אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף נב:

דף נב.

בגמ' אם היה מכירה אפי' לאחר י"ב חדש כו', ונראה פשוט דהוא הדין ברישא דעד שיראה לשולחני בעינן נמי דוקא כשמכירה, ואם אינו מכירה אין מחויב לקבלה מספק, ואע"ג דתנאי דמכירה שנה התנא בסיפא גבי מדת חסידות, מ"מ פשוט שלענין זה אין נ"מ בין מדת הדין לחסידות כיון דכבר נסתלקו מן המכירה הוי זה כאיני יודע אם נתחייבתי לך דאינו מחויב מספיקא, וכמ"ש הט"ז (בחו"מ סי' ע"ה), וכן צ"ל בע"כ לשיטת הט"ז שם שהוכיח מכאן דכשמצא מטבע מזויפת הוי כא"י אם נתחייבתי והביא ראי' ממתני' דנקט אם היה מכירה מקבלה, משמע באינו מכירה אין מקבלה, ואי נימא דתנאי דמכירה הוא דוקא גבי י"ב חדש, אבל קודם שיראה לשולחני מחויב לקבל אעפ"י שאינו מכירה, א"כ יהיה ראיה להיפוך דהוי כא"י אם החזרתי מדמחויב לקבלה אע"ג שאינו מכירה, והא דבעי מכירה היינו דוקא לגבי מדת חסידות, אלא ודאי שלענין תנאי דמכירה אין חלוק בין מדת חסידות למדת הדין, וכ"כ הט"ז להדיא (בסי' רכ"ז) לגבי דין אחר, והא דלא הזכיר התנא תנאי דמכירה ברישא, היינו משום דזה ודאי אשר תוך השיעור שיראה לשולחני כיון דלא עבר זמן רב, ודאי מכיר אותה, אבל אם קרה המקרה שבתוך שיעור זמן המועט נשתכחה מלבו ואינו מכירה שאינו מחויב לקבלה מספיקא, וכ"ז פשוט ולא הארכתי בזה כ"א מפני שראיתי בס' מ"ה שכתב להיפוך דבתוך שיעור כדי שיראה אפי' אם אינו מכירה מחויב לקבלה, ולעד"נ פשוט כמ"ש

בגמ' למימרא דסבר חזקי' דמזלזלינן במע"ש כו' מאי ביפה בתורת יפה, מכאן תמוה מאוד מ"ש הרמב"ם (בפ"ד ממע"ש הי"ט) שכתב דאפי' אם היתה הסלע חסירה כדי אונאתה דהיינו שתות מחלל עליה לכתחילה כשלימה והא הכא אמרי' במסקנא דמאי ביפה היינו בתורת יפה, ומפרשי הרמב"ם שם כתבו דהרמב"ם יפרש דמתני' דנקיט ונותנה למע"ש היינו אפי' בכדי אונאה וכפי' הריב"ן המובא בתוס', ואכן שום ארוכה לא העלו בזה לקושיתינו, שזה אמנם במתני' נוכל לפרש כן אבל בדחזקי' דסובר שאין מזלזלין במע"ש בע"כ דאין סובר כמתניתין וכדקאמר הכא דלדידיה מוכרחים לומר דסובר שדוקא בתורת יפה מחללינן, וגם לפי' הריב"ן בע"כ שנאמר דלחזקי' אין מחללין ביפה ממש, וגם רש"י יפרש במתני' כפי' הריב"ן שאפי' בכדי אונאה מחללין דכן משמע מרש"י ד"ה מאי קאמר ובד"ה ה"ק, ואפ"ה בדחזקי' פי' שרק בשוויה מחללין ודלא כמתני', ואם כי מתחלה הביא ממתני' סיוע לדחזקיה, אכן לפום המסקנא ליכא סיוע ואדרבה דמתני' קאמר דמחללין ביפה ממש, וחזקיה רק בתורת יפה דהיינו בשוויה, וא"כ גם הרמב"ם שס"ל כדחזקיה דלא מזלזלינן במע"ש, וכמ"ש (בפ"ה ממע"ש) ולא פרקינן בצמצום ואיך סובר דמחללין כשלימה ממש, והא הוי נגד מסקנת הש"ס דהכא, ותמהני מאוד ששום מפורש לא נתעורר לקושי' החמורה הזאת. ולחומר הנושא נ"ל ליישב, דהרמב"ם יפרש פי' אחר לגמרי בפירכא ושנויי דש"ס ושלפי"ז יהיה גם למסקנא דקאמר בתורת יפה, היינו נמי בשלימה, והוא דמאי דפריך למימרא דסבר חזקיה דמזלזלנן לא דייקינן הכי ממאי דס"ל לחזקי' שרשאי לחללה ביפה והוי עוד פחות משווי המעשר וכפרש"י, דכיון דמיירי ביוצאת ע"י הדחק בסלע שלם וכדמוקי רב פפא, הרי לא פיחת מידי, ואם יטרח לפורטה אצל נפש היפה יקבלנה בסלע שלם, אלא הדיוק הוא הכי דמלשון דחזקי' מוכח שאין מוותרין במעשר לתת המעות יותר מעט משווי המעשר, דמעיקרא היינו סבורים דעיקר רבותא דחזקיה במה שאמר אעפ"י כשבא לפורטה כו', לאשמעינן דמתני' דקתני נותנה למע"ש היינו כאילו היא יפה, ואע"ג דבהדיוט כשבא לפורטה יפרוט בשוויה כיון שחסרה כשיעור אונאה, מ"מ בהקדש יחללנה ביפה ממש, ורבותא זאת לא שייך כ"א כשנימא דמחללין מע"ש בצמצום, שהמעשר הוא מצומצם כנגד המעות ממש, וכשמחלל על סלע הוי המעשר נמי שוה סלע ממש, דלפי"ז כשהסלע חסירה ד' איסרים והמעשר שנתן בסלע שוה כ"ד איסרין שלמים, הרי יש כאן בזה שיעור אונאה לגבי הקדש, ושבהדיוט כה"ג הוא דאסור לרמות להוציאה בשוה, א"כ הוי שפיר רבותא שאפ"ה בהקדש מותר לחללה ביפה ממש, אבל אי נימא דבחלול מעשר מוותר תמיד שהמעות יהיה קצת יותר משווי המעשר, וכשמחלל סלע, המעשר שוה כ"ד איסרים פחות מעט, וא"כ אפי' אם נמצא אח"כ שהסלע היתה חסירה ד' איסרים ואינה שוה כ"א כ' איסרים, ג"כ לא נתאנה ההקדש בד' איסרים שלמים, דהא המעשר היה שוה פחות מכ"ד איסרין, וא"כ מאי רבותא הוא דהקדש מקבלה ביפה כיון שאצלם אין האונאה משיעור שתות, ובהדיוט נמי כשאין האונאה שתות ממש מותר להוציאה ביפה, ורק דהא דקתני בהדיוט שאם חסרה ד' איסרין פורטה בשויה, היינו דוקא משום דאדם יצמצם במקחו וכשיתן זה סלע ידקדק להשיג התמורה ג"כ שוה סלע שלם, וכשנמצא הסלע חסירה ד' איסרים היה גם האונאה שתות, להכי ודאי שאסור להוציאה ביפה, אבל בהקדש אי נימא דמוותרינן, אף אם יהיה החסרון ד' איסרין, האונאה לא יהיה ד' איסרין, ופשיטא דהקדש צריך לחללה ביפה, ומדאשמועינן חזקי' הרבותא בזה שהקדש נוטלה ביפה מכלל דס"ל דמזלזלינן במע"ש לחלל תמיד בצמצום ולא בוויתור, וע"ז פריך והאמר חזקי' מע"ש שאין בו שוה פרוטה כו', ומשני מאי ביפה בתורת יפה, כלומר כמו ביפה בעינן וויתור, אף הכא נמי בעינן וויתור, היינו שהמעשר יהיה שוה פחות קצת מכ"ד איסרין, ואיצטריך לחזקי' לאשמועינן זה, משום דבלא חזקי' היינו מוכיחין ממתני' דלא בעינן וויתור כלל במעשר, דאי בעינן וויתור א"כ מאי אשמועי' המשנה דנותנה למע"ש ביפה, הא פשיטא היא כיון דלגבי הקדש אין שיעור אונאה, לזה אשמועינן חזקי' שבאמת בעינן וויתור, וגם המשנה ודאי הכי ס"ל שעכ"פ בעינן וויתור, דתרי זילי לא מזלזלינן לתת סלע חסירה וגם בלא וויתור, והרבותא דמתני' אע"ג דהשתא דבעינן וויתור בכל מעשר הוי שיעור אונאה גם להקדש כיון שלעולם בעינן שהמעשר יהיה שוה פחות קצת מהמעות, ואם הסלע שוה כ' איסרין המעשר צריך להיות פחות מעט מכ', ונמצא שאפי' אם גם עתה המעשר שוה רק פחות מעט מכ"ד, אכתי יש אונאה להקדש בד' איסרין שהוא שיעור אונאה, ואכתי הוי רבותא גדולה, שאע"ג דבהדיוט כה"ג פורטה בשוויה, בהקדש מחללה ביפה, ולפי"ז גם למסקנת הש"ס ס"ל דמחללינן בשלימה ממש, רק דבעינן וויתור, וזה לא הוצרך הרמב"ם לאשמועינן דסמיך על מ"ש (בפ"ה שם) דבעינן וויתור, ודו"ק כי פי' חריף הוא:

ומה שבחר הרמב"ם לפרש כן ונטה מפרש"י ותוס', היינו משום דלפרש"י תמוה מאוד הסוגיא וכמ"ש בשמ"ק, חדא דלפירושו למסקנא דין הדיוט והקדש שווין ולא נאמר בחזקיה לשון אעפ"י כדלעיל, אלא נאמר כשם שבא לפורטה כו' כך כשבא לחללה, וכמ"ש רש"י להדיא, וכיון דחזר ממאי דקאמר לעיל הול"ל אלא, גם מה שפירש דמאי בתורת יפה היינו בשווייה, ג"כ קשה דכיון דהקדש אינו מקבלה אלא בשוויה כמו הדיוט אמאי שני חזקי' בלשונו, בהדיוט קאמר בשווייה ובהקדש אמר ביפה, וגם לפי' התוס' דחוק טובא עיין בכ"ז בשמ"ק, ולפי' הרמב"ם מתורץ היטב כל הסוגיא מכל הדקדוקים, וכפירושו מוכח להדיא בירושלמי בסוגיין דקאמר בא לצורפה בירושלים מצרפה ברעה, בא לצרפו בגבולין כלומר כשמחלל עליה מעשר, מצרפו ביפה, והיינו כפי' הרמב"ם, דאילו לרש"י ותוס' למסקנא אין חלוק בין ירושלים לגבולין:

והנה ראיתי בתורת חיים שהקשה דברי הרמב"ם אהדדי, דהכא פוסק שאפי' בחסר שתות מחלל מע"ש עליה, ואילו (בפ"ז מגניבה) כתב שאם לא חסר אלא פחות משתות יקיימנה, משמע דאם חסר שתות אסור לקיימה וכיון דלכתחילה נותנה למע"ש אמאי אסור לקיימה ע"ש ובפנ"י מ"ש בזה, ונ"ל דדברי הרמב"ם הם בפשטות, דודאי כשיש בידו מע"ש לחלל עליה תיכף יכול לחלל, אבל לקיים בידו המטבע החסירה עד שיזדמן בידו מע"ש אסור, שמא בתוך כך יעשנה משקל, או ירמה להדיוט, ואין שום סתירה בהלכותיו, ודבריו מפורשים בירושלמי דפירקין ובתוספתא, דז"ל הירושלמי הלכה ד', כשם שמוציאין לחולין כך מוציאין למעשר ובלבד שלא יכוון להוציאם, ופי' בפנ"מ, היינו שלא יכוין מתחלה להחזיקו בידו עד שיפדה מע"ש שלו ע"ש, והרי זה ממש כהרמב"ם, דלחלל מע"ש יכול עליה, אבל לקיימה עד שיפדה מע"ש אסור וז"ב:

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה