אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף נו.

דף נה.

ממתני' אלו דברים שאין להם אונאה הקרקעות כו', ראיתי בזה שני נביאים אינם מתנבאים בסגנון אחד, הרמב"ן בפירושו על התורה תמה, דהא עיקר אונאה בקרקע כתיב דכתי' לפי רוב השנים תרבה מקנתו, דמשמע מזה שיש לו למכור לפי ערך השנים כדי שלא יבוא לידי אונאה, ותי' דלא נתמעטו קרקעות רק מהשבה, אבל לאו דלא תונו איכא בהו, וכ"כ מהרש"ל ביש"ש הובא בסמ"ע (סי' רכ"ז סקנ"א) ע"ש, ואכן הפנ"י בסוגיין שהקשה ג"כ כקושית הרמב"ן תירץ שרק איסורא לכתחילה איכא בקרקע, אבל אזהרה דלא תונו לא קאי על קרקע ע"ש, והנה מה שנסתפקו האחרונים אם יש מלקות באונאת קרקע, למ"ש הפנ"י ודאי א לוקין כיון שאינם כלל בכלל האזהרה, ולשיטת הרמב"ן דאזהרה איכא בהו, נ"ל דתליא במחלוקת הרמב"ם ותוס' (לקמן דף ס"א) דלפי מה שמוכח שם מתוד"ה לעבור בב' לאוין, משמע דס"ל דהא דאמרינן דלאו הניתק לעשה אין לוקין, היינו היכי שהתורה ניתקה מפורש וכגון בגזל ואבידה שהתורה ניתקה להשבה מפורש, וכיון שהתורה גילתה שהשבה הוא תקון הלאו להכי אין לוקין, אבל אונאה אע"ג שחייב להחזיר האונאה מ"מ אחרי שבתורה לא הוזכר להדיא השבת האונאה ואין אנו יודעין אם ע"י החזרה יתוקן הלאו לוקין ע"ז, ומה"ט ס"ל שאפי' באונאת מטלטלין שמחויב להחזיר נמי לוקין, ועמש"ש בחדושיי להוכיח כן, א"כ כ"ש באונאת קרקע שנפטרו גם מתשלומין דלוקין ע"ז, ואכן לשיטת הרמב"ם (בפי"ח מסנהדרין) דכל לאו הניתן לתשלומין אין לוקין, נ"ל שאפי' באונאת קרקע דנפטרו גם מתשלומין מדינא, מ"מ כיון דלצאת ידי שמים ודאי מחויב להחזיר, דכיון דאיסורא איכא בהו, מחויב לצאת ידי שמים, וכמ"ש בס' ארעא דרבנן אות י"ג בהגהות עפרא דארעא, דאם אך נימא שאיכא איסורא מחויב להחזיר בכדי לצאת ידי שמים, מיקרי זה לאו הניתן לתשלומין, דהא לסברת הרמב"ם דס"ל שאע"ג דהתורה לא ניתקה מפורש, וא"כ אין אנו יודעין שהחזרה הוא תקונו של הלאו, ואפ"ה אין לוקין, וטעמו שכיון שעיקר האיסור אזהרת ממון חבירו הוא, ולזה מעצמינו נדע שבחזרתו מתוקן האיסור ולאו מידי עביד, ולפי"ז אין נ"מ אם מחויב התשלומין מדינא, או שמדינא פטור ומשלם מעצמו, דהא אפי' היכי שמחויב מדינא נמי אין לנו ראיה מה"ת שלאו זה מתוקן בחזרה, כיון שהתורה לא ניתקה מפורש, ואלא מסברא אנו יודעים שלאו הניתן לתשלומין כיון דעיקר אזהרתו אינו אלא בשביל ממון חבירו, בחזירתו יתוקן, ומה לי אם החזרה יהיה מחמת שמחויב מדינא, או יחזיר מעצמו דרך תשובה משום שרוצה לצאת ידי שמים, הן אמנם ראיתי בס' נחלת צבי (חו"מ סי' רכ"ז) שהק' על יסוד דארעא דרבנן מהא דאמרי' (לעיל דף כ"ו) נטלה לפני יאוש ע"מ לגוזלה ואחר יאוש נתכוון להחזירה עובר משום לא תגזול, דכיון דהדרה לאחר יאוש מתנה בעלמא הוא ואיסורא דעביד עביד, הרי משמע דהיכי שאין בו דין חזרה לא מתוקן האיסור ע"ש, אכן אין מזה שום תפיסה, שבאמת כמעט כל הראשונים העבירו בקולמוס על דין זה וכמבואר בשמ"ק שם, וגם בתוס' שם כתבו שרק הלאו דלא תוכל להתעלם לא ניתקן אבל לאו דלא תגזול ניתקן אפי' אם הדרה לאחר יאוש בשעה שהוא פטור מדינא, ועיין בפ"ת (חו"מ סי' רל"ז) בשם חמדת שלמה, שהיכי שמחזיר דרך תשובה יתוקן האיסור אפי' אם מחזיר חזרה שפטור מדינא ע"ש, וכיון שכן נראה פשוט שאפי' באונאת קרקע דפטור מדינא, נמי מיקרי לאו הניתן לתשלומין ואין לוקין לשי' הרמב"ם:

והנה במנחת חנוך (מצוה של"ז) הקשה אמאי אין לוקין באונאת קרקע, דמ"ש מחובל בחבירו דעובר בלא יוסיף, ובהכאה שוה פרוטה דמפורש בתורה תשלומין ישלם ואינו לוקה, ובחובל בהכאה שאין בה שו"פ כיון דאינו משלם לוקה וכר"י (בכתובות דל"ב) וא"כ ה"נ באונאת מטלטלין דניתן לתשלומין שפיר אינו לוקה, אבל באונאת קרקע דאינו משלם למה אינו לוקה, וע"ש שרצה להוכיח מזה דהרמב"ם יסבור שגם אזהרה ליכא בקרקע ולעד"נ שלא קרב כלל זה אל זה, דבחובל בחבירו, קפידת החבלה וחיוב הממון מחמת שני רשעיות מיוחדות הם, דקפידת אזהרת עשיית החבלה אינה מטעם הפסד ממון, שחובל לחבירו ומפחיתו מכספו, אלא עיקר הקפידה הוא החבלה בעצמה, אלא שממילא יש בזה גם דין ממון, במה שהזיק והפסיד שוויו של חבירו, והא דאמרי' דביש בה שו"פ נפטר ממלקות אין זה משום דע"י חזרת הממון מתוקן הלאו, דזה א"א כיון דעיקר האיסור אינה אזהרת ממון, איך יתוקן בחזרת הממון, אלא הטעם משום דמכדי רשעתו ילפינן דבשני רשעיות א"א לחייבו, והתורה ריבתה מפורש רשעה דתשלומין, אבל עיקר הלאו לא ניתן לתשלומין ולהכי באין בהכאה שו"פ דלא מחייבינן רשעה דממון, חייב מלקות מטעם הלאו דלא יוסיף, אבל הכא באונאה, שעיקר האיסור אזהרת ממון הוא, ועצם הלאו ניתן לתשלומין, ולאו בר מלקות הוא, ולהכי אין לוקין עליו אפי' באונאת קרקע נמי כיון דעכ"פ מחויב לצאת יד"ש, לאו הניתן לתשלומין מיקרי, ובחזרת הממון מתוקן האיסור ואין ראוי ללקות על לאו כזה, משא"כ לאו דחובל, דעצם הלאו לא מיקרי ניתן לתשלומין, ורק הפטור יבוא משום כדי רשעתו, ולהכי היכי דליכא חיוב רשעה דממון מלקינן שפיר:

ועוי"ל דאפי' היה לאו דחבלה, לאו הניתן לתשלומין, ג"כ בחבלה פחות משו"פ ראוי הוא ללקות, דהשבה דפחות מפרוטה לאו השבה מיקרי, וכמש"כ רש"י (בסנהדרין) דפחות מש"פ אינו בהישבון, וכיון שהאיסור הוא אפי' על פחות משו"פ נמי, וההשבה אינה כלום, נמצא שלאו מידי עביד בהשבה ולא תיקון כלום ודו"ק, ועמ"ש עוד לקמן (דצ"ב ע"א):

ולפמ"ש יצא לנו כנוגה צדקת הרמב"ם במה דס"ל לאו הניתן לתשלומין אין לוקין, והכ"מ הקשה שזהו נגד סוגיא מפורשת בכתובות, דכל היכי דאיכא ממון ומלקות מילקא לקי ממונא לא משלם ע"ש, והנה הכ"מ הבין דכל היכי דאיכא ממון ומלקות כגון בחובל ועדים זוממין, לאו הניתן לתשלומין מיקרי, ותמה אני אם יצאו דברים הללו מרבינו הכ"מ, להשוות הנושאים אשר אין להם שום שווי ודמיון, דסברת הרמב"ם הוא דוקא במקום שעצם איסור הלאו ניתן לתשלומין, היינו שבתשלומין יתוקן הלאו, וכגון בלאו כזה שעיקר הקפידה הוא משום אזהרת ממון חבירו, ובזה שפיר אמרינן דבחזרת הממון יתוקן האיסור, ונמצא דלאו מידי עביד ואין ראוי שוב ללקות, ומה ענין זה לכל היכי דאיכא ממון ומלקות שבחובל ועדים זוממין, דעיקר האזהרה אינה בשביל הפסד ממון חבירו, ואפי' שלא במקום הפסד נמי אסור להעיד עדות שקר, אלא שיש בזה נמי חיוב ממון בשביל ההפסד שגרם לו, ואפי' כשיחזיר הממון נמי אין מתוקן האיסור, וא"כ לאו כזה לא מיקרי לאו הניתן לתשלומין, ולהכי ס"ל דמלקא לקי אם לא במקום שריבתה התורה מפורש לתשלומין כגון בחובל וז"ב:

והנה בס' מעיני החכמה הוכיח שבקרקע אין לוקין, דאי נימא דלוקין א"כ לקמן בר"פ איזהו נשך דאוקמינן הלאו דלא תגזול בכובש שכר שכיר ולא בגזל גופא משום דאין לוקין על גזל ואמאי לא מוקי באונאת קרקע דלוקין עליו אע"כ שגם בזה אין לוקין ע"ש, וראיה זאת אינה, דהא פריך שם באמת ולוקמי אריבית ואונאה ומשני דבענינא דשכיר כתיב ומה"ט לא רצה לאוקמי גם באונאת קרקע וק"ל:

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה