בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף מט.
בגמ' והא בעי לקבולי מי שפרע, ופרש"י ודילמא לא הוי מקבל ואשתכח דזוזי דידיה נינהו, מכאן יהיה ראיה למ"ש לעיל (דף מ"ח ע"א) ברש"י ד"ה קאי, דאע"ג דחז"ל עקרו קנין כסף והעמידו רק למי שפרע, מ"מ לענין מי שפר הוי ק גמור גם מדרבנן, דרק רשות לחזרה ניתן לו ואם חזר נתבטל הקנין למפרע, אבל כ"ז שלא חזר הוי קנין גמור, והחפץ הנקנה קאי ברשות לוקח והמעות ברשות המוכר, וכמו לקמן (דף ס"ב) גבי איסור ריבית דאמרינן כיון דבעי לקבולי מי שפרע, ברשותו של לוקח נתייקר, ומכאן יהיה ראיה ברורה לזה, דפריך והא בעי לקבולי מי שפרע, פי' נהי דמצד חיוב שמירה אין לחייבו כיון שאמר לו שקול זוזך כלתה השמירה, מ"מ יתחייב מטעם דדידיה הוא דאיתניסו, דכ"ז שלא קיבל מי שפרע המעות כדידיה נינהו וכדפרש"י, הרי להדיא דכ"ז שלא קיבל מי שפרע המעות הוי של מוכר אפי' לענין חיוב אונסין, ואלא דלפ"ז יקשה ע"מ שחקר התוס' (לעיל דמ"ג ע"א) אם המוכר רשאי להשתמש בהמעות כ"ז שלא משך, ובתי' הראשון שם העלו דאין רשאי ע"ש, ואי נימא שהקנין נגמר אמאי לא יהא רשאי להשתמש במעותיו, וי"ל דהתוס' לשיטתייהו אזלי, דסברי שבאמת לא נגמר הקנין עוד כ"ז שלא משך, דיש לי להוכיח דהכי הוא שיטת התוס', דהנה (לעיל דמ"ז ע"ב) הבאתי מחלוקת בעה"מ ורמב"ן, דבעה"מ סובר דהא דהלוקח מצי לחזור היינו קודם שנשרף, אבל לאחר שנשרף א"י לחזור דברשותא דלוקח נשרף, והרמב"ן חולק שאפי' אחר שנשרף יכול הלוקח לחזור, ויסוד פלוגתתם ביאר החת"ס בתשובה (יו"ד סי' שי"ד) דבעה"מ סובר שכ"ז שלא קיבל מי שפרע נגמר המקח והוי מקח גמור ולהכי ברשות לוקח נשרף, והרמב"ן סובר שכ"ז שלא משך, עדיין לא נגמר המקח ע"ש, ועיין בתוס' (לעיל דף מ"ז) ד"ה אא"ב שסוברים כשיטת הרמב"ן דאפי' אח"כ יכול נמי לחזור, א"כ מוכח דס"ל שעדיין לא נגמר המקח, ולהכי שפיר חקרו אם רשאי להשתמש במעות, והך דסוגיין יש ליישב נמי דאין כוונת הש"ס במה דפריך והא בעי לקבולי כו', דיתחייב באונסין מטעם דדידיה הוא דאיתניס, רק על פסק דרבא תמהו, שהם סברו דרבא פטר אותו לביתו בלא קבלת מי שפרע, ע"ז שאלו והא בעי לקבולי מי שפרע, וא"כ אמאי פטרת אותו מזה, אבל לא נתכוונו כלל שנחייבנו באונסין מחמת זה ודלא כפרש"י, ועיין בשמ"ק דלחד גרסא שמביא מפרש כן באמת, אלא דאכתי יש להבין דא"כ למה כתבו התוס' (לקמן דף ס"ב) דכל זמן שלא קיבל מי. שפרע ברשות לוקח נתייקר, שמזה משמע להדיא דהמקח נגמר לגמרי, ואכן ברירא דמילתא בדעת התוס' בזה, דתלוי זה בשני התירוצים (לעיל דף מ"ג) דלתי' הראשון שכתבו דהמוכר אסור להשתמש במעות, מוכח שהקנין לא נגמר, ובתי' השני כתבו להדיא דלר' יוחנן דד"ת מעות קונה מותר להשתמש והיינו וודאי משום דס"ל דהמקח נגמר ע"ש, וכיון שבאמת יש שני דיעות בתוס' בזה א"ש, דמ"ש התוס' (לעיל דף מ"ז) כשיטת הרמב"ן, היינו לתי' הראשון, ומ"ש (לקמן דס"ב) דברשות לוקח נתייקר, היינו כתי' השני, ומסוגיא דהכא אין ראיה כלל, דיש לפרשה כזה וכזה וכמ"ש, ועמ"ש עוד בדבור הסמוך:
בגמ' א"ל ה"נ, ופרש"י או ישלם או יקבל מי שפרע, ותמיה לי לפמ"ש רש"י שדעת הנהו רבנן דשאלו מרבא, והא בעי לקבולי מי שפרע, היינו משום דאשתכח דזוזי דידיה נינהו דאיתניסו, וביארתי טעמו דרש"י ס"ל דאע"ג דעקרו לקנין מעות והעמידוהו רק על מי שפרע, היינו רק אם חזר, אבל כ"ז שלא חזר קנין גמור הוא והחפץ הוא של לוקח והמעות של מוכר, ולכי הדר מילתא אחריתי היא, ולהכי פי' דכ"ז שלא קיבל מי שפרע הוי כדידיה וברשותו של מוכר נשרף, וא"כ תמוה מה דמשני, שיקבל השתא מי שפרע, דמאי מהני זה שיקבל השתא, הא כיון דכ"ז שלא קיבל המי שפרע היה זה כקנין גמור, וכיון שלא הספיק לקבל מי שפרע קודם, אכתי ברשות המוכר נשרף, וכמ"ש באמת הבעה"מ (לעיל דף מ"ז) בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל, דאע"ג דתקנו חז"ל שהלוקח יכול לחזור מחשש שמא יאמר נשרפו חטיך, היינו כשהספיק לחזור קודם שנשרף, אבל אם לא חזר עד שנשרף א"י שוב לחזור, אפי' כשירצה לקבל מי שפרע, ואין ספק שזהו כוונתו וטעמו, דכיון דכ"ז שלא חזר עומד החפץ ברשות לוקח מאי מהני חזרתו אח"כ כיון שבשעה שנשרף שלו היה, וכיון שרש"י פי' נמי דקודם החזרה שלו היה וברשותו נשרף, מאי מהני הקבלת מי שפרע, ואין לומר דרש"י יסבור כשיטת הרמב"ן החולק עם בעה"מ, וס"ל שגם אחר שנשרף יכול לחזור, דהא. הוא אין חולק עליו כ"א בזה, דהרמב"ן סובר דכסף לחוד אין גומר כלל, דכיון שעקרוהו לקנינו אין עושה שום רושם כ"א למי שפרע, ולא הוי כלל ברשות לוקח, אבל אם היה ס"ל דכ"ז שלא חזר הוי קנין גמור היה מודה שאפי' אם ירצה לקבל מי שפרע אחר האונס ג"כ לא מהני מלפוטרו עי"ז מאחריות האונס. ונ"ל דסברת רש"י כן הוא, דאע"ג דקודם החזרה עומד ברשותו, מ"מ אם יקבל אח"כ מי שפרע עוקר הקנין מעיקרו, וכאילו לא היה מעולם שום קנין, ויפלוג בזה עם הבעה"מ, דבעה"מ יסבור דהא דתקנו חז"ל שבקבלת מי שפרע סגי, היינו רק לתת יכולת בידם לחזור אבל לא לעקור הקנין דמעיקרא, ולהכי ס"ל שאם לא הספיקו לחזור עד אחר ביאת האונס, לא מהני שוב אפי' אם יקבל מי שפרע, כיון דס"ס ברשותו הוא דנשרף, ורש"י ס"ל שהתקנה היתה, דהמי שפרע עוקר הקנין דמעיקרא, וכאילו מתחלה לא היה שום קנין, ולהכי אם מקבל מי שפרע מהני לפטור מאחריות האונס, וגדולה מזה כתב הרמב"ן הובא בנמוק"י דסוגיין, דאפי' אם המוכר הוציא המעות בהוצאה, דבזה יבוא חיוב האחריות עליו לכו"ע מטעם מלוה דהוי כהלואה בידו, ואפ"ה אם מקבל מי שפרע פטור, ואע"ג דרב האי גאון המובא ברי"ף כאן כתב, דאם הוציאום חייב באחריות אפי' אם מקבל מי שפרע, וכן הוא דעת הר"ן והרשב"א כמ"ש בנמוק"י, יש לומר דהיינו דוקא בכה"ג שהוציאם, דחיוב האחריות יבוא מטעם הלואה, ובזה ודאי אין סברא לפטרו מאחריות בקבלת מי שפרע, דמאי מהני שיחזור מן המכירה, מ"מ כיון שהוציא והשתמש במעות הללו הרי הם מלוה בידו, ונהי שהמכירה נתבטלה, יתחייב מטעם מלוה, אבל היכי שלא הוציא המעות, דמטעם מלוה א"א לחייבו, ורק מטעם הקנין, וכשמקבל מי שפרע בטל הקנין למפרע ונמצא שלאו דידיה הוא דאיתניסו ופטור:
אלא דאכתי עלינו לבאר לשיטת בעה"מ דסובר, דאי לא חזר קודם האונס אין יכול שוב לחזור איך יתרץ תשובת רבא, וכ"ש למ"ש לעיל (דף מ"ז ע"ב) ברש"י ד"ה אא"ב, להוכיח שגם רש"י סובר כבעה"מ דיקשה גם על רש"י, וי"ל דהא יסוד סברת בעה"מ בנוי ע"ז שסובר דכ"ז שלא חזר הוא קנין גמור, והיינו דוקא לר' יוחנן דד"ת מעות קונה, והקנין כבר נעשה, וא"כ העונש דמי שפרע הוא שלא לעבור על הקנין, שפיר אמרינן דכ"ז שלא ביטל נחשב לקנין גמור, אבל לר"ל דלא קנה עוד, ונהי שגם לדידיה צריך החוזר לקבל מי שפרע, אמנם המי שפרע הוי רק לחייבו לעשות קנין, ודאי דלא נוכל לחשבו גם קודם החזרה לקנין גמור, וא"כ רבא לשיטתו לעיל דאמר קרא ומתניתא מסייע לר"ל, הרי ס"ל כר"ל, ולהכי שפיר קאמר דאם מקבל מי שפרע יפטור, וסברת בעה"מ הוא רק לר' יוחנן דקיי"ל כוותי', אלא דאכתי צריך עיון דהא סברת רבנן השואלים היה כר' יוחנן, לפרש"י שפי' דרצו לחייבו מטעם דדידיה הוא דאיתניס, ותשובת רבא יהיה כר"ל, א"כ לא שייך לשון ה"נ דקאמר רבא, דלשון זה משמע שמודה לשאלתם, ובאמת רחוקים הם זה מזה, דלסברת השואלים לא מהני גם המי שפרע לפוטרו מאחריות, ולתשובת רבא מהני זה לפוטרו, וצ"ל דהבעה"מ יפרש שבאמת גם השואלים יסברו כר"ל, ובזה ששאלו לא רצו לומר דיחייב המוכר באונסין, אלא דסברו שרבא פוטר אותו גם בלא מי שפרע, ע"ז שאלו והא צריך לקבל עכ"פ מי שפרע, ולמה פטרת אותו כן בלא כלום, והשיב להם ה"נ שיקבל מי שפרע, וכמ"ש לעיל לשי' התוס', ועיין בשמ"ק שהביא בשם הריטב"א שהוכיח דגם רש"י יפרש כן ע"ש איך שפירש לשון רש"י לפי"ז, וא"כ יתיישב שפיר, דהכא קיימא אליבא דר"ל, להכי כי מקבל מי שפרע פטור, ובעה"מ ורש"י דס"ל דלא מהני היינו דוקא לר' יוחנן. ועוי"ל דבעה"מ סובר, שודאי אם לא הספיק גם לחזור עד אחר ביאת האונס, אמרי' דברשותו נשרף, אבל אם החזרה היה מקודם, רק לא הספיק לקבל המי שפרע וכמו הכא, בזה שפיר אמרי' דכבר יצא מרשותו אפי' קודם המי שפרע, אלא שצריך לקבל מי שפרע, וכן יש לפרש גם לשון רש"י, ותי' זה נ"ל עיקר:
תוד"ה אלא כו' והא דאמר כו' משום דמעיקרא היה ש"ש כו' עכ"ל, והקשו המפרשים לפמ"ש התוס' (לעיל דף מ"ג) בתי' השני, דאי מעות קונות מה"ת יכול המוכר להשתמש במעות שקיבל, וכיון שיכול להשתמש ודאי דהוי ש"ש עלייהו, וא"כ אכתי הוי דומה לדין דאומנים דכי א"ל שקול זוזך שיהיה עכ"פ שו"ח. ואנכי איני רואה בזה שום קושי' על תוס', דהא מה שכתבו דמותר לשמש במעות היינו דוקא אליבא דר' יוחנן דמעות קונה, אבל לר"ל אסור להשתמש במעות וכמ"ש להדיא כן בדבריהם, וא"כ הכא דאליבא דרבא קיימינן ורבא ס"ל כר"ל כדאמר לעיל קרא ומתניתא מסייע לר"ל, שפיר כתבו התוס' דהשתא אפי' שו"ח לא הוי:
והנה בשמ"ק הביא ראיה מהתוס' דהכא דהמוכר אין מחויב על המעות באונסים גמורים, דאי הוי מחויב באונסים גמורים א"כ כשאמר לו אח"כ הא ביתא קמך יהא עכ"פ שו"ח, ועוד הביאו ראיה מהא דאמרי' לעיל נתנה לספר מעל וספר הא בעי לממשך תספורת ואי ס"ד מחויב באונסין כו' וכדאמרי' פ' המפקיד לדידך דאמרת אפי' נאנסו מאי איריא הוציא וכמ"ש התוס' (לעיל דף מ"ג). ולענ"ד שני הראיות אינן מוכרחות, דמתוס' דהכא אין ראיה, דהא רק אליבא דרבא דסובר כר"ל כתבו כן וכמ"ש, אבל אה"נ לדידן דקיי"ל כר' יוחנן חייב באונסין, וראיה השניה, אם כי גם התוס' לעיל כתבו נמי כן, בכ"ז ג"כ יש לדחותה לענ"ד, דהא עיקר טעם דנרצה לומר שהמוכר יהא חייב באונסין לר' יוחנן, היינו משום כיון דלדידיה הקנין כבר נגמר וכ"ז שלא חזר קנין גמור הוא, והסבר הדברים, דעלינו להעמיד לכל אחד בחזקת כשרות ולומר שודאי לא יתרצה לקבל מי שפרע, ולהכי אמרינן לחשוב הקנין ככבר נגמר וכמ"ש (לעיל דף מ"ח) בארוכה, ואמנם הכא דאם יחזור ירוויח הרבה, שלא יבוא לידי מעילה, וא"כ ליכא אומדן דעתא שלא יחזור, דאדרבה עלינו לאמוד דעתו שודאי יחזור בכדי שלא יבוא לידי מעילה, לא נוכל לחשוב עוד כנגמר הקנין, וממילא אין המוכר רשאי עוד להוציאם בכה"ג, ושפיר פרכו וספר הא בעי למימשך, דהספר אסור עוד להוציאם כ"ז שלא נגמר הקנין, אבל אה"נ בשאר דוכתא שבקיום המקח לא יבוא לידי עבירה אמרינן שודאי יקיים המקח שלא ירצה לעבור במי שפרע, והמקח נחשב כגמור, וממילא המוכר חייב באונסין וזה נכון, ועמ"ש לעיל בסמוך בגמ':
בתוד"ה אפי' שו"ח לא הוי, הקשו דמאי שנא מטול את שלך, ועמ"ש לקמן (דף פ' ע"ב) מזה: