות עדיפא ממכירה, דדוקא במכירה ממעטינן קרקע מאונאה, אבל בשכירות אפי' בקרקע נמי יש אונאה, וסברת הספק י"ל עפמ"ש החנוך (בסי' של"ז) דהא דממעטינן קרקע מאונאה, אין זה גזה"כ, אלא טעמא רבה יש כאן, דבקרקע כיון שדבר קיים הוא לעולם, דרך הבריות למחול בו כל אונאה וכעין משארז"ל שקרקע דבר השוה כל כסף הוא ע"ש, ולטעם זה י"ל שדוקא במכירת קרקע דקיים מקחו לעולם עביד דמחיל, אבל בשכירות שאינו אלא לזמן הוי כקניית מטלטלין דאין דרך הבריות למחול יתר משתות, ופשוט ליה דכיון דשכירות הוי ממכר ליומא, וא"כ דמיא לגמרי למכר ואין בזה אונאה, ולפי"ז י"ל שהרמב"ם מפרש נמי כוונת הבעיא כן, וא"ש פסק הרמב"ם, דהא לפירוש זה פשיטא לן דבכל דבר שנתאנה הן במכירה והן בקבלנות יש אונאה, דלא בעינן מכירה דוקא, ורק הספק הוא בש"ם, אי בשכירות דיינינן אונאה אפי' בקרקע, אבל במטלטלין פשיטא דיש אונאה אפי' בשכירות, דלא בעינן מכירה דוקא, ומדוקדק לפי"ז לשון הרמב"ם שז"ל כשם שאין אונאה במכירת קרקע כך אין אונאה בשכירות קרקע, והפרישה (בסי' רכ"ז) תמה ע"ז, דמלשון הרמב"ם משמע דהיה הוה אמינא בש"ס שבשכירות קרקע יהא אונאה, והיכי אפשר לומר כן, והא כיון דבמכירת קרקע אין אונאה כ"ש בשכירות דאפי' במטלטלין מספקא לן, ומאי אשמעינן הרמב"ם בזה ע"ש שטרח ליישב, ולמ"ש מדוקדק מאוד, דבאמת זהו הבעיא דר' זירא, אי שכירות קרקע יהא עדיף ממכירה לענין אונאה, ופשיט דבשכירות נמי אין אונאה דדמיא למכר וכלשון הרמב"ם ממש ודו"ק:

אלא דאכתי צריך באור מ"ש הרמב"ם אח"כ שם, אבל בשכירות מטלטלין יש אונאה משום דשכירות ליומא ממכר, ולמ"ש יקשה דלמה הוצרך לתת הטעם משום דהוי כמכר, דהא אפי' בלא זה נמי הוי אונאה, וצ"ל דמה שהוצרך לטעם הזה אין זה לעיקר הדין דאונאה, דבעיקר הדין דאונאה אפי' היכי דלא הוי מכירה נמי יש אונאה, ורק דבפרטי דין האונאה הו"א דשכירות לא דמיא למכירה, דאפשר שבמכירה עביד איניש דמחיל עד שתות, אבל בשכירות מטלטלין דהוי רק לשעה אפשר דאפי' פחות משתות נמי הוי אונאה, וי"ל דבעיא דר' זירא נמי כן הוא אי שכירות דמיא למכירה בפרטי הדין בין בקרקע בין במטלטלין, ובקרקע יש לומר דבשכירות לא עביד דמחיל יותר משתות, ובמטלטלין אפי' פחות משתות נמי מחזיר האונאה, ופשיט דכיון דליומא ממכר הוא ודמיא למכירה גם לפרטי הדין, וזה שנתן הרמב"ם הטעם בשכירות מטלטלין משום דדמי למכירה, אין זה לעיקר הדין, אלא לפרטי הדין, דמטעם זה דמיא ממש למכירה לענין שתות ופחות משתות, וכן משמע מהכ"מ שם ע"ש, אכן למ"ש דמצד הסברא הו"א דבשכירות לא עביד איניש דמחיל אפי' פחות. משתות, ורק משום דדמיא למכירה אמרינן דדמי גם לענין זה למכירה, א"כ בקבלנות דלא דמי למכירה, נהי דודאי יש לו אונאה, אבל בפרטי הדין אפשר דאפי' בפחות משתות נמי חוזר, ומהרמב"ם לא מוכח בזה כלל, דהוא לא כתב כ"א שבקבלנות יש אונאה, ולמ"ש יש לדון בזה אי דיינינן ביה דין דשתות ופחות משתות ודו"ק היטב, כי לענ"ד מ"ש בישוב הרמב"ם הוא ברור:

וי"ל שגם הטושו"ע יפרשו כפי' הרמב"ם, וניחא בזה מ"ש הטור והשו"ע דבשכירות פועל משום דדמי לעבד ועבדים איתמעטו מאונאה, ולמה מיאנו לומר דהטעם משום דבשכירות פועל ליכא ממכר, דטעם זה מרווח טפי, דאילו לטעם השו"ע דחוק קצת, דהא קרא דוהתנחלתם דמיני' ילפינן שעבדים הוקשו לקרקע, בעבד כנעני כתיב, ולמ"ש דיפרשו כשיטת הרמב"ם לא בעינן כלל מכירה באונאה, ומוכרחים הם לטעם שכתבו ודו"ק:

בתוד"ה והאי, הקשו דהא בע"ז מוכח דשכירות לאו מכירה היא דכהן ששכר פרה לא יאכילנה כרשיני תרומה, וכן ממ"ש דהשוכר ביתו לעכו"ם והכניס ע"ז לתוך ביתו עובר הישראל משום לא תביא תועבה כו' ע"ש, כוונתי בזה לדעת הגדולים בישוב קושית התוס', דהא דאסור כל הני היינו משום דכיון דגוף הדבר הוי של המשכיר, נחשב זה כשלו לענין הנהו איסורים, אבל ודאי דהנאת התשמיש שיש לשוכר על אותו דבר הוי כמכר ממש, ובכל מקום נמי נחשב כמכירה, ולא צריכי לרבות באונאה מייתורא דקרא, והנה המהרש"ל ביש"ש (פ' הפרה סי' ל"ג) כתב שגם התוס' סוברים דשכירות נחשב כמכירה, ואע"ג דהגוף אין קנוי, מ"מ כיון שההנאה הוי ממש כמכירה, נחשב כמכר, והא דאיצטריכי ליתורא באונאה, משום דאי לאו יתורא הו"א שאע"ג דבכ"מ נחשב מכירת ההנאה כמכירת החפץ, אבל באונאה כיון דלא ריבתה התורה כל דבר לאונאה, דהא הוציאה עבדים וקרקעות והו"א דכמו כן נוציא גם מכירת ההנאה ונאמר כיון שהגוף לא נמכר לא נחשב כמכירה, לזה אתא יתורא לומר שאפי' באונאה נמי אמרינן דנחשב כמכירה, אבל בשארי מקומות פשיטא דשכירות ליומא נחשב כמכירה ע"ש, והנה אם כי מצד הסברא היה הדבר נכון, אכן מלשון התוס' (בע"ז דט"ו) דסיימו שם להדיא דבשארי מקומות אמרינן שכירות לא קניא, אי אפשר לומר הכי, וכן מוכח מהרמב"ם, דבשארי מקומות אמרי' שכירות לא קניא והיא ממ"ש (בפ"ו מהל' שכירות) דחצר המשכיר קונה למשכיר אעפ"י שהוא שכור ביד אחרים, והב"י בתו"מ (סי' שי"ג) הקשה דהא שכירות ליומא ממכר הוא ע"ש, אע"כ מוכח דהרמב"ם יסבור כתוס' דבשארי מקומות שכירות לא הוי כמכר, וכ"כ הט"ז שם, ועיין מה שכתבתי לעיל (דכ"ו ע"א) בתוס' ד"ה וניזיל:

בתוד"ה כל דבר שבמדה כו', וקשה דבפ' בית כור כו', ופי' רשב"ם שם כו', וקשה לפירושו מהכא ע"ש, הנה האי חוזר דקאמר רבא אפשר לפרשו דהמקח חוזר והוי מקח טעות, ואפשר לפרשו דאאונאה קאי שחוזר האונאה, והמקח אין מתבטל, וכן פי' הרא"ם באמת שאפי' במטלטלין נמי אין מתבטל המקח וכמ"ש בשמ"ק בב"ב, וכפי אשר למדתי מתורת הרמ"ה בס' יד רמה (פ' הספינה) דהך דרבא לשיעורין ניתנו, לפעמים יתפרש כוונתו, חוזר אמקח ולפעמים אאונאה, דבמילתא דמצי האדם ליהנות מן המקצת כמו דמיתהני מכולו לפי חשבון, לא הוי מקח טעות, ובמילתא דבמקצתו לא מיתהני כמה דמיתהני מכילו לפי חשבון, כגון בגד העומד ללבישה, שם הוי מקח טעות ע"ש, ועפי"ז יתפרש ג"כ כוונת רשב"ם, דבקרקע כי האי דמיירי בפ' בית כור, שמיירי בקרקע העומד לזריעה או לנטיעה, דכיון דלפירא קיימי ועבדא פירי לפי חשבון, מינח ניחא ליה לקנות לפי חשבון, אבל בשארי דברים שבחסרון המקצת יופסד גם ההנאה מן המותר, וכגון שמכר לו בית גדול ונמצא קטן, דכיון דעומד להשתמש בדירה ולא ניחא לו בקטן, גם הרשב"ם יודה דחוזר המקח לגמרי, כן היה נראה, אלא שלשון הרשב"ם דמחלק בין קרקע למטלטלין לא אתי שפיר לפי"ז, דלפמ"ש אין חלוק בין קרקע למטלטלין דגם במטלטלין היכי שלא יופסד הנאתו לפי חשבון, כגון בבישרא ופירי נמי אין חוזר המקח, ונראה דהרשב"ם יפרש שבכל קניית קרקע אין המקח חוזר, דקים להו לרבנן דנוח לו לקיים המקח אפילו בחסר מקצת, וקפידתו בזה לאו למיהוי בטול מקח, אלא דלא תיהוי מחילה, ובקרקע יתפרש האי חוזר דרבא אאונאה, ובמטלטלין הוי חוזר אמקח, ולא קשה קושית התוס' מהכא ומקדושין דודאי האונאה צריך לחזור גם בקרקע, היכי שהאונאה היה במדה, דדוקא אם האונאה היה במחיר המקח הוא דאימעיט קרקע מאונאה, ומשום דאמרי' דקרקע שוה כל כסף וכמ"ש לעיל, בשם החנוך, משא"כ אם האונאה הוא במדה, גם בקרקע צריך להחזיר, והרשב"ם לא קאמר רק שבקרקע אין המקח מתבטל, וז"ב למעיין ברשב"ם שם:

והמתבאר מתוך דברינו שד' שיטות חלוקות יש בהאי חוזר דקאמר רבא, מלשון רש"י משמע דסובר דבכ"מ הוי מקח טעות ומטעם כיון שפירש בעת הקנייה בחזקת כן ואינו כן נמצא דהוי מקח טעות, דאדעתא דהכי לא זבין, ושיטת הרא"ם דחוזר אאונאה הוא והמקח אין מתבטל, ולדברי שני השיטות הללו, רבא השוה מדותיו, לרש"י אמקח, ולרא"ם אאונאה, אין חלוק בין מכירה למכירה, ולשיטת הרמ"ה ורשב"ם, רבא לא השוה מדותיו, ולפעמים חוזר אמקח, ולפעמים אאונאה, ושיטת הרמ"ה דהחלוק אינו בין קרקע למטלטלין, אלא אם בחסרון המקצת יופסד גם ההנאה מן המותר, כגון בבגד העומד ללבישה ובית לדירה, חוזר המקח, דאיכא דניחא לו בגדול, ובמקום שלא יופסד ההנאה מהמותר כגון בבישרא ופירי או בקרקע העומדת לזריעה, חוזר רק האונאה והמקח אין מתבטל, ולרשב"ם הוי ש החלוק בין קרקע למטלטלין, ובכל מטלטל חוזר המקח, ובקרקע רק האונאה, ויש עוד שיטה חמישית, והוא הרמב"ן בב"ב, דבמקום שאפשר להשלים החסרון חוזר רק האונאה, ובמקום שא"א להשלים כגון בהך דסוגיין, שדאי שיתא ולא שדא כ"א חמשה בטל מקח:

והנה בתלוש ולבסוף חיברו, אי דמיא לקרקע לענין אונאה, מלשון הרמב"ם והשו"ע (בסי' רכ"ז) שכתבו אפי' שכר טרקלין ששוה אלף בדינר כו', מוכח להדיא דכקרקע הוי, וגם בזה אין אונאה, וצ"ע מנ"ל הא, דהא במס' (חולין דף ט"ז) משמע דבית הוי כמטלטל לענין איסור ע"ז, ומה שחילק הש"ך (בחו"מ סי' צ"ה סק"ח) בין איסורא לממונא, דבאיסורא הוי כמטלטל אין שום סברא לזה, וכן מה שהביא ראיה מקנין, דבית נקנה בקניני קרקע, וגם משעבוד, דמיקרי נכסים שיש להן אחריות לאו ראיה היא להך דהכא, דהתם שאני, דהא הטעם שבמטלטלין אין דין שעבוד, היינו משום דלאו עלייהו סמיך דיכול להצניעם, ולהכי מסתבר דבבית כיון שלא יכול להצניעם סמיך עלייהו כמו בקרקע, ומקנין שטר נמי לאו ראיה, דבקרקע גופא יליף דשטר קונה מקרא דספר המקנה לקדושין כ"ו) ובקרא זה כתיב, קנו בתים ושדות, וכן בחזקה דיליף מקרא דשבו בעריכם במה תפשתם בישיבה, וכיון שישבו בבתים, גם הבתים קנו בישיבה ואין זה משום דהוי כקרקע, ומקנין כסף י"ל כמ"ש במג"א (סי' תתל"ז) דהוי משום אגב. ואכן אפ"ה נ"ל דינו של הרמב"ם אמת, שאפי' באונאה הוי בית כקרקע, ולא קשה מההיא דחולין, דבאמת י"ל דבית יצא מכלל מטלטל ממש, כיון שאינה מטלטלת, וגם לכלל קרקע ממש לא באה דהא ס"ס היתה תלוש מעיקרא, ולכן במקום דבעינן מטלטל דוקא, שם לא חשבינן בית למטלטל, ובמקום שהקפידה הוא על קרקע דוקא, שם ממעטינן בית, כיון דמתחלה היתה תלושה, ולפי"ז באונאה דממעטינן קרקע מקרא דמיד עמיתך, דבר הניתן מיד ליד, וכיון דבעינן בזה דבר הניתן מיד ליד דהיינו מטלטל ממש, א"כ בית דאינו ניתן מיד ליד הוי דינו כקרקע, וכן בדין דשומרים דממעטינן קרקע מכלל ופרט, דבעינן דבר המטלטל, התם נמי בית הוי כקרקע, כיון שאינו דומה לפרטא דהוי מטלטל ממש, אבל בההיא דחולין דמיירי לענין איסור עכו"ם, דממעטינן התם קרקע מקרא דאלוהיהם על ההרים ולא ההרים אלוהיהם, דכל דבר שלא היה בו תפיסת יד אדם לא נאסרה, ושם בית לא הוי כקרקע, דלא הוי דומיא דהרים, דהא היתה בה תפיסת יד אדם, ודרך הזה יהי' לנו לקלורין בהרבה מקומות המדברים מזה, ועמ"ש לקמן (דף ק"ב ע"ב) לענין איסור דבל תלין בבתים, ולעיל (דף י' ע"א) לענין קנין חצר, וז"ב:

ברש"י ד"ה אם מכרן, פי' שמכר הזרעים לחבירו לקצור התבואה כשתגדל, ואמר לו שדאי בה כמה דבעי וכמו שמסיק, ועיין בב"ח חו"מ (סי' רכ"ז):

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה