בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף נה.
כמ"ד אין בחומשו, והרש"ש הקשה הא גם צ מ"ד זה סובר דפחות מפרוטה לא תפיס ועמ"ש לעיל (דף נ"ג ע"ב) ליישב:
במתני' חמש פרוטות הן, הט"ז (ביו"ד סי' קל"ג) הקשה אמאי לא חשיב נמי הך דשכר יין נסך אין אוסר בפחות מפרוטה, וכאוקימתא דרבא (בע"ז דף ס"ה). ונ"ל ליישב, דעל התנא דמתני' דידן ודאי דלא קשה, דהנה המהר"ם שי"ף נסתפק בכוונת החידוש שאשמועי' התנא, אם פשיטא לו דפרוטה הוי ממון לכל הני דחשיב, ורק חדושייהו דלא נימא שגם פחות מפרוטה מהני, או להיפך דפשיטא לו לתנא דפחות מפרוטה לאו כלום הוא לכל הני, ורק חדושייהו דלא בעינן יותר מפרוטה דומיא דקדושין דהוי לאפוקי מב"ש דס"ל דלא סגי בפרוטה ובעינן דינר דוקא, ונסתייע ממ"ש רש"י בד"ה תנא גזל דאף פרוטה ממונא הוא, הרי משמע שכוונת התנא לאשמועינן החדוש שאף פרוטה הוי ממון ולא בעינן יותר מפרוטה ע"ש שזה כוונתו בתוס' באור, שוב ראיתי בשמ"ק הוכיח נמי שכוונת התנא כן הוא והביא ראיות לזה ע"ש, וכיון שכן אין מקום לקושית הט"ז, דהא ביין נסך אין חדוש מה דפרוטה סגי לאסור, דהא מן הדין היה ראוי לאסור אפי' בפחות מפרוטה נמי, כיון דאיסור הנאה הוא, והנאה איתא אפי' בפחות מפרוטה, וכמ"ש התוס' (בע"ז ל י"ט) ד"ה מכוש, ועוד דלא ידבק בידך מאומה כתיב בע"ז, וא"כ עיקר החדוש הוא מה שבעינן דוקא פרוטה, והתנא דמתני' דלא חשיב כ"א החדוש מה שבפרוטה סגי ולא בעינן יותר מפרוטה, א"א לו למיחשב הך דיי"נ, וז"ב:
ובזה מיושב נמי מה שהק' בס' מ"ה, אמאי לא חשיב הקדש מנה שחללו על שו"פ, די"ל נמי דהתם הוי החדוש דבעינן פרוטה, כיון דעיקר הטעם דמאן דסובר הכי היינו משום דס"ל דערכך האמור בהקדשות כל דהוא משמע, ועמ"ש רש"י (לקמן דף נ"ז) ולזה גם בפחות מפרוטה היה סגי, והרבותא הוא מה שבעינן מיהא פרוטה, וזה לא חשיב תנא דידן, ועמ"ש לקמן דף צ"ו ע"א) מזה:
אלא דאכתי יש מקום לקושית הט"ז אליבא מתניתיה דלוי, דהוא תני ישיבת הדיינין לאפוקי מדרב קטינא דאמר ב"ד נזקקין אפי' לפחות מש"פ, הרי דלדידיה אשמועינן גם החדוש דבעינן פרוטה ולא סגי בפחות, א"כ אמאי לא חשיב נמי הך דיין נסך. ולכאורה עלה בדעתי לומר דתנא דלוי יסבור להיפך, דביין נסך הוי החדוש מה שפרוטה אוסר, והוא עפמ"ש הרשב"א בע"ז שם הטעם דפחות מפרוטה אין אוסר, אע"ג דלא ידבק מאומה כתיב, וכתב דאיסור דיי"נ ממש אפי' בפחות מפרוטה נמי אסור, רק הכא שעיקר השכר היתר הוא, אלא שיש בזה גם מעט מיי"נ, אין פחות משו"פ חשוב להיות נגרר אחריו כל השכר של היתר, וכיון שכן הוי חדוש גדול מה שגם פרוטה חשוב לגרור אחריו כל השכר, ולהכי תנא דלוי דאשמועי' החדוש דבעינן פרוטה ולא סגי בפחות מפרוטה לא יוכל לחשוב הך דיי"נ, כיון שהתם אין חדוש מה דבעינן פרוטה, אכן שוב חזרתי, דהא בע"כ דתנא דלוי חשיב גם העניינים שחדושייהו הוי מה דסגי בפרוטה ולא בעינן יותר, דהא בקדושין ודאי דהחדוש הוא מה שסגי בפרוטה, ולאפוקי מב"ש דס"ל דינר, וכן מה דהוצרך למיתני אונאה, היינו נמי לאפוקי מדרב כהנא דס"ל אין אונאה לפרוטות, ואשמועינן דדי בפרוטה, וא"כ בע"כ דתנא דלוי אשמעינן כל העניינים, הן מה שחדושייהו דסגי בפרוטה, והן מה שחדושייהו דבעינן פרוטה ולא פחות, וכההיא דישיבת הדיינין, וא"כ איך שיהיה החדוש ביין נסך, קשה אמאי לא חשיב לה תנא דלוי, וצ"ל כמ"ש בנקה"כ שם, שודאי התנא תני ושייר כמו דשייר ריבית ע"ש. ואכן מה שהק' בס' מ"ה אמאי לא תני נמי קנין קרקע בפרוטה, לק"מ דודאי בכלל קנין דקדושין הוא, ואם בקדושין סגי בפרוטה, אע"ג די"ל אשה מקפדת על עצמה שלא להקנות בפרוטה, כ"ש בקנין דקרקע דסגי בפרוטה:
בגמ' אין אונאה לפרוטות, ראיתי מקשים דא"כ מאי אסיק רבא לקמן (ר"פ איזהו נשך) דגזל נלמד מריבית ואונאה, הא צריך קרא לגזל גופי', דאי מאונאה לא נדע גזל דבפרוטה הוי, וא"כ להנך פוסקים דפסקו כרב כהנא לא א"ש ההיא דלקמן ולק"מ דהא דאמרי' דאין אונאה לפרוטות, לאו משום דפרוטה לא הוי ממון, דזה ודאי כיון דבכל מקום שוה פרוטה ממון הוא, הוא הדין לענין אונאה, אלא הטעם משום דאמרינן כיון דדרך מקח וממכר הוא עביד איניש דמחיל פרוטה, וכמו דאמרי' דפחות משתות הוי מחילה, אע"ג דעולה לסך גדול דהוי ודאי ממונא, וא"כ בגזל דליכא טעם דמחילה ודאי דפרוטה הוי ממונא, וכיון שלענין עיקר האיסור שפיר ילפינן גזל מאונאה, דבכולהו הוי אזהרת ממון שאינה שלו, ממילא ידעינן דבגזל הוי שיעורו בפרוטה, ודו"ק:
ועוי"ל דהא דאמרי' אין אונאה לפרוטות היינו רק שא"צ להחזיר את האונאה, אבל עכ"פ עובר בלאו ככל גזל כיון דנתאנה שתות, וא"כ שפיר יליף ל מינה, ואם כי כן משמע גם מהרמב"ם דרק מחזרת אונאה הוא דפטרינן וכ"כ במנ"ח (מצוה של"ז), מ"מ לדעתי אין ברור הדבר כ"כ שיהיה בזה איסור דמ"ש מאונאת פחות משתות, אע"ג דהוי יותר מפרוטה, וממונא הוי לכל מילי, ואפ"ה מבואר בשו"ע (חו"מ סי' רנ"ז) שיש להסתפק בזה אם מותר לכתחילה, והטעם כיון דדרך מו"מ הוא ונלע"ד דמחיל בשיעור כזה, מותר לכתחילה, ה"נ כיון ששיערו חז"ל דבפרוטה אין אדם מקפיד ומחיל, שייך נמי לומר דמותר לכתחילה, ואי נימא דבפחות משתות מותר לכתחילה, הוה"ד באונאת פרוטה דמ"ש, ומלשון הרמב"ם שכתב דאין מחזיר האונאה, אין ראיה דאפשר שגם בפחות נמי ס"ל דאיסורא איכא, אבל לדידן דבאונאת פחות משתות לא ברור לאיסור, גם באונאת פרוטה כן הוא דמ"ש ואין שום מקום לחלק ביניהם:
ברש"י ד"ה אין אונאה לפרוטות, בפחות מאיסר שהוא מטבע כסף ע"כ, מלשון זה משמע דס"ל לרש"י דהאונאה גופא לא תהא פחות מאיסר, ואם כי רב כהנא, רק אין אונאה לפרוטות קאמר, שמשמע דבפרוטה מכוונת הוא דאין אונאה אבל יותר מפרוטה אפי' כל שהוא יש אונאה, הרי רש"י יהיב טעמא למילתא דכיון דאפיקתא מפרוטה מכלל דמטבע כסף בעינן, ואיסר הוא מטבע הפחותה שבכסף, ועיין באשר"י שהשיג על רש"י וס"ל דאין אונאה בפחות ממעה כסף שהוא ד' איסרים, והיינו דס"ל נמי כטעם דרש"י, דכיון דאפיקתא מפרוטה בעינן מטבע כסף, וס"ל דמטבע הפחותה הוי מעה, ועיין בב"ח חו"מ (סי' רכ"ז) שמיישב שיטת רש"י, עכ"פ בזה כו"ע מודו דכיון דאפיקתא מפרוטה בעינן מטבע כסף אלא שפליגי איזה מטבע היא הפחותה שבכסף, ומזה יש לי לתמוה הרבה עמ"ש הרמב"ם (בפי"ב ממכירה) שדוקא פרוטה מכוונת אין מחויב להחזיר, הא יתר מפרוטה מחויב להחזיר, והמ"מ כתב שפוסק כרב כהנא ולא יצא עוד ידי חובת הפרישה בזה, דכיון דסובר כרב כהנא דאין אונאה לפרוטות ואפיקתא מפרוטה, א"כ צריך לאוקמי אמטבע כסף, ולפחות איסר בעינן, ותמיהני ששום מפורש לא נתעורר לזה. ונ"ל ליישב, דהנה זה ברור שמ"ש רש"י אין אונאה לפרוטות בפחות מאיסר, לא נתכוון לומר שהאונאה גופא יהיה בכאיסר, אלא כוונתו דכל המקח לא יהיה פחות מכאיסר, דכשהמקח הוא בפרוטות ואין מגיע לכאיסר אין בו אונאה, דאפיקתי' מפרוטה ואוקמי אמטבע כסף, אבל אם במקח יש איסר דבזה הוי האונאה מעט יתר מפרוטה הוי אונאה, דבאונאה גופא לא בעינן דוקא כאיסר, והכי מפורש כמעט ברש"י לקמן (דף נ"ו ע"ב) ד"ה לפרוטות, וז"ל סתם מוכר שטרותיו לבשם אין שם המקח של איסר ביחד אלא של פרוטות עכ"ל, הרי להדיא כמ"ש בכוונתו, דאמקח קפדינן שיהא כאיסר ולא אאונאה, ועוד מלשון הש"ס גופא נראה בע"כ לפרש כן, דהאי אין אונאה לפרוטות דקאמר, היינו כשהמקח הוא בפרוטות, דכבר הקשה התו"ח למה נקט אין אונאה לפרוטות בלשון רבים, אין אונאה לפרוטה הול"ל, ועוד אין אונאה לפרוטות, אין אונאה בפרוטה מיבעי ליה ועמש"ש, ולמ"ש דהכוונה הוא שבמקח משערינן, וכל מקח שאין עולה לאיסר אין בו אונאה, אתי שפיר הלשון לפרוטות, דהיינו למקח שהוא בפרוטות, וגם מה דנקיט בלשון רבים, משום דבמקח הא יש פרוטות הרבה, ולזה א"ש פסק הרמב"ם דביתר על פרוטה כל שהוא הוי אונאה, דהא דאוקמי אכסף, היינו המקח גופא, ובמקח בעינן כאיסר, והאונאה לפי"ז הוי יתר על פרוטה כל שהוא והוא כפי' רש"י, וז"ב: