אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף נב.

דף נא:

בגמ' סלע כיון דלא סגי לא מחיל, ופרש"י שאינו יוצא בהוצאה ע"ש, ומשמע דבחלק י"ב שחסר, נמי אין יוצאה בהוצאה עוד, וקשה דא"כ מ"ט דר"ש דסובר עד שתות, כיון שאינו יוצא בהוצאה ודאי דלא מחיל, ואין לומר דר"ש סובר שדוקא בחסר שתות אינו יוצא בהוצאה, דדוחק לומר שיפלגו במציאות, דמר סבר שבחלק כ"ד אינו יוצא, ולמר בחלק י"ב, ולמר בשתות, ונראה שזה יסברו כל הני תנאי שדוקא בחסר שתות אין יוצא בהוצאה, והיינו טעמא דר"ש דסובר דבפחות משתות הוי מחילה, דכיון דבפחות יוצא בהוצאה מחיל איניש כמו גבי טלית, ורק דהני תנאי סברי דאע"ג דבפחות משתות יוצא בהוצאה אפ"ה לא מחיל כ"כ, דאינו דומה לטלית, דהתם אף שימצא אח"כ שיש אונאה עד שתות, רק מה שנתאנה יחסר לו, אבל עכ"פ יש לו הנאה בהמותר, ולהכי כיון דעד שתות מחיל איניש, בפחות משתות אין בו כדי אונאה דמחיל, אבל במטבע שעומדת להוצאה, וכל היכי דחסר שתות דאינה יוצאה עוד בהוצאה נפסדת כל המטבע, וכמ"ש הרא"ש וכן בחו"מ (סי' רכ"ז) דבחסר שתות אסור לקיימה, ולהכי אין מוחל עד שתות, דנהי דבאונאת השתות היה מוחל, אבל הכא שבאונאת השתות נפסדת כל המטבע, וירא הוא לסמוך ולמחול עד פחות משתות ולא מחיל כ"א למר עד חלק כ"ד ולמר עד חלק י"ב, דבשיעור כזה בטוח הוא שלא תגיע הקלקול עד שיופסד לגמרי ולא יוכל להוציאה, ור"ש סובר דלא חייש להכי, וכיון דבפחות משתות יוצאה בהוצאה, דמיא לטלית דמחיל, ויובן בזה כוונת רש"י במתני' שכתב סלע היוצא ותמיד הוא שוחק וחסר כו', דלכאורה שפת יתר הוא, ולפמ"ש יבואר, דקשה לו מ"ט דר"מ ור"י דס"ל שפחות משתות לא מחיל נמי במטבע, ומ"ט לא דמיא לטלית, ולהכי פי' כיון דפוחתין והולכין להכי ירא הוא מלסמוך עד פחות משתות ממש, כי אז ע"י פחיתה קלה יהא שתות ויפסיד כולה, ומ"מ בלא טעם דקאמר בש"ס מטבע דלא סגי, לא היה די, דאפי' אם יופחת והולך עד שתות מאי הוי, וכיון דאכתי ליכא שתות לא היה חושש שמא יופחת, אבל כיון שקאמר בש"ס מטבע דלא סגי ובשתות תופסד כולה, וכיון דמטבע פוחת והולך, אפי' בפחות משתות נמי לא מחיל, דירא הוא שמא יופחת ויופסד כולה, ומה שקאמר בש"ס סלע כיון דלא סגי, היינו בחסר שתות לא סגי עוד, ואין כוונתם שאפי' בחלק הי"ב לא סגי בהוצאה וכמ"ש, ודו"ק בזה:

בגמ' בברייתא יתר ע"כ מוכרה בשוויה, ופרש"י ביפה, ותמה הפנ"י הא לכתחילה אסור להונות אפי' בפחות משתות, וא"כ איך מותר לכתחילה למוכרה ביפה, ומזה הוכיח דרש"י יסבור דמותר להונות בפחות משתות ע"ש, ומלבד שזה דוחק גדול לומר דלרש"י פשיטא לו דבר כזה, מה ששום אחד מהפוסקים לא הכריע בזה בברור, דהרא"ש רק ספוקי מספקא בזה, וברמב"ם אין מוכח כלל, ובשו"ע חו"מ (סי' רכ"ז) הביא נמי שיש להסתפק בזה, והרמב"ן בפירושו על התורה בפ' בהר הכריע לאסור, אבל להיתר לא הכריע שום אחד מהפוסקים, זולת החנוך (מצוה של"ז) כתב דעתו להיתר ע"ש, עוד בלא"ה מפורש ברש"י ההיפך, דבסמוך ברש"י ד"ה מאי קאמר, כתב להדיא דבנפחת משקל אפי' משהו אסור גם לקיימה דילמא אתי לאפוקי בשקל, הרי להדיא שאפי' במשהו יותר אסור להוציאה בשויה, ולפי"ז יוחזר הקושיא, דא"כ מ"ש הכא גבי סלע שנפחת ס"ל לרש"י שמותר להוציאה בשויה, וג"ז אין לתרץ כתי' הרא"ש דבמטבע כיון שגם אחר מקבלה ממנו ביפה מותר לכתחילה, דא"כ מ"ש גבי שקל דס"ל שאפי' במשהו שנפחת אסור להוציאה, ועל הרא"ש עצמו לא קשה משקל, דאה"נ שס"ל שגם בשקל מותר להוציאה עד שיופחת כדי אונאה, והא דקאמר בברייתא סלע עד שקל, אין כוונתו דמיד שנפחת עד פחות משקל אסור לקיימו, אלא שעד שקל ואונאתו קאמר וכפי' הרשב"א והנמוק"י, אבל ברש"י שפי' להדיא דמיד שנפחת עד פחות משקל אפי' משהו אסור לקיימה, ואע"ג שאחרים יקבלוה בשקל בכ"ז אסור להונות לכתחילה, א"א לומר שיסבור כשיטת הרא"ש, דלהכי הוי מטבע חלוק משאר דברים מפני שגם אחרים יקבלוה. ואמנם לענ"ד נראה ברור, דודאי בשארי דברים אסור להונות אפי' בפחות משתות, וס"ל כן בהחלט, כמו שמוכח מההיא דשקל, ורק מה דס"ל דבסלע שנפחת פחות משקל דמותר, היינו משום דמטבע חלוק משארי דברים רק בזה, דבכל הדברים לא ניכר הפחת והאונאה, והלוקח לא ידע כלל שיש אונאה להכי אסור להונות, אבל במטבע שנפחתה דהפחת נראה לעינים שאינו שוה כמטבע יפה, וכיון שהלוקחה ידע מזה ואינו מקפיד, להכי מותר לזה לתתה לו לכתחילה, דמה אונאה שייך בזה כיון שרואה בעיניו הפחת, רק אם נפחתה שתות כשיעור האונאה אע"ג דידע הפחת, אפ"ה אמרינן שאין דעתו למחול, ומה ששתק ולקחה היינו משום דדעתו לתובעו אח"כ שיחזיר לו האונאה דמותר לעשות כן, כמו שמוכח (לעיל דף נ"א) מעובדי דורשכי דידע שיש בה אונאה וקנה לכתחילה אדעתא שיתבענו אח"כ, אבל בפחות משתות דאין יוכל לתבוע האונאה, א"כ מדידע מהאונאה ונתרצה לקבלה מכלל דמחיל לגמרי ומותר לכתחילה, אבל לקמן גבי שנפחת פחות משקל כיון שלא ניכר הפחת, דאע"ג שרואה שמטבע חסירה היא מ"מ סובר דשקל מיהא יש בה, וכיון שאין הלוקח יודע מן הפחת אסור לכתחילה להונות אפי' בכ"ש, וכ"כ המהרש"א בסמוך לגבי דין דשקל ע"ש, דאילו בשקל ממש שנפחת פחות מכדי אונאה ודאי שמותר גם שם להוציאו ביפה כיון דהפחת ניכר, אבל בסלע שנפחת פחות משקל אין הפחת ניכר, דיחשוב שנפחת מסלע אבל שקל מיהא יש, ותימה רבה על הפנ"י מ"ש שרש"י סובר דמותר להונות בפחות משתות, אחרי שברש"י מפורש ההיפך, וז"ב:

וממוצא הדברים נפשט לי מה שנסתפקתי מכבר, למאי דקיי"ל שבדין אונאה אין חלוק בין אם הלוקח ידע מהאונאה או לא, ואפי' בדידע נמי יכול לתבוע שיחזיר לו, וכמ"ש הר"ח מעובדי דורשכי לעיל והובא ברמ"א (חו"מ סי' רכ"ז) אם אמרינן כן בפחות משתות לענין איסור למאן דסובר דבפחות משתות איסורא מיהא איכא, אם אמרינן ג"כ שאין חלוק בין ידע ללא ידע, ואפי' בדידע ג"כ יש איסור, או דילמא לענין איסורא אמרינן דכיון שידע שיש אונאה לא שייך בזה איסור דלא תונו, והא הכא דלשיטת רש"י יש בודאי איסור להונות אפי' בפחות משתות וכמ"ש, ואפ"ה ס"ל דבנפחת הסלע פחות מכדי אונאה מותר לכתחילה להוציאה ביפה ואין שום איסור בזה, וטעמא רבה יש לחלק בין ענין חזרת האונאה דלא מחלקינן בין ידע ללא ידע, ולענין איסור מחלקינן, דביש אונאת שתות אמרינן שאין ראיה מידיעתו דמחל ונתרצה, די"ל שדעתו היה לתובעו להחזיר האונאה, וכיון שאין הוכחה דמחל, ממילא הרי הוא באיסור האונאה כמו בלא ידע, אבל בפחות משיעור אונאה דידע שלא יוכל עוד לתובעו ואפ"ה קיבלה, מכלל דנתרצה בלב שלם, ואיזה איסור שייך בכאן, ואכן אי נימא כשיטת הרא"ש, דלהכי במטבע מותר להוציאה משום דגם אחר יכול לקבלה, אין ראיה למ"ש, אבל לשיטת רש"י יש ראיה נכונה ודו"ק, ועמ"ש לעיל (דנ"א ע"א) מזה:

רש"י ד"ה מאי קאמר וז"ל הא ליכא למימר פחות מכאן דאם עמד סלע על פחות משקל איסר אסור לקיימו דמאי איריא איסר אפי' משהו נמי כו' עכ"ל, ומלבד קושית התוס' טל רש"י, תמוה מאוד פירושו, דכיון דפסיקא לו לגמ' דלא מצי קאי אנפחת פחות משקל ולענין איסור קיום, דא"כ אפי' משהו, מה הועיל אביי בתרוצו דבפחתה יותר מכדי אונאה איסר, הא הכא כ"ש דיקשה מ"ש איסר, דאפי' בכדי אונאה נמי אסור, ואי נימא דהש"ס לא חש לקושיא זאת עד שהקשה רבא, א"כ מאי פריך מאי קאמר, דהא מצינן לאוקמי נמי דמיירי בנפחת יותר משקל, ואכן כפי שראיתי בשמ"ק למדתי לדעת שיפרש בשיטת רש"י כוונה אחרת, דמאי דמוקי אביי בחסר יתר מכדי אונאה איסר, לא בשנפחת האיסר יותר משיעור האונאה, אלא ה"ק שאם פחתה יותר מאיסר לדינר שהוא שיעור אונאה לר"מ אסור להוציאה ביפה, ואיסר דקאמר אביי לאו אפחת היתר, אלא אשיעור האונאה, והפחת היתר אה"נ שלא היה כ"א משהו, ולא גרס בתר הכי קושית רבא דמ"ש איסר אפי' משהו נמי, אלא גריס רבא אמר פחתה איסר לדינר וכו' ע"ש, וכלל פירושו לפי"ז, דאביי מוקי דהא דקתני פחות מכאן איסר, אתא לאשמועי' בזה הדין אם נפחת יותר משיעור אונאה שאסור להוציאה ביפה, והא דהזכיר רק שיעור אונאה דר"מ, היינו משום דהוזכר ראשון, אבל הוא הדין לשיעור אונאה דר' יהודה וכמ"ש רש"י להדיא בד"ה יתר מכדי אונאה לר"מ כדאית ליה ולר"י כדאית ליה, והתנא לא אשמועי' כ"א דבנפחת יותר משיעור אונאה אסור להוציאה ביפה, ולפי"ז מתורץ קושיתי דלעיל:

אלא דאכתי קשה קושית התוס', דאי לענין להוציאה ביפה קאמר מ"ש דבנפחת יותר משיעור אונאה, הא אפילו בכדי אונאה נמי אסור, והנה לשון רש"י בד"ה אסור, שכתב להוציאה ביפה, מזה מוכח לכאורה להדיא שדעת רש"י דאוקימתא דאביי דיתר מכדי אונאה לענין איסור הוצאה הוא, וזה גרם לתוס' להקשות על פירושו דאפי' בכדי אונאה נמי. אכן לי נראה דרש"י יפרש דאוקימתא דאביי היינו רק לענין איסור קיום, משום דבברייתא לא הוזכר בהדיא כ"א דביותר משקל אסור לקיים, אבל אם נפחת הסלע רק יותר מכדי אונאה ולשקל לא הגיע, לא הוזכר בהדיא, ע"ז קאמר אביי, דמה דמסיים בברייתא פחות מכאן איסר, היינו דנפחת יותר מכדי אונאת איסר לר"מ אסור ג"כ לקיימו וכדרב הונא ובסמוך, ולא מיירי כלל התנא מאיסור הוצאה ביפה, שבזה ודאי דאפי' בכדי אונאה נמי אסור, והתנא רק איסור קיום אשמועי' שאם נפחת יותר משיעור אונאה למר כדאית ליה ולמר כו' אסור לקיימה, ומה שכתב רש"י אסור להוציאה ביפה, לא קאי זה על אוקימתא דאביי, אלא על אוקימתא דרבא דבנפחת רק כדי אונאה, דלדידיה יתפרש שפיר דהתנא איסור הוצאה קאמר וסתים כר"מ, אבל לאביי דמוקי בנפחת יותר מכדי אונאה לאו לענין איסור הוצאה מיירי התנא אלא לענין איסור קיום, ומיושב קושית התוס':

וא"ל דנהי דלרבא נוכל לפרש גם לאיסור הוצאה, מ"מ גם לאיסור קיום נוכל לפרש, וא"כ מי דחק לרש"י לפרש אוקימתא דרבא לענין הוצאה דלא כאוקימתת אביי, די"ל דרש"י לשיטתו מוכרח לזה, דלקמן ס"ל דהא דנותנה למע"ש אכדי אונאה קאמר, דכן מוכרח ממ"ש לקמן בפ"ב בד"ה מאי קאמר ובד"ה וה"ק ועמש"ש, א"כ יש הכרח דהתנא סובר דבכדי אונאה יקיים, ודוקא ביתר מכדי אונאה יקוץ, ואם כי הרא"ש ס"ל שגם בכדי אונאה אסור לקיים, היינו משום דיפרש דנותנה למע"ש אפחות מכדי אונאה, אבל בכדי אונאה ן אכן לשיטת רש"י מוכרח ממתני' דבכדי אונאה יקיים, ולהכי לאוקימתא דרבא דמיירי רק בנפחת כדי אונאה, א"א לפרש דלענין איסור קיום קאמר התנא דהא התנא ס"ל דבכדי אונאה יקיים, ומוכרח לפרש דלענין איסור הוצאה קאמר, וז"ב ונכון ברש"י, ואם כי למ"ש גם אביי מוקי דאיסר דנקיט התנא לאו אפחת היתר שהופחת איסר יותר אלא אשיעור אונאה הוא, דנפחת יותר מאיסר שהוא שיעור אונאה, אפ"ה מיאן רבא לפרש כאביי, משום דלדידיה אין מדוקדק מאי תפס התנא דוקא שיעור אונאה דר"מ, ולדבריו הכי הו"ל לתנא לומר, פחות מכאן אסור, ולהכי בחר לפרש דבנפחת רק כדי אונאה ולענין איסור הוצאה וסתים כר"מ, ובזה נצול רש"י מכל הקושית שהקשו עליו, ודו"ק:

תוד"ה אמר אביי כו' בסוה"ד אבל בפחות מאיסר שרי דלהפסד מועט לא חששו ע"ש, וקשה לי דא"כ למה הוצרך אביי לאוקמי דמיירי בנפחת יותר מכדי אונאה לוקי בפשיטות דלענין סלע שנפחת פחות משקל איסר ודוקא באיסר יותר דהוי הפסד מרובה חששו ולא בפחות מאיסר דהפסד מועט הוא, וגם הפנ"י העיר בזה. ונ"ל דהנה בלא"ה הקשו הראשונים על שיטת רש"י דסובר שבנפחת הסלע עד פחות משקל אפי' משהו אסור, ומ"ש גבי סלע דמותר בכדי אונאה, והרשב"א והנמוק"י השיגו מחמת זה על רש"י וס"ל שבאמת מותר גם בנפחת יותר משקל, והא דקתני עד שקל, שקל ואונאתו קאמר, וי"ל שגם התוס' סוברים כהרשב"א ולהכי לא מצו לפרש דפחות מכאן היינו בנפחת יותר משקל איסר, דהא אפי' יותר מאיסר נמי מותר, כיון דהשיעור הוא שקל ואונאתו, ואונאת השקל הרבה יותר מאיסר, דבשלמא לפירושם השתא דקאי על הרישא דנפחת יותר מכדי אונאה א"ש, כיון דשיעור האונאה דסלע מוזכר בהדיא במתני' וקאמר אח"כ דבנפחת איסר יותר משיעור המוזכר אסור, אבל בשקל דשיעור האונאה שלו לא הוזכר בברייתא, לא נוכל לפרש דפחות מכאן איסר דנקיט היינו איסר יותר משיעור האונאה, דאיך שייך לומר פחות מכאן דמשמע פחות משיעור האמור, אחרי שהשיעור לא הוזכר כלל, אלא דהוי מפרשינן דפחות משקל איסר, היינו שהשקל הופחת כשיעור איסר וזה א"א דהא אונאת שקל הרבה יותר מאיסר ובע"כ דקאי על הרישא וכפי' התוס' ונכון:

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה