אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף נא:

דף נא.

תוד"ה הכא מי ידע דמחיל, הקשו דא"כ מאי פריך בכתובות על רב מהא דס"ל הכא גבי אונאה תנאו בטל, הא בידע ומחיל גם רב מודה דתנאו קיים, ותרוצם דחוק וכמ"ש במהרש"א בכתובות שם שנתקשה בתרוצם ע"ש, ולעד"נ ליישב קושית התוס', דאפי' אי נימא התם גבי ירושה דהוי ידע ג"כ לא מהני מטעם מחילה, עפמ"ש לעיל בגמ', דמה דמהני לרב יהודה טעם דמחילה, הא מחילה לא שייך כ"א אחר החיוב, ומטעם סלוק נמי לא מהני כיון דדאורייתא הוא ובדאורייתא לא מהני סלוק בדשלב"ל, וכתבתי כיון המחילה דבעת מעשה מהני, אלא הכוונה שמתנה עמה שתמחול לו אח"כ כשיגיע החיוב, ותנאי מהני אפי' בדשלב"ל ע"ש, ולפי"ז היינו דוקא בהך דין דשאר וכסות דקאמר לה דרך תנאי מחויבת עכ"פ למחול אח"כ מטעם התנאי, אבל בההיא דכתובות דלא קאמר לה בדרך תנאי כ"א בלשון דו"ד אין לי, וא"כ אח"כ כשמגיע החיוב אין מחויב למחול ולהסתלק, והמחילה דבעת מעשה לא מהני, וכיון שמטעם מחילה וסלוק לא שייך התם, בע"כ דטעמו דרב שמצד עצם התנאי מהני לעקור חיוב הירושה, ולזה שפיר פריך וסבר רב דתנאו קיים, והא קאמר הכא גבי אונאה דכל היכי דלא שייך טעם דמחילה תנאו בטל, והנה רש"י בכתובות שם ד"ה ע"מ שאין לך עלי אונאה, הוסיף רש"י וכתב, דין אונאה, ואינו מובן לכאורה, דהא פלוגתייהו הכא לאו באומר דין אונאה מיירי. ולבי אומר לי כי רש"י נתכוון בזה למה שכתבתי לתרץ קושית התוס', דהא לפום מאי דאוקים רב לטעם דר' יהודה משום מחילה, א"כ ודאי דהיכי שאומר בפירוש ע"א שאין לך עלי דין אונאה דלא מהני וכמ"ש הרשב"א להדיא כן בקדושין, ודין דסלוק הירושה דכתובות כיון שלא נוכל לומר דהוי מטעם מחילה או סילוק וכמ"ש, ע"כ מוכרח אתה לבוא לכח התנאי, והתנאי לא מהני דהוי מתנה עמש"ב, ודמי ממש לע"מ שאין בו דין אונאה דלא מהני לכו"ע, ולהכי הוסיף רש"י, דין אונאה, לומר שדין דהתם דמיא לע"מ שאין בו דין אונאה, דלכו"ע לא מהני, ומיושב קושית התוס' וז"ב ברש"י, ותמיהני מאוד על הקצוה"ח (בסי' ר"ט) שלמד מרש"י דכתובות, שאפי' באומר ע"מ שאין בו דין אונאה נמי מהני התנאי, והיינו מדהוסיף רש"י תיבת "דין" משמע דרב מוקי לפלוגתייהו אפילו בכה"ג, אבל למ"ש, ההיפך הוא, דאם כדבריו למה לא הזכיר רש"י חדוש כזה בסוגיין, דהכא הוא מקור פלוגתתם, אלא ודאי שדוקא התם דמוכיח הש"ס מאונאה דרב תנאו בטל ס"ל, והיה קשה קושית התוס', להכי הוסיף רש"י דדמי לע"מ שאין בו דין אונאה, ובסוגיין דמסיק דבידע ומחיל תנאו קיים, בע"כ דפלוגתתם לא הוי בדין אונאה, דבזה כו"ע תנאו בטל ס"ל, ועמ"ש להלן בדבור הסמוך לקיים דברי הקצוה"ח:

ולפמ"ש מיושב מ"ש הסמ"ע (בסי' רכ"ז) על הע"ש שכתב הטעם דלהכי בלא ידע דמחיל לא מהני מטעם דהוי מתנה עמש"ב, והשיג הסמ"ע דהא רב תנאו קיים ס"ל ע"ש, ולהנ"ל א"ש, דמצד עצם התנאי ודאי דתנאו בטל גם לרב וכדקאמר להדיא בכתובות, דבאומר דין אונאה תנאו בטל, והא דמהני בידע ומחיל, אין זה מטעם דיכול להתנות עמש"ב, אלא משום דמתנה עמו שימחול לו, ולמחול ודאי שרשאי אפילו חיוב התורה, ואמנם במקום דלא ידע, שא"א לומר מטעם מחילה, ומצד עצם התנאי ודאי דתנאו בטל וכמ"ש:

ברש"י ד"ה שאין בו אונאה, אני מבטיחך שאין בו אונאה ומקח טעות נמי הוי ע"ש, ובתוס' הקשו דא"כ היכי מדמה לה במס' מכות לע"מ שלא תשמיטהו שביעית ע"ש שתי' בדוחק לשיטת רש"י, ותמוה מה דחק לרש"י לפרש כן ולא ניחא לו בפי' רבינו שמואל, דע"מ שאין בו, משמע שלא יהא בו דין אונאה ולהכי לא מהני לעקור דבר מה"ת, ומכאן יהיה ראיה נכונה למ"ש הקצוה"ח בשיטת רש"י דס"ל שאפי' באומר ע"מ שאין בו דין אונאה נמי מהני, והוכיח כן מלשון רש"י דכתובות, ואם כי בדבור דלעיל שדיתי נרגא בדבריו, דמרש"י דהתם אין ראיה, אכן מרש"י דהכא שפיר מוכח כן, והיינו דלא פי' כפי' רבינו שמואל, משום דלשיטתו שם בכתובות ס"ל אפי' באומר ע"מ שאין בו דין אונאה נמי מהני, לזה הוכרח לפרש משום דמבטיחו ע"ז ומטעם מקח טעות, וכן מוכח בשמ"ק בסוגיין שמפי' רש"י מוכח דאפי' בדין אונאה נמי מהני ע"ש:

תוד"ה לא יחשוב כו' ועוד שכבר נתן שכרו משמע שמקודם כבר היה לו שכרו, פי' דמשמע שכבר יש לו השכר עוד קודם שנתן לו הסחורה באמנה, דאין לומר דכוונת הש"ס דעתה בשעת החשבון לא יתן לו ומשום שכבר נתן היינו בשעה שמסר לידו וכפרש"י, דזה פשיטא שא"צ לשלם שני פעמים, אע"כ הכוונה שגם פעם אחת לא יתן לו זה המוסר שום שכר, ומשום שיש לו כבר מקודם, היינו קודם מסירת הסחורה, ולפרש"י מי נתן לו:

תוד"ה שני פונדיונים כו' וי"ל דמיירי שמכר לו טלית שוה כ"ד מעות בסלע ונתן לו סלע חסר כו' דהוי שתות מקח, והמהרש"א הקשה דאכתי תקשה לשמואל דשתות מעות נמי א"כ אמאי דוקא בחסר שמונה פונדיונין ע"ש. ונראה דהא דס"ל לשמואל שתות מעות, היינו במעות שפסק עמו, שפסק עמו לתת פחות, ובפסיקה גופא היתה אונאה, אבל הכא שמכר לו טלית שוה כ"ד בסלע טוב שהוא כ"ד, וא"כ בפסיקה לא היתה שום אונאה, ורק אח"כ לא נתן לו סלע כמו שהתנה, זהו לא ס"ל דליחשוב שתות מעות, שדוקא המעות והמקח שהוזכרו בשעת הפסיקה בזה לא יהיה אונאת שתות, והכא נמי שאם נחשוב כפסיקת המעות הוי אונאת מעות שתות המעות נמי, דהא פסק עמו לתת סלע שהוא כ"ד מעין, נמצא דבאונאת ד' מעין הוי שתות מקח ומעות לפי חשבון הפסיקה, וז"ב:

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה