בית אהרן על בבא מציעא· הרב אהרן וואלקין
דף מח:
בגמ' אלא קשיא לר"ל, והא דלא פריך הכי לעיל על ר' יוחנן מברייתא דבלן, היינו משום דפשיטא לו להש"ס דר' יוחנן לא איתותב, דאיהו מוקי בבלן נכרי וכמ"ש התוס', אבל ברייתא דסיטון לא ניחא להש"ס לאוקמי בסיטון נכרי וכמ"ש התוס', להכי פריך אלא קשיא:
בתוד"ה נתנה לסיטון, אע"ג דרבא קאמר קרא ומתניתא היינו לכאורה, אבל אפשר לשנויי כר' יוחנן ע"ש, סתמו ולא כתבו איך אפשר לשנוי הקרא כר' יוחנן, וברא"ש כתב דלר' יוחנן נפרש דלהכי לא אהדר לתשומת יד, משום דמעושק הדר קרא, ותמוהין דבריו, דהא בע"כ שיש איזה הכרח לאוקמי העושק דקרא בשנטל וחזר והפקידו, דאל"ה מאי סייעתא מייתי רבא, דמנ"ל לאוקמי בשנטל וחזר והפקידו ויהיה סייעתא כר"ל, דילמא העושק דקרא מיירי כפשוטו, ותשומת יד דלא הדר, משום דמעושק הדריה, וע"כ שיש הכרח לאוקמי כן העושק דקרא, וכמ"ש הר"ח הכרח לזה ע"ש, וז"ל שמסר לו אותו הכלי וחזר העשוק והפקידו אצלו דאלת"ה היינו גזל אלא לאו ש"מ כדאמרי' ע"כ, וכיון שהעושק דקרא בע"כ דמיירי בשנטל וחזר והפקידו לא מצינן שוב לומר כתירוצו של הרא"ש דמעושק הדר קרא, ואכן למה שכתבתי לעיל בגמ' בד"ה תשומת יד, אתי שפיר דודאי מצינן שפיר לתרץ כר' יוחנן וכמש"ש בארוכה מילתא בטעמא ע"ש היטב, ועוד הוכחתי שגם שיטת התוס' הוא כמ"ש, דרק רבא לשיטתו הוא דמביא סייעתא, אבל באמת יתפרש הקרא יפה אליבא דר' יוחנן, ולזה נתכוונו גם התוס' כאן במ"ש דאפשר לשנו' כר' יוחנן, ואמנם שמכאן יהיה סיוע למ"ש לעיל, דהסיוע הוא רק לרבא לשיטתו, דהא עיקר ראיית רבא בנויה על יסוד דין דרב חסדא, ורב חסדא עצמו הא סובר דמעות קונה וכמ"ש התוס' בסמוך, אע"כ כמ"ש, דמילתא דרב חסדא שפיר יתפרש גם אליבא דר' יוחנן, ורק רבא לשיטתו מוכרח לפרש מטעם דמיחסר משיכה, ע"ש היטב:
בא"ד והא דאמר (פ"ק דקדושין) אשכחן נכרי דכל קנינו בכסף כו' אור"ת דה"פ הואיל וכל קנינו בעבד עברי כו' ע"ש, פירוש ר"ת דחוק הוא, ובאמת א"צ כלל לדוחק הזה, דאפי' לפרש"י התם דכל קנינו בכסף, היינו בכל דוכתי נמי ולא נאמר בו משיכה כלל, ג"כ אין שום ראיה דהלכה כר"ל, דהנה בטעם דר' יוחנן דס"ל ד"ת מעות קונה כתבו הר"ח והרי"ף לעיל, דיליף זה מק"ו, אם גופו קונה בכסף ממונו לא כ"ש, ולהכי בסוף הסוגיא דקדושין דמסיק התם דעבד עברי נקנה בכסף, וכיון דידעינן כבר דגופו נקנה בכסף, שפיר ילפינן ק"ו דממונו ודאי נקנה, אבל מה דפריך התם, אשכחן נכרי שכל קנינו בכסף, היינו בס"ד שבזה גופא דיינינן אם עבד עברי נקנה בכסף, ובעי למילף מנכרי, ע"ז פריך אשכחן נכרי כו' ואין ראיה מנכרי שגם עבד עברי נקנה בכסף, וכיון שמזה גופא סותר הילפותא מנכרי, הרי סבירא לן אכתי שלא יוכל לקנות עבד עברי בכסף, וממילא אין אצלנו ק"ו לממונו לומר שממונו יהא נקנה בכסף, וכיון שאין לנו הוכחה לומר דבישראל מהני קנין כסף, שפיר אמרינן דבנכרי בכסף ולא במשיכה, דהכי פשטיה דקרא, או קנה מיד עמיתך, דמשמע דהמשיכה הוא בעמיתך, ורק משום הק"ו מפיק לקרא מפשטיה, לומר דישראל בכסף ונכרי במשיכה, אבל כ"ז שלא נדע עוד דעבד עברי נקנה בכסף, קאמר שפיר אשכחן נכרי דכל קנינו בכסף, והיינו בכל מקום וכפרש"י ולק"מ:
ואמנם אפי' אם נפרש כשיטת רש"י לעיל (דף מ"ו ע"ב) דטעם דר' יוחנן דמעות קונה, משום דיליף מהקדש דכתיב ונתן הכסף, ולא שייך תירוצי הנ"ל, אפ"ה יש לומר שאדרבה גם לרש"י יהיה הכרח לומר, דבס"ד דהתם שלא ידע עוד דעבד עברי נקנה בכסף, שנפרש ההיפוך דלר' יוחנן ג"כ נכרי בכסף, דלכאורה יש להבין מה דחק לרש"י לפרש דטעם דר' יוחנן משום דיליף מהקדש, דע"ז יש להקשות, דהא אין דנין הדיוט מהקדש וכמ"ש בשמ"ק לעיל, ולא ניחא לו בפי' הרי"ף דמק"ו יליף, וצ"ל משום דהק"ו פריכא די"ל נמכר לנכרי יוכיח, דגופו בכסף וממונו במשיכה, וכדפרכינן להדיא בבכורות כן, וכ"כ הנמוק"י להשיג על הרי"ף, ומעתה א"ש דבשלמא למסקנא דהתם, דגופו בין בישראל בין בנכרי בכסף, וא"כ יש ק"ו אצל שניהם, ס"ל לרש"י שבע"כ לא דיינינן כלל הק"ו, דעל כל אחד שתרצה למילף תוכל לומר חבירו יוכיח, ובע"כ דנילף מהקדש ולא מק"ו, אבל לס"ד דהתם דלא ידעינן עוד דעבד עברי נקנה בכסף, ובנכרי ודאי הוא דנקנה בכסף כדכתיב קרא מכסף מקנתו, וא"כ ממילא גבי נכרי יש ק"ו, טוב למילף שגם ממונו נקנה בכסף ק"ו מגופו, ולא מצית לומר עבד עברי יוכיח שגופו בכסף וממונו במשיכה, דהא לא ידעינן אכתי דגופו בכסף, ולהכי בע"כ ודאי שבס"ד דהתם גם לר' יוחנן נכרי בכסף, דבדידיה איכא ק"ו ובישראל ממילא יהיה במשיכה, והא דקאמר דר' יוחנן סובר דד"ת מעות קונה בישראל, היינו למסקנא דידעינן כבר דגם בעברי גופו בכסף, וא"כ יש ק"ו בשניהם, וממילא שלא דיינינן כלל הך ק"ו, דנוכל לומר חבירו יוכיח וכמ"ש השמ"ק בטעם דרש"י, ובע"כ דנילף מהקדש, ולהכי בחר להטיל יותר הקנין דכסף על ישראל, שאצלו נוכל עכ"פ למילף מהקדש, וז"ב בעז"ה:
ואמנם באשר לפי"ז ישאר תמוה מאוד מה שהקשו התוס' על פרש"י, ובכדי ליישב קצת היה נ"ל דהתוס' לשיטתם לא מצו לפרש, דהא דרש"י לא ס"ל הק"ו דהרי"ף, משום דאמרי' נמכר לנכרי יוכיח, דהא במס' ע"ז (דף ע"א) כתבו דשיטת רש"י דנכרי קונה בכסף, וכ"כ נמי בטויו"ד (סי' ש"ך) להדיא בשם רש"י, וא"כ הוי גם בנמכר לנכרי ממונו בכסף וממש כהק"ו, אע"כ דמשום טעם אחר מיאן בהק"ו הזה, ובחר לפרש מטעם דילפינן מהקדש, וא"כ גם לס"ד דש"ס דקדושין סבר נמי הכי, ולזה שפיר הקשו על רש"י, והקושיא יהיה רק לשיטת רש"י דוקא דיליף מהקדש, דאילו לשיטת הרי"ף ודאי לא קשה וכמ"ש, אלא דא"כ אכתי קשה, דעל רש"י עצמו ודאי לא שייך הקושיא דהא התוס' עצמם כתבו בע"ז שם, ולעיל (דף מ"ו ע"ב) תוד"ה ופירי, דרש"י פוסק כר"ל, וא"כ מאי מקשו, דאי כפרש"י דכל קנינו של נכרי בכסף הוא בכל מקום, יהיה סתמא דש"ס דלא כהילכתא, הא לשיטת רש"י דפוסק כר"ל הוא שפיר כהלכתא, סוף דבר דברי התוס' תמוהים דאילו לדידן ודאי שאין צורך לדחוק עצמו כפיר"ת, דהא מצינן לפרש כשיטת הרי"ף, וא"כ פרכת הש"ס דקדושין היינו רק לס"ד דקדושין וכמ"ש, ואפי' לשיטת רש"י, בלא"ה לק"מ, דהא לשיטת רש"י הוי כהילכתא ודו"ק:
ברש"י ד"ה כנגדו הוא קונה אי בקרקע כו', עיין במהר"ם שי"ף שתמה למה פרש"י דלא כמסקנא דלקמן, דבקרקע כו"ע יודו דכנגד כולו הוא קונה, ולא אדע מי הגיד לו דרש"י יפרש דבקרקע אין קונה כ"א כנגדו, דהא ז"ל רש"י, בקרקע קונה קנין גמור ובמטלטלין לענין מי שפרע כנגדו ע"כ, הרי שרק במטלטלין הזכיר כנגדו, ובקרקע כתב סתם קנין גמור, ואה"נ דקונה לכולו קנין גמור, שוב מצאתי בשמ"ק דללשון רש"י שלנו א"ש כפי המסקנא:
ברש"י ד"ה בזמן שאמר ערבוני יקון כו' אלא בתורת שערבון זה יקנה הכל ע"ש, וקשה טובא דהא רשב"ג לפרושי דברי ר' יוסי ור' יהודה אתי ואינהו לא איירי בכה"ג, דערבון דידהו היינו שלא נתן כלל לתורת קנין כ"א לקנס בעלמא, וכמ"ש רש"י גופא בד"ה הנותן ערבון, ואפשר לומר דמלשון דר' יהודה משמע שאפי' בכה"ג שנתן לשם קנין נמי לא קנה כ"א כנגד ערבונו, דתמוה לשון דיו שיקנה דקאמר, שלשון זה משמע דדיו שיהיה זה כמו בקנין אחר בכה"ג, ומזה למד רשב"ג שדעת ר' יהודה הוא שאפי' אם נתנו בתורת קנין, רק שלא בתורת תחלת פרעון, כ"א שזה יקנה הכל, ג"כ אין קונה אלא כנגדו, ומשו"ה אמר שפיר דיו שיקנה פי' הכא שלא נתנו כלל בתורת קנין לא יוכל להיות דינו עדיף מאילו נתנו בתורת קנין ודיו שיקנה זה כמו זה, ונתכוון ר' יהודה בזה לתת טעם למילתא, דמשו"ה היכי דנתנו בתורת משכון אין קונה כ"א כנגדו, דדיו שיהיה דינו שוה כמו במקום שנתנו בתורת קנין, וע"ז פי' רשב"ג דהא דמשמע מר' יהודה דהיכי שנתנו בתורת קנין אין קונה כ"א כנגדו, היינו כשאמר ש ערבוני יקון, יקנה הכל וכפרש"י וא"ש:
בא"ד בזמן שאמר לו ערבוני יקון שלא נתנו בתורת תחלת פירעון כ"א בתורת שערבון זה יקנה הכל ע"כ, ובתוד"ה בזמן הקשו ע"ז דכ"ש הוא דאם התנה בפירוש שיקנה הכל דמהני ע"ש ונראה ברור כוונת רש"י, דמה דקיי"ל דהיכי דנתנו בתורת פרעון שבפרוטה קונה הכל, אין הטעם משום דקנין כסף האמור בקרא מהני אפי' אם נתן רק מקצת כסף שזה א"א לומר, דהא קנין כסף מעפרון ילפינן והתם פרע לו בעד כל המקח, ומהיכי תיתי שנאמר מעצמינו שאפי' בפרוטה קונה הכל, אלא דהא דמהני בפרוטה, היינו משום דהשאר זקף במלוה, וכמ"ש רש"י להדיא כן, ולהכי מהני משום דאמרי' שבאמת קיבל המוכר כל הפרעון רק אח"כ הלוה לו, ואפי' אם לא זקף במלוה בפירוש, אלא שנתן סתם אמרי' נמי דכיון שירצו שניהם שהקנין יועיל, ולא יוכל להועיל עד שיקבל דמי כולו, אמרינן דהוי כאילו זקף בפירוש במלוה, והוי כקיבל דמי כולו, אכן לא שייך זה כ"א במקום שירד לפרעון, והפרוטה, שנתנה לו היתה בתורת פרעון, בזה אמרינן שפרע לו כולו, אלא שהמותר נזקף במלוה, אבל בזמן שא"ל ערבוני יקון שלא נחית כלל לפרעון, קא שנתן לו הערבון לחזוק הקנין, ולא שייך בזה לומר דהמותר יזקוף במלוה, להכי לא מהני כ"א לקנות כנגדו, ומשום דקנין כסף אט מועיל כ"א בעד קבלת הפרעון, וכנגדו דהוי מיהא פרעון, דהא אין מחזיר לו אח"כ הפרוטה, אלא שנחשבת בתוך תשלום הפרעון, קונה מיהא כנגדו, והמותר לא יקנה משום דלא הוי פרעון, וזה נכון בסברת רש"י, וגם דעת הטור כרש"י ס"ל, אכן התוס' לא ירדו לסברת רש"י ויסברו דפרוטה מועלת לקנין בכל אופן, להכי שפיר הקשו דכ"ש כשהתנה, ועמ"ש בסמוך בתוס' מזה ואין להקשות דלפמ"ש רש"י בד"ה הנותן ערבון, דערבון דהכא מיירי בתורת משמן, א"כ אפי' כנגדו אמאי קונה, הא במשכון לא קנה כלל וכדאמרי' בקדושין, מנה אין כאן משכון אין כאן, וכן כתב הרא"ש להדיא, ומצאתי שבשמ"ק מקשה כן ע"ש, ונ"ל ברור דלא דמי כלל להתם, דהתם הוי המשכון, שהוא נתחייב לתת לו כסף ובאשר אין לו לעת עתה יתן לו משכון עד שישיג מעות ואז יקח את המשכון בחזרה, להכי אין יוכל לקנות על ידו, אבל הכא כוונת המשכון, היינו שיהיה לו לקיום המכירה והמשכון לא יקח בחזרה וישאר לעולם ביד מוכר, ואם יתן לו הלוקח מותר המעות יחשוב גם סך הערבון בתוך המכר, ובאם יחזור ישאר לגמרי ביד המוכר, וכיון דלא יקח ממנו בחזרה לא שייך לומר משכון אין כאן, ושפיר קונה מיהא כנגדו. ולפי"ז שלשה מיני ערבון יש, חלוקים זה מזה לדינא, א), ערבון שנתן לו בתורת תחלת פרעון ובזה קונה הכל, ב) ערבון שיתן לחזוק הקנין, היינו באם שלא יחזור אז יוסיף לו על דמי המכר, ובאם יחזור יהא מחול הערבון ואז כנגדו קונה לדעת רש"י, ג), אפי' אם נתנו לו בתורת פרעון ואפי' אם המשכון הוא כנגד כולו, רק שהמשכון לא ישאר ביד המוכר, ואם יהיה לו מעות יקח ממנו הערבון, לא קנה כלל, דמנה אין כאן משכון אין כאן וכההיא דקדושין, ועמ"ש בסמוך בד"ה לימא כתנאי, וכל זה לא הארכתי רק להבנת השמ"ק, דערבון דקאמר רשב"ג היינו בתורת משכון, אכן כבר כתבתי לעיל בסמוך, דערבון דרשב"ג אין זה כלל בתורת משכון כ"א לחיזוק הקנין, ואע"ג דרשב"ג לפרושי לדר' יהודה קאתי ור' יהודה ודאי בערבון בתורת משכון מיירי וכמ"ש רש"י, יישבתי זה, ולפ"ז א"ש, ואין מקום לקושית השמ"ק:
בגמ' מטלטלי דלא קני אלא לקבולי מי שפרע, הרי נלמוד מזה מפורש, שערבון אין קונה במטלטלים קנין גמור כ"א למי שפרע, ולכאורה תמוה דלפמ"ש התוס' (לעיל דף מ"ו) דמשו"ה בקנין סודר קונה קנין גמור, ולא חיישינן לשמא יאמר נשרפו חטיך, דכיון דלא קיבל עוד המעות יטרח ויציל פן יסרב הלוקח ליתן לו המעות, וא"כ היכי שקונה ע"י ערבון נימא ג"כ שיקנה קנין גמור, דכיון שלא קיבל כל המעות יחוש להציל, והיה נראה מזה ראיה למ"ש הנה"מ (בסי' ר"ד) וכן בתשובת רעק"א (סי' קל"ד), דכל היכי דשם קנין מעות לא פלוג רבנן ולא קנה אפי' במקום דלא שייך החשש דנשרפו חטיך, והביא ראיה מזה ששנינו בריש פירקין, דהכסף אין קונה את הזהב, ואמאי הא במעות לא שייך נשרפו מעותיך, דכספים אין להם שמירה אלא בקרקע, כמ"ש התוס' לעיל (דף מ"ג), אע"כ דכל היכי דשם קנין מעות לא פלוג רבנן ולא קנה, ולמ"ש יהיה ראיה מפורשת מכאן, דקאמר בהדיא שבערבון נמי אין קונה כ"א לענין מי שפרע, ותמוה לי דל"ל לרעק"א להוכיח דבנתן מקצת דמים אין קונה כ"א למי שפרע ממתני' דהזהב, ולא הביאו דבר המפורש:
ואכן באשר לפי"ז יהיה תמוה מ"ש הרמ"א בשם הגהות מרדכי, דאם היה המטלטלין במקום דליכא למיחש לדליקה קונה קנין גמור במעות ע"ש (בסי' קצ"ח), וגם הסמ"ע (בסי' ר"א) כתב דבנתן רק מקצת מעות קונה קנין גמור משום דלא שייך בזה חשש דנשרפו, הרי דס"ל דלא אמרינן לא פלוג רבנן בתקנתא זאת, ויקשה עליהם מהך דסוגיין וממתני' דהזהב, לזה נ"ל שמכאן אין ראיה, דשפיר נוכל לומר כהמרדכי והסמ"ע דלאו אמרי' לא פלוג רבנן, והכא היינו טעמא דאין קונה כ"א למי שפרע, דהא זה פשוט דמה דאמרינן דיש חשש שמא יסרב הלוקח לפרוע אח"כ, לא שייך כ"א במקום שבעד המקח גופא לא סילק אותו, אבל אם בעד המקח פרע לו הכל, רק שמחויב לו הלוקח מעות אחרים שהלוהו, לא שייך כלל לומר שמא יסרב מלפרוע לו המלוה, כיון דמן המקח נסתלק ומעות אחרים חייב לו, מהיכי תיתי שלא יפרע לו, דלא אשתמיט בשום מקום לומר, שהיכי דלוקח חייב למוכר מעות הלואה שאו יקנה קנינו בכסף לחוד, ומשום דהמוכר יטרח להציל שמא יסרב הלוקח לפרוע הלואתו, אע"כ דהחשש זה אינו כ"א במקום שמגיע כסף הפרעון ולא כסף הלואה. והנה לעיל בסמוך כתבתי הטעם מה שקונה בערבון פרוטה כל המקח, הא קנין כסף מעפרון ילפינן והתם פרע לו הכל, וכתבתי שבאמת אם לא סילק הפרעון בשלימותו לא קנה, וזהו הטעם דכשאמר ערבוני יקון, יקנה הכל, שלא קנה אלא כנגדו, היינו משום דקנין כסף הוא רק במה שפרע ולא יותר, והא דמהני בקניית פרוטה, היינו משום דאמרי' דהפרעון מסולק בשלימותו, והמותר זקפו במלוה, ואפי' בסתם נמי אמרינן כן ע"ש, ולפי"ז א"ש דכיון שהפרעון נסתלק, ומה שחייב לו היינו הלואה, ודאי דלא שייך לומר שמא יסרב הלוקח, ולהכי אין קונה כ"א לענין מי שפרע, וז"ב:
וראיה השני' שהביאו ממתני' דהכסף אין קונה, לפמ"ש לעיל בר"פ דהתם אפי' שומר חנם לא הוי המוכר במעות אלו שמכרם, שדוקא במעות שקיבל בעד חפץ הנמכר הוי שו"ח כיון שלקחם מיד הלוקח להביאם לביתו, אבל במעות שמכר ללוקח, על אלו המעות אפי' שו"ח לא הוי ואכתי שייך בהו החשש דנשרפו מעותיך, ולהכי הכסף אין קונה הזהב, ותמיהני על הנה"מ שסותר דברי עצמו, דבסי' קצ"ח כתב ג"כ לדחות ראי' ממתני' דהזהב כמ"ש, ומסיק דבמקום שאין שייך החשש דנשרפו קונה קנין גמור במעות, ובאותו סימן גופא וכן בסי' ר"א כתב שאמרינן לא פלוג, ואפי' אם לא נתן כ"א מקצת המעות דלא שייך שמא נשרפו ג"כ אין קונה כ"א למי שפרע.
יהנה לפמ"ש יוגדל מאוד התמיה עמ"ש הסמ"ע (בסי' ר"א) דבנתן רק מקצת המעות קונה קנין גמור, והא הכא קאמר בש"ס דאין קונה בערבון כ"א למי שפרע, ונהי שאין זה מטעם הנה"מ ורעק"א דאמרי' לא פלוג, אלא מטעם שכתבתי, דגם בערבון לא שייך שמא יסרב הלוקח לשלם, מ"מ יהיה מאיזה טעם שיהיה, ש"ס ערוך הוא דערבון אין קונה כ"א למי שפרע, הן אמנם דעל הטור והמחבר שם בסעיף ב' שכתבו נמי כהסמ"ע וז"ל וכן כל דבר שנהגו התגרים לקנות כגון ע"י שנותן הלוקח פרוטה למוכר כו' קונה קנין גמור ע"כ, לא קשה לי, דהתם לאו מדינא, אלא משום דכבר נהגו לקנות עי"ז והוי כמו סיטומתא וכמ"ש להדיא כל דבר שנהגו לקנות על ידו, וגם הרא"ש לקמן באיזהו נשך, שממנו מקור הדין למד זה מסיטומתא, אבל מדינא אפי' בפרוטה שהוא מקצת הדמים נמי לא קנה קנין גמור, אבל הסמ"ע שפי' טעם דטור ומחבר דהוי מדינא ומשום דהכא לא שייך החשש דנשרפו קשה לי מסוגיין. ובכדי ליישב שיטת הסמ"ע נראה שאדרבה עוד מש"ס זה יהיה סיוע לדבריו, דהא מחמת סברא זאת דמטלטלין אין קונה כ"א לענין מי שפרע, מוכחינן דערבון במטלטלין כנגדו הוא קונה, ולא דמי לקרקע דקונה כנגד כולו, היינו משום דהתם קונה קנין גמור בכסף, וא"כ למ"ד דס"ל שגם במטלטלין כנגד כולו הוא קונה ודומה לקרקע, צ"ל דס"ל באמת שגם במטלטלין קונה קנין גמור, דאל"ה יקשה היכי מדמה לקרקע בכמות הקנין שיקנה כנגד כולו, כיון שגם באיכות הקנין לא דמי, וא"כ למאי דקיי"ל כר' יוחנן שגם במטלטלין כנגד כולו קונה, בע"כ שס"ל ג"כ דבאיכות הקנין דמיא שבמטלטלין נמי קונה קנין גמור, ואמאי הא זהו קנין כסף ואין קונה כ"א למשיכה, אע"כ כשיטת הסמ"ע דבערבון שלא נתן כ"א מקצת הדמים קונה קנין גמור, אלא דאי נימא כמ"ש דבערבון הוי כאילו פרע כל המקח והמותר הוי רק הלואה, וכן משמע מסמ"ע גופא (בסי' ק"צ) ע"ש, אכתי יקשה אמאי קונה לגמרי, וצ"ל דהסמ"ע וסבור דאע"ג שהלואה היא מ"מ בהלואה כזה שבאה מחמת המקח חיישינן שמא יסרב הלוקח ליפרע, ואע"ג דבשארי הלואות אין חוששין, ולהכי קונה קנין גמור, וזה נכון מאוד, ולפי"ז יהיה מכאן ראיה דלא אמרי' סברא דלא פלוג ודלא כהנה"מ והגרע"א, ודו"ק:
תוד"ה בזמן, הקשו על פרש"י ע"ש, ועמ"ש לעיל ברש"י ליישב, ונראה עוד, דדעת רש"י דקנין כסף האמור בכל מקום, אין זה כמו קין סודר דקבלת הסודר עושה הקנין, היינו בההיא הנאה דמקבל גמר ומקנה, ואמנם בקנין כסף לא אמרינן דבההיא הנאה דמקבל הכסף גמר ומקנה, ונשתעבדו זל"ז שאין אחד יכול לחזור, אלא שורש קנין כסף הוא פרעון הדמים בעד החפץ וכמ"ש הסמ"ע (בסי' ק"ץ), ומשום דמעפרון ילפינן והתם הוי דמי שווי השדה, וזהו מ"ש רש"י לחלק בין נתנו בתורת פרעון לאומר ערבוני יקנה, דבתורת פרעון שפיר קנה, דזהו קנין כסף, אבל אם אמר לו יקון, פי' שנתן לו הכסף בתורת קנין, היינו שע"י הפרוטה הזאת ישתעבדו זה לזה, וזה לאו כלום הוא, דאין זה קנין כסף, דוק ברש"י ותמצא כדברי, ולעיל (דף ט"ז ע"א) בחדושיי לתוד"ה האי שטרא, כתבתי שזהו טעם הרמב"ם לחלק בין קדושין למכירה לענין קנין ע"י מלוה, דבמכר מהני ולא בקדושין, והיינו משום דבמכר פרעון בעינן, ואם נתרצה המוכר לקבל את המלוה בפרעון, ס"ס כיון דעי"ז מסולק מן הלוקח קנה, אבל בקדושין דהתם לא שייכי תורת פרעון וכמ"ש הט"ז בחו"מ (סי' ק"צ), וקנין כסף דקדושין היינו בתורת קנין, ולכן במלוה שאינה בעין א"א לקנות ואע"ג דבקדושין נמי ילפינן קיחה קיחה מעפרון, דהיינו ממכירה, היינו דכמו דקיחה האמור התם הוי בכסף, ה"נ קיחה דקדושין, אבל באיכות הכסף לא הושוו, דבעפרון הוי בתורת פרעון, ובקדושין בתורת קנין ועמש"ש:
בגמ' לימא כתנאי המלוה על המשכון, אין כוונת הש"ס לדמות הערבון דפליגי רב ור"י, למשכון דפליגי רשב"ג ור"י, דהא ההיא דרב ור"י אין זה משכון שניתן לבטחון הדמים כמו הך דמלוה על המשכון, דמשכון שניתן רק לבטחון אין קונה כלל, דמנה אין כאן כו' וכמ"ש לעיל, אלא הסברות רצה לדמות, דכמו שהמשכון דמועיל לענין שמיטה, דלשמיטה מועיל גם משכון שניתן לבטחון כיון דלא קרינן בו לא יגוש, וכמו דמה דמועיל לשמיטה אמרינן בו דהמקצת הוא ככולו, כן הערבון דמועיל לענין קנייה ופשוט: