בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף נג.
תוד"ה ואסורים כו', וי"ל כדמפרש בירושלמי ואסורים לזרים אפי' חצי שיעור, ובשמ"ק הביא בשם הרמב"ן להקשות דמה חידוש בא הירושלמי להשמיענו כאן, דמאי שנא מכל האיסורים שבתורה דחצי שיעור אסור, לר' יוחנן כדאית ליה, ולריש לקיש כדאית ליה ע"ש. ונ"ל ליישב דהירושלמי טובא אשמעי', דהנה במס' יומא (דף ע"ד) קאמר ר' יוחנן דחצי שיעור אסור מה"ת מטעם דחזי לאיצטרופי, והביא שם ברייתא, שגבי איסור חלב נפקא דח"ש אסור מרבוי דכל אוכל חלב, וע"ש בתוד"ה כיון, שנדחקו לתת טעם למה לי הסברא והקרא. ונ"ל לתרץ שודאי בכל איסורי תורה אמרינן דח"ש אסור משום הסברא דחזי לאיצטרופי, אבל באיסורא דחלב שהאיסור הוזכר גביה בלשון אכילה, וסתם אכילה הוי בכזית וכדאמרי' (בחולין דף ק"ב) א"ר אבר מן החי צריך כזית מ"ט אכילה כתיב ביה, ועוד בכמה מקומות בש"ס מוכח דאכילה אינה פחות מכזית, וא"כ אי לא הוי כתיב רבוי מפורש, הו"א דבחלב גלי קרא שדוקא בכזית, להכי איצטריך הרבוי, וא"ש שלא הביא ר' יוחנן קרא דכל אוכל, היינו משום דהרבוי לא הוצרך כ"א בחלב מדהוזכר גביה לשון אכילה, אבל בשארי איסורים לא בעינן לקרא דגם מן הסברא חייב בחצי שיעור, ולפי"ז טובא אשמועינן הירושלמי, דהו"א מדאיצטריך רבוי לחלב, א"כ בכל האיסורים שנכתב האיסור בלשון אכילה, ורבויא ליכא התם, הו"א דח"ש מותר, דגלי קרא שדוקא בכזית, מדנכתב בלשון אכילה, וממילא שגם באיסור תרומה לזרים דכתיב וכל זר לא יאכל קדש, היינו נמי דוקא בכזית מדהוזכר גבי' אכילה, לזה אשמועינן הירושלמי דאפילו הכא מותר גביה חצי שיעור, ואי קשיא על הירושלמי, היה קשיא לי להיפך, דמנא ליה באמת דחצי שיעור אסור כאן, דהא בחלב כיון שנכתב האיסור בלשון אכילה, איצטריך לרבוי על חצי שיעור, וא"כ הכא דלא כתיב רבויא נימא שגלי קרא שדוקא בכשיעור אסור, ומסתבר לומר דהירושלמי באמת רק מדרבנן קאמר דאסור לזר בח"ש, דודאי מדרבנן אסור ח"ש אפי' בהני איסורים שמה"ת מותר גבייהו ח"ש, וכמו לר"ל דסובר דמה"ת מותר ח"ש ואפ"ה מדרבנן ס"ל דחצי שיעור אסור:
אלא דלפי"ז יוחזר קושית הרמב"ן על הירושלמי, דכיון דרק איסורא מדרבנן קאמר, אכתי מאי חידוש אשמועינן, דהא בכל האיסורים נמי אסור ח"ש עכ"פ מדרבנן, וי"ל דאפ"ה הו"א דבאיסורים שהוזכר לשון אכילה אפילו מדרבנן נמי מותר, דכיון שהוזכרו בלשון אכילה הוי כאילו נכתב מפורש גבייהו דכזית בעינן, והיכי שההיתר מפורש בתורה אין כח שוב ביד חכמים לאסור, וכמ"ש הט"ז (ביו"ד סי' קי"ז) שדבר המפורש בתורה אין חז"ל יכולים לאסרו, וריש לקיש דקאמר דח"ש אסור מדרבנן, היינו דוקא באיסורים שלא הוזכר גבייהו לשון אכילה, דלא נזכר היתר מפורש, אבל בהנהו דכתיב אכילה, כיון דמפורש בתורה להתיר ח"ש לא יוכלו חז"ל לאסור, לזה אשמועינן הירושלמי שאפי' בכה"ג אסרו חז"ל, ויש להם כח לאסור דבר המפורש להיתר ודלא כהט"ז. ולפי"ז יהי' מן הירושלמי הזה השגה על הט"ז, ובלא"ה רבים השיגו עליו, עיין בתשובת חו"י, ועיין בפ"ת ליו"ד שם, ולמ"ש יהיה השגה גם מן הירושלמי:
ולפמ"ש יש ליישב התמיה המפורסמה על הרמב"ם (בפ"א מהל' חמץ) שכתב דהאוכל חמץ בפסח אפי' בכל שהוא אסור מן התורה שנא' לא יאכל בציר"י ע"ש, והרעישו כל המפרשים ע"ז, דלמה הוצרך לרבוי, הא בכל האיסורין שבתורה חצי שיעור אסור, ולפמ"ש א"ש דגבי חמץ כיון שהוזכר בלשון אכילה הו"א דוקא בכזית, לזה הוצרך לרבוי מיוחד, וכמו גבי חלב נמי דאיצטריך משו"ה לרבוי מיוחד, והיוצא ממ"ש דבאיסורי תורה שהוזכר גבייהו לשון אכילה, הוי איסור דח"ש רק מדרבנן אפי' לר' יוחנן, אם לא היכי שיש רבוי מיוחד כמו בחלב וחמץ:
ואכתי צריך אנכי לבאר, דהא בטעם דריש לקיש דסובר דח"ש מותר, קאמר התם ביומא, מ"ט אכילה כתיב, משמע שדוקא באיסוריה דכתיב בהו אכילה ס"ל שח"ש מותר, אבל בשארי איסורי תורה שלא כתיב אכילה גבייהו מודה נמי ר"ל דח"ש אסור, ואי נימא שגם ר' יוחנן דסובר דח"ש אסור, היינו נמי דוקא באיסורים שלא הוזכר אכילה גבייהו, ובאיסורים שכתיב בהו אכילה, מודה דהוי מדרבנן, א"כ במאי פליגי, דהא באיסורים דכתיב אכילה מודו דח"ש מותר, ובאיסורים דלא כתיב אכילה ס"ל לשניהם דאסור, וי"ל דרק בחלב פליגי, דלר' יוחנן ס"ל דאע"ג דכתיב גביה אכילה אפ"ה אסור בח"ש מרבוי דכל, ור"ל סובר דקרא אסמכתא וכמש"ש, וא"ל כיון דפלוגתייהו בחלב, א"כ מאי איצטריך ר' יוחנן לסברא דחזיא לאיצטרופי, הא בחלב כתיב רבוי מפורש, די"ל דאי לאו הסברא הו"א דהרבוי אתא לרבות כוי וכמ"ש התוס' שם, וממילא ידעינן ע"י הסברא הזאת דבכל האיסורין שלא כתיב אכילה גבייהו הוי ח"ש אסור מה"ת:
ואמנם לאחר העיון בתוס' דסוגיין משמע להדיא דס"ל שאפי' בהאיסורים שהוזכר אכילה וכמו איסור תרומה לזר, מדאורייתא הוא דאסור, דהא הוסיפו בדבריהם לכתוב שח"ש אסור לר"י כדאית ליה ולר"ל כדאית ליה, דמשמע דלר"י הוי מה"ת, דאי כמ"ש, א"כ בא סור תרומה אין נ"מ בין ר"י לר"ל, ואפי' לר"י הוי מדרבנן, ואע"ג שבירושלמי גופא לא הוזכר ההוספה הזאת, והיה אפשר לפרש כמ"ש, שרק מדרבנן הוא, אכן לפי הוספת התוס' משמע להדיא דיפרשו שהירושלמי מדאורייתא אוסר לר' יוחנן, וי"ל דהתוס' ס"ל לדוחק לפרש דלר' יוחנן הוי מדרבנן, דא"כ מאי איכא בין ר' יוחנן לר"ל כיון דגם לר"ל דוקא באיסורי דכתיב אכילה הוי מדרבנן, ודוחק לומר שרק בחלב פליגי, ועוד דא"כ יקשה מאי אתא הירושלמי לאשמעינן כיון דבכל האיסורים הוי נמי אסור מדרבנן, דא"א לומר כמ"ש לעיל, דאתא לאשמועי' לאפוקי מסברת הט"ז, דאע"ג שהוזכר בתורה מפורש להיתר אפ"ה יש כח ביד חז"ל לאסור, דהא חדוש זה ידעינן מריש לקיש גופא, דהא ר"ל סובר דבחלב מותר מה"ת משום דכתיב אכילה ואפ"ה מדרבנן אסור, הרי להדיא דיש כח לחז"ל לאסור דבר המפורש להיתר, ומשו"ה נראה לתוס' לפרש דהירושלמי מה"ת הוא דאוסר, ואע"ג דלא הוזכר רבוי מפורש כמו גבי חלב, אשמועי' בזה דהשתא דכתיב רבוי לגבי חלב תו לא איצטריך למיכתב בכל האיסורים, דילפינן מחלב שאע"ג דכתיב גביה אכילה ואפ"ה ח"ש אסור, הוה"ד לשארי איסורים, וטובא אשמועינן בזה הירושלמי, דאע"ג דלא כתיב רבוי ילפינן מחלב לאסור ח"ש מה"ת, דבלא הירושלמי היינו אומרים דכל היכי דכתיב אכילה ולא כתיב רבוי מיוחד דח"ש מותר, מדאיצטריך קרא לרבות חלב, ואשמעי' הירושלמי דהשתא דמרבינן בחלב נילף מיניה לכל האיסורין נמי, ולפי"ז לשיטת התוס' הוי פלוגתא דר"י ור"ל כפשוטו, דלר"י דס"ל דגבי חלב יש רבוי, ילפינן מינה לשארי איסורים נמי דח"ש אסור, ולר"ל דס"ל דקרא אסמכתא בעלמא וגבי חלב גופא ליכא רבוי, א"כ בכל האיסורים שיש בהן לשון אכילה הוי ח"ש מותר מה"ת, וכ"ז הוא לשיטת התוס', אבל לשיטת הרמב"ם א"א לפרש שלר"י אסור נמי מה"ת בכל האיסורין ומשום דילפינן מחלב, דהא לשיטתו שגם גבי חמץ יש רבוי לח"ש, א"כ הוי חלב וחמץ שני כתובים ואין מלמדין, דאלת"ה קרא גבי חמץ למה, נילף נמי מחלב, ולדידיה צ"ל כמ"ש שבאיסורין דכתיב אכילה הוי גם לר"י מדרבנן, ור"י ור"ל בחלב פליגי. ועוי"ל שגם להרמב"ם הוי אסור מה"ת לר' יוחנן וכמו לשיטת התוס' ולא הוי שני כתובים, דשניהם איצטריכו לגופייהו, דאי כתיב חלב הו"א דוקא חלב שלא היה לו שעת היתר אבל חמץ לא, ואי כתיב חמץ הו"א דוקא חמץ דאיסורו איסור הנאה, ואפי' ר"ל מודה דח"ש אסור וכמ"ש בירושלמי אבל חלב לא, ולהכי איצטריכו תרווייהו, אבל השתא דכתיבי תרווייהו ילפינן לכל האיסורין נמי שאע"ג שהיה להן שעת היתר כחמץ ואין איסורן איסור הנאה כחלב אפ"ה ח"ש אסור בהו, ועכ"פ דברי הירושלמי מיושבים, דטובא אשמעינן לכ"א מהשיטות הנ"ל:
והנה הרמב"ן עצמו תי' דהירושלמי אשמעי' דלא נימא מדילפינן עיקר איסור דח"ש מחלב והו"א דהיינו דוקא דומיא דחלב ששוה בכל אבל איסור שאינו שוה בכל לא, אשמעי' הירושלמי שאפי' איסור תרומה לזר שאינו שוה בכל נמי אסור, והנה במ"ל (פ"א מחמץ) כתב דלהכי בעינן רבוי בחמץ שלא נימא דומיא דחלב שלא היה לו שעת הכושר, ע"ש שתי' כן בשם מוהרלנ"ח, והגאון מוהר"ן טרייוויש כתב שיסוד מוהרלנ"ח בנוי עמ"ש הרמב"ן הנ"ל, דלא ילפינן חצי שיעור אלא דומיא דחלב דשוה בכל, ה"נ נימא דומיא דחלב שלא היה לו שעת היתר ע"ש ולא זכיתי להבין שיחתם, דהא הרמב"ן לא קאמר שאליבא דאמת כן הוא דלא ילפינן אלא דומיא דחלב, אלא שבלא הירושלמי הו"א כן ואשמעי' הירושלמי דלא אמרינן הכי, הרי ירושלמי מפורש שלא אמרינן דוקא דומיא דחלב ילפינן אלא דהוה"ד אפי' לאיסורין שאינם שוה בכל וכמו תרומה לזרים נמי אסור, ואיך סמכו הם גם אליבא דאמת לומר כן, וא"ל דהירושלמי למד זה גופא מרבוי דחמץ, דמדמרבינן שגם בחמץ דלא דמי לחלב אסור ח"ש, מכלל דלא ילפינן דומיא דחלב, דא"כ יוחזר קושית הרמב"ן דמה חדוש אשמעי' הירושלמי הא כבר ידעינן מקרא דחמץ דלא בעינן דומיא דחלב דוקא, ובלא"ה עיקר דברי הרמב"ן אינם מוכרחים דקושיתו יש ליישב כמה שכתבתי, וגם שיטת הרמב"ם מיושב כנ"ל ואין אנו צריכין לזה:
תוד"ה ועולה באחד ומאה דמה"ת תרומה וערלה בטלים ברוב ביבש ובלח בס', ובגהש"ס הקשה דהא במין במינו גם בלח בטל מה"ת ברוב ואם מין בשאינו מינו גם מדרבנן בטל בס' ע"ש, והן אמנם דמהר"ם מטראני בס' קרית ספר הוכיח מדברי התוס' דס"ל באמת שבלח אפי' במינו הוי בס' ע"ש אכן א"א לומר כן, דהא פלוגתת ר' יהודה ורבנן בלח, הוא בדם הפר ושעיר ואפ"ה קיי"ל כרבנן דאי לאו טעמא דעולין שאני הו"א דבטיל ברוב, והיה אפשר לומר דהתוס' קאמר זה עפ"י שיטת רש"י (בחולין דף צ"ט) דבאינו מינו בעינן ק' ולא סגי בס', שוב ראיתי בפמ"ג לפתיחה להלכות תערובות רצה נמי ליישב כן ומסיק שזה דוחק, וצ"ע:
תוד"ה דילמא אתי כו' אבל הכא טעה, ורעק"א בחדושיו המתיק סברת התוס', לפמ"ש המרדכי אההוא דיבמה שרקקה דם דאמרי' דמהני דא"א לדם בלא צחצוחי רוק, והקשה דליבטל הרוק בדם, ותי' כיון דלא היה המבטל מעולם עומד בפני עצמו אינו יכול לבטל ע"ש, א"כ י"ל דבעלמא אם מחללים בפרוטות הוי חשש דאורייתא, דליכא למימר בזה דהמעט המעשר ששוה יותר נתבטל, כיון דקודם היה הכל מעשר והוי כולו איסור וע"י החלול שנעשה רוב היתר הוא תיכף מעורב עם האיסור בזה הדין דליכא בטול, אבל הכא כיון דהמעשר נתבטל מקודם וליכא חשש דאורייתא שפיר חיישי' שיזלזל לחלל בפרוטות דלא יחוש שמא המעשר שוה מעט יותר דיסמוך להקל על ספק דרבנן לקולא ע"ש שמסיים שכן נ"ל נכון מאוד. והנה מה דפשיטא לו לרבינו הגאון דדינא דמרדכי שייך גם כאן, לדידי מספקא לי טובא, דזה תלוי באשלי רברבי, דלפי סברת המ"ל דעיקר חלוק המרדכי תלוי רק בשעת חלות האיסור, ואע"ג דבשעת הווייתם בעולם היה כ"א עומד בפני עצמו, כיון שבשעת חלות האיסור באו שניהם ביחד בתערובות לא מהני הבטול, היה מקום לומר כדברי רעק"א, אכן המהריט"א (בפ' שלישי מהל' בכורות סי' ל') דחה דברי המ"ל והוכיח מכמה ראיות, דעיקר חלוק המרדכי תלוי רק בשעת הווייתם בעולם שיהיה בפני עצמן, ואם אח"כ נתערבו, אף שלא חלה עליהם שם ביטול, ובשעת חלות הבטול היו מעורבים ביחד, לא מיקרי זה באו שניהם כאחד ושייך בזה בטול, וע"ש שהביא ראיה מוכרחת מחמץ בפסח, דאפי' למאן דסובר דחוזר וניעור בפסח, היינו שיהיה אסור מדרבנן כדין חמץ שתקנו חז"ל דאסורו במשהו, אבל מה"ת בטל ברוב או בנותן טעם, ואמאי לא אמרינן דכיון דבשעת חלות איסור חמץ היה מעורב, גם מה"ת אין לו ביטול, ואם איתא דחלוק המרדכי משום דבשעת חלות האיסור היה מעורב, א"כ ה"נ אף דקודם הפסח היה החמץ ניכר בפני עצמו, מ"מ בשעת חלות האיסור היה מעורב, אע"כ צ"ל דחלוק המרדכי אהווייתן בעולם קפדינן ע"ש וכדבריו הסכימו כמה אחרונים, ולפי"ז לא שייך כלל הכא דין דמרדכי, דהא בהווייתן בעולם היה לכל אחד הויה בפני עצמו, ולא מיקרי זה מעורב מתחלתו. ועוד הא בפמ"ג (סי' ק"ב במש"ז סקי"א) כתב שדוקא בבאים בתערובות מתולדה, אבל כשבא התערובות ע"י מעשה בני אדם, גם המרדכי מודה דבטל, ודוקא ביבמה שרקקה דם שתערובתן הוי מתולדה, א"כ גם הכא נמי לא מיקרי מעורב מתחלת ברייתו. ובעיקר הדבר אין אנו צריכין לזה, דהתוס' יתיישב כהוגן בלא"ה, דהתם כיון אין מה לצרף, ויודע הוא שא"א לצמצם המעשר שיהיה שוה פרוטה ממש, כי באיזה אופן שיעשה לא ינצל, אם יתן בשופי, אז יהיה יותר מפרוטה, ואם מץ יהיה בפחות, ולא יוכל לצמצם שיהיה פרוטה ממש, להכי לא יטעה לחלל בפרוטות, אבל הכא כיון שיש לו מה לצרף, יחשוב שהעודף על פרוטה יצורף זה להמעורב ובשניהם יהיה פרוטה להכי טעה, ודו"ק