אור ברסלב

בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין

דף נא.

דף נ:

בגמ' ההוא גברא דהוי נקיט ורשכי קרי שיתא ושויא חמשא ואי הוי יהיבי לי' חמשא ופלגא הוי שקיל כו' אמר אי יהיבנא לי' חמשא ופלגא הוי מחילה אתן שיתא ואתבעיה לדינא כו' ע"ש, והר"ח הוכיח מהך עובדא שאפי' אם ידע הלוקח בשעה שלקח שנתאנה ושתק, אפ"ה יכול לתבוע אונאתו, דהא הכא ידע הלוקח שיש בו אונאה ואפ"ה לא דחה בש"ס אלא מפני שקנה מבעה"ב ע"ש, ותמיה לי דמאי ראיה היא, דהא הכא כיון שידוע לנו שגם אי הוי יהיב לו חמשא ופלגא הוי שקיל וא"כ למה לו לתת עוד יותר, אלא ודאי משום דרוצה לתבוע אונאתו, וא"כ י"ל שדוקא הכא שיש לנו אומדנא דמוכח שדעתו לתבוע ולא למחילה, ומנ"ל ללמוד שאפי' במקום שאין אומדנא כי האי, שג"כ דעתו לתבוע ולא למחילה, ונ"ל דמה שהוצרכו להביא ראיה מן הש"ס, אין זה בכדי שלא נאמר כיון דידע ושתיק מחיל, דזה אפי' בלא ראיה, וגם מסברת עצמינו לא היינו אומרים כן, דבאונאה נתלה השתיקה במחילה, דהא אין אדם רגיל למחול ולתת מתנת חנם, ורק במקום שלא היה לנו במה לתלות השתיקה, היה הכרח לומר מדידע ושתק מחיל, אבל בדין דאונאה הא י"ל משום דהיה לו רצון באותו חפץ ואם לא יתן כמו שירצה המוכר לא ישיג אותו, לזה הוכרח היה לקנות מתחלה במחיר גבוה, אף שידע שאין שוה כ"כ, וכיון שיש לנו במה לתלות שתיקתו, מהיכי תיתי נימא שלמתנה נתכוון, וסברא זאת שייך נמי במקום שאין אומדנא דמוכח, דלא בעינן כלל לאומדנא ע"ז, דבודאי כ"ז שיש לתלות השתיקה לסבה אחרת ולא למחילה תלינן, ורק הראיה מן הש"ס הוצרכו בכדי שלא נימא דלא מיקרי אונאה כ"א במקום שלא ידע הלוקח, אבל במקום דידע מתחלה, אם כי הוא לקח אדעתא דלתבועD אין זה כלום, דאין לו רשות לקנות לכתחילה בהערמה בכדי לתבוע אח"כ, ולא מיקרי זה כלל אונאה, וכמו גבי פחות משתות אמרי' באמת, דאע"ג שאסור להונות בפחות משתות, מ"מ אם הלוקח ידע מותר לכתחילה וכמה שכתבתי לקמן (דף נ"ב) שהוכחתי זה בארוכה, והו"א שגם באונאת שתות כן הוא, לזה מביא מעובדא דהכא שאפי' אם ידע מתחלה שיש בה אונאה, כיון שלקח ע"מ לתבוע, ולא למחילה יכול לתבוע, וממילא דבכל גווני שבאונאה כיון דודאי הוא שדעתו לתבוע, אין זה מזיק מה שידע מתחלה, דאפי' בכה"ג הוי מיקרי אונאה וא"ש, אלא שמלשון הר"ח משמע קצת שגם ע"ז הוצרך להראיה שלא נאמר דכיון דידע מחיל וקשה קושיתינו, ולעד"נ לפרש כוונתם כמה שכתבתי, ויש ליישבה גם בלשונם:

והנה הרמ"א בחו"מ ש רכ"ז) הביא לפסק הלכה כהוכחת הר"ח, שאפי' אם ידע הלוקח יכול נמי לתבוע אח"כ, אלא שהב"ח שם הרבה להשיג עליו, דהא בע"כ לא נתכוון הר"ח להוכיח כ"א דומיא דהנך עובדי שאמר הלוקח בפני עדים, אתן לו שיתא ואתבעיה לדינא, דהתם כיון שנתברר דידע ולא מחיל אעפ"י ששתק בשעת לקיחה אין שתיקתו מחילה, אבל אם לא נתברר שהיה דעתו לתובעו אח"כ אע"ג דנתברר שידע הלוקח שאינו שוה אלא חמשה וקנאו בשש אמרי' מתנה בעלמא הוא דיהיב, והביא ראיה דהא אפי' היכי דטעה בכדי שאין הדעת טועה פסק הרא"ש דמסתמא ידע ומחיל וכמבואר בחו"מ שם (סעיף ט'), כ"ש היכי שידוע לנו שידע בשעת לקיחה שאינו שוה אלא חמשה ולקחו בשש דאמרי' ידע ומחיל, וא"כ היכי סתים הרמ"א לפסוק דבכל אופן אמרינן דיכול לתבוע אח"כ ע"ש. ולעד"נ דודאי כוונת הר"ח הוא כמ"ש הרמ"א, שבכל אופן יכול לתבוע אח"כ, ולאו דוקא בדומיא דעובדא דהכא, דלשון הר"ח הוא ממש כלשון הרמ"א ולא הוזכר שם החלוק הזה שכתב הב"ח, וקושית הב"ח דא"כ אמאי אמרינן דטעה בכדי שאין הדעת טועה דידע ומחיל, יתיישב בפשיטות, דהא זה ודאי שהדין המוזכר בהך עובדא, דיכול לתבוע אפי' כשידע מקודם, לא נאמר זה כ"א באונאה, אבל במקום בטול מקח הא אמרי' בכל דוכתי דראה ונתפייס ולא יכול לתבוע אח"כ, וכמ"ש בהדיא (כתובות נ"ח) מאי אמרת לסטים מזויין או מוכתב למלכות הנהו קלא אית להו, ופרש"י וסביר וקביל, הרי שאפי' במקום שלא נתברר שידע בודאי, אפ"ה אמרינן כיון דקלא אית להו וידע מסתמא אין יכול שוב לבטל המקח, כ"ש היכי דנתברר שידע בשעת הלקיחה מהמום דאין יכול שוב לתבוע, והחלוק שביניהם פשוט ומבואר, דבאונאת שתות שהמקח קיים לעולם, אמרינן דרגיל איניש למיעבד הכי ליתן מתחלה יותר מן השווי אדעת דלתבוע אח"כ, דכיון שרצונו להשיג החפץ והמוכר לא יתרצה כ"א במקח שמבקש הוא, ואע"ג דלוקח יודע שאין שוה כ"כ, יתרצה ליתן יותר אדעת דלתבוע אח"כ, וגם רשאי למיעבד כן להשתמש באותו חפץ, אע"ג דיודע בנפשו שיתבע אח"כ לדינא, כיון דס"ס המקח נשאר קיים ובשלו משתמש, אבל במקום שאם יתבע יתבטל המקח כגון באונאת יותר משתות או מום במקח, א"א לומר דלקח מתחלה ע"מ לתבוע, חדא דלאיזה תועלת יעשה כן, כיון דהמקח לא ישאר בידו כשיתבע אח"כ, וא"כ למה לו לקנות מתחלה ע"מ לבטל המקח, ועוד דאפי' במקום שיש לו חפץ בהמקח רק לשעה, ולא איכפת ליה אם יתבטל המקח אח"כ, מי שרי לעשות כן לקנות לכתחלה ע"מ לבטל המקח אח"כ, דהא במקום שהמקח טעות הוי המעות גזל ביד המוכר והחפץ גזל ביד הלוקח, וכמ"ש המ"ל (פ"ה מאישות) להוכיח כן מהירושלמי, ואפי' במקום שאין המוכר או הלוקח ידע שיש מום, שלא נראה לעין שנתכוונו לגזול, הוי גזל, כ"ש בכה"ג שידע מתחלה שיש בו מום או אונאה יותר משתות שאין רשאי לקנות אדעת שיתבע אח"כ לבטל המקח, דאז נראה כמכוון לגזול, ובכה"ג ודאי דאמרינן מדידע מחיל ואין דעתו לתבוע, ולפי"ז לק"מ קושית הב"ח, דהא התם כיון דטעה בכדי שאין הדעת טועה הוי יותר משעור אונאה, דבכדי אונאה הוי הדעת טועה, ובטוחו"מ (סי' רכ"ז) ששם מקור הדין, מבואר להדיא דפסק הרא"ש הי' ביותר מכדי אונאה, דז"ל השאלה, לפעמים שאדם דחוק לפי שעה ומוכר שוה סלע בדינר מחמת דוחקו וכשיזדמן לו מעות יחזור, וע"ז השיב הרא"ש דכיון שטעה בכדי שאין הדעת טועה מסתמא ידע ומחיל ע"ש, וכיון דמיירי בבטול מקח אמרינן ודאי דכיון שידע מחיל, דאין לומר שדעת המוכר היה לתבוע אח"כ, דהא אם יתבע יהיה בטול מקח והמעות גזל בידו, והיאך רשאי להשתמש בגזל, אלא ודאי שידע ומחיל, אבל בשעור אונאה שפיר אמרינן דאפי' כשידע דעתו לתבוע, וסרה הקושיא מן הרמ"א, ומשה ותורתו אמת:

הן אמנם בעיקר הדין שהחלטתי דבמקום בטול מקח אמרינן דמדידע מחיל, לכאורה לא משמע כן מהרמב"ם (בפט"ו ממכירה) שכתב והוא שלא נשתמש בו אחר שראה המום, משמע דאפי' ראה המום ושתק חוזר אח"כ, דאי לא, מאי איריא נשתמש אפי' ראה ושתק אינו חוזר, ומזה הוכיח המ"ל שם, דהרמב"ם ס"ל דידע ושתיק חוזר אח"כ ע"ש, וכן משמע נמי מהתוס' (בכתובות דף נ"ח) ד"ה הנהו קלא אית להו, וז"ל ותי' רבינו אליהו דהא דאמרי' (בב"ב דף צ"ב) דבלסטים מזויין אומר הרי שלך לפניך, מיירי בדלא נתן הלוקח המעות, והא דאמרי' דסבר וקביל, מיירי בדנתן כבר המעות ע"ש, ומשמע דבלא נתן המעות יכול לחזור אפי' כשידע בעת מעשה מהמום, ואמנם מפני שלענ"ד א"א כלל לומר במקום בטול מקח שלקח אדעת לתבוע אח"כ, וכפי הטעמים הצודקים שכתבתי, נ"ל פשוט דמהנהו אין ראיה, דהא התם לא מיירי שנתברר לנו שידע ודאי בעת מעשה דלסטים הוא, ורק מפני שהנהו קלא אית להו, ובזה אפשר לומר שאין הקול מחשיב לודאי ידע, אלא שע"י הקול יוכל לברר כשירצה, דאם ירצה לחקור ולידע יוכל לברר, ובכה"ג צדק סברת רבינו אליהו, דאם נתן המעות אז אמרי' דמסתמא כבר חקר ונודע לו וסביר וקביל, אבל אם לא נתן המעות עוד, לא חקר עוד אח"ז ולא נודע לו עוד, ולהכי מצי לומר הרי שלך לפניך, ודוקא בכה"ג שאמרינן דלא ידע עוד בודאי יכול לחזור, אבל אם נתברר שידע ודאי אמרי' דמחיל, דא"א לומר כשיכיר שיש בו מום יקנה ע"מ לתבוע וכמ"ש, וז"ב בפשט התוס', ומרמב"ם הנ"ל ג"כ אין להוכיח, דהרמב"ם מיירי שבשעה שלקח לא הוי ידע מהמום רק אחר גמר המקח נודע לו, ובזה בעינן דוקא נשתמש, אבל שתיקה לחוד אין ראיה דמחיל, דהא דשתיק לפי שידע שיש לו יכולת לחזור, אבל אם קודם הלקיחה נודע לו שיש מום, ודאי דהידיעה לחוד מהני שלא יוכל לחזור, דכי גרע מעשה הקנין מההשתמשות דאח"כ, ואם אמרי' דכשנשתמש גלי דעתו דמחיל, כ"ש כשאנו רואין שעושה מעשה הקנין, דהוי גלוי דעת שמחיל וז"ב, ומצאתי שקדמני בסברא זאת השבו"י, הובא בפ"ת לחו"מ (סי' רל"ב), ומאוד תמיה לי הוכחת המ"ל, דהרמב"ם יסבור דראה וידע קודם הקנין יוכל לחזור, דמי גרע כל מעשה הקנין מההשתמשות, ועוד דאיך יעלה על הדעת שיקנה לכתחילה ע"מ לבטל המקח, דהא הוי גזל וכנ"ל וכמ"ש נראה ברור בעזה"י:

ונראה להביא ראיה ברורה דלא כהב"ח, מהא דקתני בסמוך, כשם שאונאה להדיוט כך אונאה לתגר, והכי קיי"ל שגם לתגר יש אונאה, ואע"ג דתגר ודאי ידע בזבינתיה וכדקאמר לר' יהודה, ובזה ודאי לא פליגי רבנן לומר שתגר אינו בקי, דהא פשיטא דתגר ספסר כיון שלא שהה בין קנייתה למכירתה, יודע באונאתו, ואפ"ה ס"ל לרבנן דיכול אח"כ לתבוע ולא אמרי' מדידע מחיל, שדוקא ר' יהודה ס"ל מדידע מחיל אבל רבנן פליגי עליה ואנן קיי"ל כרבנן, והא הכא לא נתברר שדעתו לתובעו, דהא לא אמר מידי, ואפ"ה קיי"ל דיכול אח"כ לתבוע ודלא כהב"ח שס"ל דוקא דומיא דהנך עובדי דלעיל דקאמר לפני עדים איזיל ואתבעיה, ועמ"ש בדבור הסמוך מזה:

בגמ' אמר ר"נ בתגר ספסר מ"ט מידע ידע כו' והאי דזבנה הכי משום דאיתרמי כו', משמע דעיקר טעם דר' יהודה משום דתגר הוא ומידע ידע ומדידע אחולי אחיל, ותמוה דהא לעיל גבי עובדי דורשכי דידע הלוקח שיש בו אונאה, ואפ"ה אי לאו דלקח מבעה"ב הו"מ לתבוע האונאה ולא אמרי' מדידע מחיל, ודוחק לומר דר' יהודה פליג גם התם ויסבור דכיון דידע לא מצי לתבוע, וג"ז אין לתרץ שדוקא בהנך עובדי דהתם, דהלוקח אמר מעיקרא שדעתו לתובעו לדינא, להכי לא אמרי' דמחיל, אבל היכי דלא גילה דעתו אמרי' מדידע מחיל, דהא הר"ח וראבי"ה הוכיחו מהנך עובדי שאפי' במקום דלא גלי דעתו בפירוש מצי ג"כ לתבוע ולא אמרינן מדידע מחיל ועמ"ש בארוכה. ונ"ל ליישב, דלכאורה אין מובן ג"כ, למה לו לאוקמי בתגר ספסר, הא כל תגר בקי, אלא ודאי שדוקא בספסר דמוכר וקונה בכל שעה, ויש לומר דהאי דזבנה בזול משום דאיתרמי ליה זבינתא אחריתי, אבל בסתם תגר שאינו ספסר, שאצלו לא נוכל לתלות דעביד הכי משום דמיתרמי ליה זבינתא, דלא עביד לקנות ולמכור בכל שעה, לא אמרינן גביה דמחיל, דדוקא במקום שיש לתלות דמכר בזול לשם זבינתא אחריתי, ומשום הריוח שיהיה לו במקח האחר נתרצה למכור בזול, ובזה אמרינן ודאי שדעתו היה למחול בלב שלם, כיון דלשם ריוח הוא מוכר, אבל היכי דליכא לתלות כה"ג לא אמרי' דמחיל, דמהיכי תיתי ימחול ואע"ג דידע דעתו לתבוע וכבעובדי דלעיל, וא"ש השתא בעובדי דלעיל דלא מיירי בספסר וליכא מידי במה לתלות המחילה, להכי לא אמרי' דמחיל ואפי' לר' יהודה דהכא, דבכה"ג כו"ע מודו דלאו למחילה עביד הכי, ולפי"ז מחלוקת ר' יהודה ורבנן כן הוא, דבתגר שאינו ספסר, אע"ג דידע ודאי שיש בו אונאה לא אמרי' דמחיל אפי' לר' יהודה, ורק בספסר פליגי, דרבנן ס"ל שאפי' במקום דיש לתלות שנתרצה למחול בלב שלם, אפ"ה לא תלינן במחילה, ור"י סובר דבמקום שיש לתלות שמחל בלב שלם תלינן:

בגמ' ע"כ לא קאמר ר' יהודה כו' דידע ומחיל, משמע שטעם דר' יהודה אין זה מטעם התנאי כ"א מטעם מחילה, אבל האומר בפירוש פ"מ שאין לך עלי דין דשאר וכסות, גם לר' יהודה תנאו בטל, וכן מבואר להדיא בנמוק"י בסוגיין וז"ל והתם מפרש הוא דידע ומחיל אבל בסתם דלא ידע ומחיל וכיון דלא מהני מטעם מחילה גם מטעם התנאי לא מהני נמי שהוא מתנה על מה שכתוב בתורה ולאו כל הימנו עכ"ל, וקשה לי דהא מחילה לא שייך כ"א אחר החיוב, אבל קודם החיוב לא שייך כלל שיחול המחילה, וכמ"ש הרא"ה (בכתובות דנ"ו) וכ"כ הט"ז (חו"מ סי' ר"ט) ע"ש, וא"כ היאך תחול הכא המחילה דידה, אחרי שלא נתחייב לה כלל בשאר וכסות כ"א לאחר הנשואין, ואין לומר דהכא הוי מטעם סילוק, דהא סילוק לא מהני כ"א בדרבנן וכמ"ש התוס' (בכתובות דף פ"ג), דטעמא דרב כהנא הוא כדרבא, דכיון דלטובתו נתקנה יכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים, והיינו דוקא בדרבנן אבל בדאורייתא לא מהני גם הסלוק בדבר שלא בא לעולם, ואפי' לשיטת הר"ן שם דבדאורייתא נמי מהני הסלוק בדשב"ל, ג"כ הכא לא מהני, וכפמ"ש הסמ"ע (בסי' ר"ט סקכ"א) דסלוק לא מהני כ"א במקום שהשעבוד בא כבר אלא שלא קנה עדיין הנכסים, אבל במקום שלא נתחייב כלל עוד בשעבוד לא מהני סלוק ע"ש, וא"כ הכא שקודם הקדושין לא נתחייב עוד בשום שעבוד לא מהני גם הסלוק, ודוקא בההיא דכתובות שם דמיירי בכותב ועודה ארוסה, דיש לו שייכות קצת בשעבוד הוא דיכול לסלק, אבל הכא שאומר לה קודם הקדושין דלית ליה שייכות כלל אין מועיל הסלוק, ונ"ל דמה שאמר הכא לר' יהודה טעם דמחילה, אין הכוונה שמוחלת לו כעת בשעת הקדושין, דודאי השתא לא מהני המחילה אחרי שעוד לא בא החיוב, אלא הכוונה שמתנה עמו שתמחול לו אח"כ כשיגיע החיוב, ואע"ג דאכתי כ"ז שלא בא החיוב הוי מתנה על דשב"ל, אפ"ה מהני התנאי וכמ"ש הרא"ש (בב"ב דף ס"ג) גבי בן לוי שאמר ע"מ שמעשר ראשון שלו, דאם אדם אומר לחבירו שדי מכורה לך ע"מ שתתן לי סאה חיטים מהיוצא מן השדה שנה שנה ודאי תנאו קיים ע"ש, והא דלא מהני דשב"ל היינו במכירה ומתנה, אבל בתנאי לא שייך דבר שלא בא לעולם, וכ"כ בשמ"ק שם וכ"כ הטור (בסי' ר"ט), שוב ראיתי ברשב"א בחי' לקדושין שכתב בטעם דר' יהודה, דהוי כאומר ע"מ שתמחלי, ולר"מ הוי הכוונה ע"מ שאין לך עלי דין דשאר ע"ש, הרי להדיא כדבריי שכוונת ר' יהודה, דמתנה עמה שתמחול לו אח"כ, ולא שמחלה עתה. ועפ"י דברים הללו נוכל להבין כוונת התוס' (בכתובות דף פ"ג) ד"ה כדרב כהנא, וז"ל וא"ת בלא רב כהנא נמי למה לא יוכל להסתלק בכותב לה ועודה ארוסה מידי דהוה אשאר כסות דלר' יהודה מהני ור"מ נמי לא פליג אלא משום דסבר מתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל. וי"ל דהכא מיירי באומר לה שלא דרך תנאי אלא אומר לה דו"ד אין לי בנכסייך כו' ע"ש, וכפי הנראה מלשונם, דהא דמהני הכא בשאר וכסות לאו מטעם סלוק הוא, אלא מטעם התנאי, וזה תמוה לפמ"ש הכא טעם דר' יהודה משום מחילה, אבל מטעם התנאי גם לר' יהודה לא מהני, ולפמ"ש יתבאר מאוד כוונתם, דהא דאמרי' הכא דגם לר' יהודה לא מהני מטעם התנאי, היינו כשאומר בפירוש ע"מ שאין לך עלי דין דשאר וכסות דעוקר דבר מה"ת, אבל באומר ע"מ שתמחלי מהני, ולזה נתכוונו גם התוס', שהכא כיון שאמר בלשון תנאי אמרינן דנהי דבעת מעשה לא מהני המחילה והסלוק דידה, מ"מ מצד התנאי מחויבת היא למחול אח"כ לכשיגיע החיוב, אבל התם שלא אמר לשון תנאי, וא"כ אין מחויב להסתלק אח"כ, ובעת מעשה הא הוי דשלב"ל, להכי הוצרך לדרב כהנא, אבל לא נתכוונו כלל לומר דהכא דמהני מטעם תנאי, היינו תנאי דדין דשאר וכסות, ועמ"ש לקמן (דף צ"ג) במתני' דקוצץ ע"י עצמו, וז"ב בכוונת התוס':

ועוי"ל דהכא גבי שאר וכסות מהני גם המחילה דשעת מעשה, דהא י"ל דאע"ג דקיי"ל בכ"ד בש"ס, דארוסה אין לה מזונות, ודוקא משנשאת נתחייב במזונות וכמבואר כן גם (באה"ע סי' ס"ט), י"ל שהיינו דוקא למה דמבואר שם שפוסק כשיטת הרמב"ן והר"ן דמזונות הוי מטעם תקנתא דרבנן וכמ"ש בס"ב מעשה ידיה תחת מזונותיה, פי' דמתחלה תקנו מזונות ואח"כ מעשה ידיה, דהיינו כמ"ד דמזונות הוי מדרבנן, אבל למ"ד דמזונות הוי מה"ת וילפינן לה מקרא דשארה כסותה כמ"ש בכתובות דף מ"ז), וכיון דקרא דשארה כסותה מיירי ביעוד, א"כ מיירי הכתוב באירוסין, שפיר י"ל דגם לארוסה מחויב במזונות, שוב ראיתי בפנ"י שם בכתובות, ובמנ"ח (מצוה מ"ו), שתמהו באמת מנ"ל דלארוסה לא מחייב במזונות כנ"ל, וקצת יש לתמוה על תמיהתם, דמנ"ל באמת שאין מחויב במזונות ארוסה, וממ"ש בכ"ד דארוסה אין לה מזונות אין ראיה, די"ל דהיינו למ"ד דמזונות הוי מתקנתא, אבל למ"ד דמדאורייתא הוי מקרא דשארה, וכיון דקרא זה בארוסה מיירי, י"ל שאה"נ גם לארוסה חייב במזונות, והנה הכא ר"מ ור' יהודה דפליגי גבי שאר וכסות, אם מהני התנאי על מה שכתוב בתורה, ודאי דס"ל דמזונות הוי דאורייתא, וממילא שגם לארוסה יש מזונות וכמ"ש, וכיון שכן שפיר י"ל דמהני מחילתה דשעת מעשה, הן מטעם מחילה, והן מטעם סלוק, דמטעם סלוק ודאי דמהני דלא מיקרי כלל דשלב"ל, דדוקא בההיא דכתובות, דמיירי התם מסלוק הפירות, דבעל מסלק עצמו מן הפירות, וחיוב דפירות הוי אחר הנשואין, והסלוק הוא מן האירוסין, להכי מיקרי דשלב"ל, אבל הכא שהחיוב והסלוק באים כאחת בשעת הקדושין לא מיקרי כלל דשלב"ל, ומהני אפי' לשיטת התוס', ואפי' מטעם מחילה י"ל נמי שדוקא אם המחילה יבוא קודם החיוב לא מהני, אבל כשיבואו שניהם כאחד מהני שפיר ודו"ק, ועמ"ש בתוס'. ועוי"ל כשנדקדק לישנא דר' יהודה בדבר שבממון תנאו קיים, ולא אמר בפירוש, בשאר וכסות תנאו קיים כדאמר ר"מ, ודקדוק זה דיקדק ההפלאה (כתובות דף מ"ח), וי"ל דבשאר וכסות להכי תנאו קיים משום דלא הוי כלל מה"ת, וס"ל כהנך תנאי דכתובות, דמזונות הוי מדרבנן, ואף דר' יהודה ס"ל (כתובות דף נ"ו) דרבנן עשו חיזוק יותר משל תורה, י"ל שהיינו דוקא בכתובה ומשום שלכל יש כתובה, אבל מזונות דלא לכל יש מזונות, דכשאמרה איני ניזונית ואיני עושה אין לה מזונות, לא גזרו רבנן, וא"ש לישנא דר' יהודה דקאמר דבר שבממון, דבשארי ממון הוא דפליג עם ר"מ וסובר דמתנה עמש"ב בדבר שבממון תנאו קיים, אבל גבי שאר וכסות הוי טעמו מחמת שהוא מדרבנן, וא"ש הכל לפי"ז, ודו"ק:

תוכן העניינים

בית אהרן על בבא מציעא

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה